רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אני הולכת לאכול את שאריות החילוניות שלכם": נעמי חשמונאי עושה רוק כהלכה

לכתבה
נעמי חשמונאי בהופעהעדי עופר

היא מגיעה מהקהילה הברסלבית, מתעמקת בתורתו של רבי נחמן ומופיעה עם המוזיקה הבועטת שלה בפני קהל מעורב בכל רחבי הארץ. נעמי חשמונאי לא מעוניינת שתתייגו אותה: "אני לא רוצה להחזיק שלט בשביל אף אחד"

6תגובות

המוזיקה הלמה בעוז ומועדון לבונטין 7 התל־אביבי היה מלא מפה לפה בצעירים שנעו לפי הקצב. כל שיר התקבל במחיאות כפיים ושריקות נלהבות. החיבוק החם של הקהל הוא עניין רגיל בהופעות – אלא שההופעה הזו, שהתקיימה לפני כמה שבועות, היתה הפעם הראשונה שהזמרת והיוצרת הדתייה נעמי חשמונאי עלתה על הבמה בתל אביב.

מגזין וומן אפריל

הכתבה מתפרסמת בגיליון אפריל של TheMarker Women

חשמונאי, 32, הופיעה כשמטפחת בסגנון ברסלבי לראשה, חמושה בגיטרה שלה ושרה בטבעיות גמורה, כאילו הופיעה במגרש הביתי שלה. השירה שלה לא מתקתקה או רכה; ובניגוד ליוצרים אחרים מהציבור האמוני, כמו אביתר בנאי ויונתן רזאל, השפה של חשמונאי שואבת מהמקורות באופן נסתר. הפער בין החזות למוזיקה יוצר דיסוננס – כי אין ספק, חשמונאי נותנת בראש.

כשחשמונאי מתיזה מפיה את המילה "בושה", כשם אחד משיריה, קשה להתעלם מהאירוניה והמודעות העצמית חסרות הרחמים שלה. השורות: "בושה, כשאת פורצת את הדלתות של הבית שלך/ לזרים והם לא מרחמים הם לא מרחמים/אוי לה לאותה בושה/ מה נגיד אז", נקראות כמחאה דו־כיוונית: על המגבלות שהקהילה שלה מציבה בפני אישה שמעזה לפרוץ את הגדרות, ואולי לשיר לזרים (בושה!); ובו בזמן, על המבט הסקרן של החברה החיצונית עליה, אישה בכיסוי ראש.

מאז יצא אלבומה הראשון של חשמונאי, "שמונה שורות", לפני כשנה, הוא צובר הערכה. חשמונאי אמנם בחרה במפיק המוזיקלי המוערך אמיר צורף, שעזר לה להגיע למודעות של מבקרי מוזיקה וחובבי רוק אלטרנטיבי; אך מלבד זאת, היא לא ממש קידמה את האלבום. כשבתוכניות ריאליטי מוזיקליות כמו "דה וויס", תיכוניסטים או צעירים בני 20 עושים הכל כדי להתייצב בשורה הראשונה של תעשיית המוזיקה, היא מהווה דוגמה הפוכה ומרתקת. למעשה, עבר זמן רב עד שהחלה להופיע. כאישה המקפידה על קוצה של ההלכה, תחילה הגבילה חשמונאי את ההופעות לנשים בלבד. לאחר שבדקה ומצאה ש"אין בעיה הלכתית לאישה להישמע ברדיו", כדבריה, היא שחררה לרדיו כמה סינגלים.

מי שבמקרה האזין לה גילה את קולה החם והעמוק, מילים באיכות של שירה ולחנים מורכבים ומרגשים. חשמונאי מספרת סיפור על אובדן הדרך של המאמין, ומצליחה להישמע עכשווית וחורכת את הלב. בשיריה, היא מציגה את עצמה ואת ספקותיה בדרך שגם אפיקורסים גמורים – כל מי שחש את טעמה של נפילה וחיפוש, כל מי שמרגיש ש"עקרב ממתין לו בפינת החדר" ("איך זה") – יכולים להזדהות אתה.

לאחרונה החלה חשמונאי בסבב ההופעות בלי גדרות ובלי הגבלות. חוץ מלבונטין 7, היא הספיקה להופיע בפסטיבל "אינדינגב", בסינקופה בחיפה ובעשן הזמן בבאר שבע. כעת היא מרחיבה את המעגלים של הקהל שלה. באפריל היא תופיע לראשונה ב"נוקטורנו" בירושלים ובמאי תחזור לעוד הופעה בתל אביב, שבה תארח את אסף אמדורסקי (בבית ברודט).

נעמי חשמונאי בהופעה
עדי עופר

עם הכרה מזמרים ותיקים והשמעות של שיריה ברדיו, נראה שבכל זאת, בזמן קצר, היא עברה קפיצת דרך משמעותית בקריירה שלה. אלה בוודאי הישגים יוצאי דופן למי שעד לפני כשנתיים גרה בקהילה ברסלבית קטנה ונידחת, לימדה שיעורים של ליקוטי מוהר"ן (הספר המרכזי בתורתו של רבי נחמן) לנשים וגידלה את ילדיה בשלווה ובנחת, גם אם למראית עין.

"אישה עם כיסוי ראש מהלכת אימה על העולם

כאילו אומרת למרחב הסתכלו בי, הסתכלו בי

אני הולכת לאכול את שאריות החילוניות שלכם

אישה עם כיסוי ראש גרביים 80 דנייר

היא לא עניין של מה בכך

היא תטול מכם כל גרגר של חירות שוויון ואחווה שהשגתם בדמים"

(מתוך השיר "אישה עם כיסוי ראש")

"אישה עם כיסוי ראש" הוא שיר פוליטי חברתי בספוקן וורד, ז'אנר שירה שעדיין לא נמצא לו תרגום הולם בעברית. במקרה של חשמונאי, התרגום המתאים ביותר יהיה "הטחת שירה". בשיר הזה חשמונאי נוקטת עמדה ביקורתית כלפי החילוניות הליברלית, אבל גם כלפי העולם הדתי, בסוגיה של מעמד האישה.

"אני לא נגד הנאורות", אומרת חשמונאי. "זה יהיה צבוע מצדי, כמי שנהנית ממנה. אני מאמינה בחופש ובריבוי דעות, אבל אני מרגישה שלפעמים הפלורליזם חוטא בסלקטיביות, וחופש דעה נתון רק למי שחושב בדיוק כמונו. זה מטריד אותי כאישה שלא רוצה שיגידו לה איך לחשוב ולא מעוניינת להיות מקוטלגת מיידית כפרימיטיבית בגלל כיסוי הראש או הבחירה לשמור תורה ומצוות. כמי שחיה בין שני העולמות וחווה על בשרי את הפיצול שבין המחנות, החילוני והדתי, אני מקווה שלא אצטרך להכריע ביניהם.

"אני רוצה שלא יצמצמו אותי לדמות האישה עם כיסוי הראש. ובכלל, אני לא רוצה לסמן ולקבוע את 'תחום השבת' שלי. לא רוצה לייצג אף אחד ולא רוצה להחזיק בשביל אף אחד שלט. זה עול כבד מדי. בתקופה שהחמרתי בצניעות ולבשתי גרביים 80 דנייר (גרביים עבות ואטומות, ת"ר), נשים מחמירות כמוני אמרו 'אוי נהדר, היא מתחזקת'. כשהסרתי את הגרביים, אמרו לי נשים אחרות 'אוי נהדר, חזרת לעצמך'. זו נבלה וזו טריפה בעיני. או בקיצור, אל תתערבו.

"אל תבנו עלי, אל תופתעו ממני", היא ממשיכה. "אם יש עלי איזה שלט, זהו שלט 'אתר בבנייה'. אני לא נציגה של זהות מובחנת שאפשר לגזור ממנה תורה. התורה היחידה שלי היא אי ודאות".

ובכל זאת, איך זה לשיר עם כיסוי ראש על הבמה?

נעמי חשמונאי
אבי ג'ימי בן זקן

"זה טבעי לי. יותר משזה עניין של צניעות, זה הסמן הדתי שלי. אני מכירה את עצמי ככה. אני מרגישה דתייה ככה. אבל זו התחושה הפנימית שלי. אני לא מוכנה שיתייגו אותי כדתייה, שזה אומר כנראה ימנית וכנראה מתנחלת. אני רוצה לבחור בכל רגע נתון מי אני".

ואמנם, הביוגרפיה שלה כוללת כמה תפניות חדות. נעמי חשמונאי מתגוררת בחיפה, שבה גדלה, ומגדלת בה את שלושת ילדיה הקטנים הלומדים במוסדות של חוזרים בתשובה. היא עצמה גדלה במשפחה דתית־לאומית והתחנכה באולפנה. בגיל ההתבגרות ניצת בה מרד נעורים שהיא תולה כיום ב"כמיהה האדירה שלי לדעת". "הייתי תלמידה בינונית מאוד, רחפנית ומשועממת. אבל בפועל, היה בי צמא מאוד גדול ללימוד, לידע. הרגשתי שאני לא יודעת שום דבר על העולם, שהדברים שאני לומדת בבית הספר נמסרים בצורה שטחית. התורה נלעסה והרגשתי שהיא חסרת עומק, ברק וחיים. זה דיכא אותי".

החיפוש אחר מקור מים חיים הוביל אותה לספרייה. היא בלעה מנה גדושה של ספרי פילוסופיה, "ניטשה וכל הדבר הזה של להרוג את אלוהים", היא מחייכת. "בדרך הגעתי גם לתורות המזרח, בודהיזם, אושו. קראתי גם ספרי היסטוריה, שירה, מחזות של חנוך לוין, כל הבא ליד. הרגשתי שיש אוצר תרבותי מתחת לגשר ואני צריכה רק לגלות אותו".

בד בבד חורים נפערו באמונה, וליד שולחן השבת של המשפחה התריסה והעלתה שאלות. "זו היתה תקופה של טריקת דלת. 'לא רוצה את מה שהאכלתם אותי, תנו לי לנסות'. מצאתי סתירות בתורה, ומעמד האישה הבעייתי בחברה שלנו הטריד אותי. היה לי חבר אז. לא הבנתי למה הרשו לאח שלי, המבוגר ממני בשנה וחצי, שהחברה שלו תישן איתו – ואני לא יכולתי לישון אצל החבר שלי. התחלתי לחיות חיים לא מאוד דתיים וההורים שלי לא אהבו את זה, אבל קיבלו אותי. הם ציפו שיקרו דברים יותר גרועים בגלל הסקרנות שלי, שאצטרף לאיזה כת".

יום אחד פנתה חשמונאי למנהל האולפנה וביקשה פטור מהתפילה. "אמרתי שאני לא מתחברת לזה. זה נראה לי מופרך שמישהו יבחן את איכות התפילה שלי, שהיא דבר פרטי. סיכמנו שאלמד משהו תורני בזמן התפילה, שאקרא קהלת". אבל במקום זה, חשמונאי הרכיבה אוזניות והאזינה למוזיקה. "שמעתי רוק, להקות גראנג' ואחרות שהיו פופולריות בשנות ה־90. הרבה 'פרל ג'ם', 'נירוונה', 'אליס אין צ'יינז'. התחברתי לצעקה ולנואשות, וחוץ מזה, קורט קוביין היה ממש חתיך. הזדהיתי עם כל האריזה החתרנית והזעם הפוטוגני הזה. זה הוביל אותי לחפש עוד סגנונות. רוק אלטרנטיבי, רוק מתקדם, ג'אז.

"כל זה היה בניגוד גמור לחיים שבית הספר ניסה להכתיב לי, לאקסיומות שקובעות שהתורה היא אמת, שהשם הוא טוב ומיטיב ושליהדות יש את כל הפתרונות. היה לי קשה עם הוודאות הזו, כי יש הרבה סבל בעולם. הדיכוטומיה בין כל מה שמתרחש בעולם סביבי לבין האמיתות של הדת הפריעה לי. מבחינה זו אני עדיין במסע. אני חושבת שלעולם לא אוותר על הכמיהה לאמיתות נוקשות, אבסולוטיות".

נעמי חשמונאי
אבישג שאר-ישוב

מתי צצה המוזיקה שלך?

"בכיתה ב' התחלתי לנגן בחלילית ואחר כך עברתי לאורגן ולגיטרה. רוב הזמן ניגנתי משמיעה ולא הצלחתי ללמוד תווים, מה גם שלא התחברתי לשירי ארץ־ישראל שלימדה המורה שלי לגיטרה. הבנתי מוקדם מאוד שאני אינדיבידואליסטית מדי, ושאני חייבת לנגן את הדברים שלי. בגיל 15 המוזיקה נהפכה לדבר המרכזי בחיים שלי. התחלתי לחבר שירים מטופשים, לרוב באנגלית איומה. שרתי לחברות. הנפש שלי הועצמה. הרגשתי רסיסים של זהות שמעולם לא הרגשתי בשום דבר שעשיתי. אלה היו שירי דיכאון. החיים גרועים, העולם נוראי, אלוהים שונא אותנו. מתי תבוא עוד שואה".

עברו הרבה שנים עד שהבנת שאת רוצה להיות מוזיקאית וזמרת.

"לצעירים כיום יש הרבה יותר מודעות עצמית ממה שהיתה לי אז. זה עניין דורי. הם יודעים שהם צריכים לקדם את עצמם, הם מודעים לנראות שלהם ויודעים איך לשווק את עצמם. זה דור ציני יותר. אני הרגשתי חוסר ביטחון. הרגשתי שאין לי זכות להגיד שאני מוזיקאית אם אני לא יודעת תווים, למשל. יש לי הפרעת קשב בוודאות, אם כי לא מאובחנת. לימודים לא באו לי בקלות. הדבר היחיד שבא בקלות היה לשיר, לכתוב ולהביע את עצמי".

אחרי שירות לאומי במגן דוד אדום, חשמונאי התקבלה לעבודה כשליחה של הסוכנות היהודית בבית ספר יהודי בארצות הברית. באולם בית הספר בלונג איילנד היה פסנתר כנף לבן. אחרי שעות הלימודים היא נשארה בבית הספר כדי לנגן בו, והתחילה להלחין מנגינות. כשחזרה לישראל, היא נרשמה ללימודי פילוסופיה לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה, והתחילה לנגן בהרכבים קטנים בחיפה. אף שלא היתה דתיה אז, השאלות הקיומיות החלו להטריד אותה שוב. היא הרגישה שעליה למצוא דרך ליישב את הפילוסופיה שלמדה עם היהדות שלה.

"הלימודים עוררו שדים מרבצם. היו לי שאלות. נכנסתי לאתרי יהדות, התקשרתי לרבנים. הרגשתי מוטרדת מכך שאין לי תשובות. הרגשתי שלא זרמתי עם החילוניות".

באחד משיעורי היהדות שמעה לראשונה סיפור של רבי נחמן. החוויה הרגשית שעברה סחפה אותה לתורתו של מייסד חסידות ברסלב. "נתפסתי לדמיון וליצירתיות שיש במעשיות הללו. רבי נחמן אמר לי שהדרך יותר חשובה מהפתרון שלה. זה היה הד למה שקורה לי בחיים, כאדם שמתייסר ולא מוצא תשובה. היתה בזה מידה של נחמה. אלוהים נראה פחות מאיים ומעורר אשמה אצל רבי נחמן. קראתי את ליקוטי מוהר"ן והרגשתי שהגעתי הביתה. בעיתוי ההוא, העידוד שרבי נחמן שתל בתורות שלו לקוראים ולחסידים התקבל על דעתי. הרגשתי שאני אהובה על ידי האלוהים, למרות התהיות שלי. גם כיום, אף שאני במקום אחר ושלם יותר, אני מרגישה שזו השפה הרוחנית שהכי משפיעה עלי להתקרב לעצמי".

חשמונאי נישאה לחוזר בתשובה, והשניים עברו להתגורר בקהילת ברסלב בעיר חריש. בד בבד היא התנתקה מהלימודים באוניברסיטה ומהמוזיקה, והתחילה ללמד חסידות לנשים. "לימוד התורה תפס זמן ונפח של משמעות בחיים שלי", היא מסבירה. "אהבתי את המקום הזה, היתה לי זהות. היה לי כדאי להשקיע מאמצים, ללמוד וליישם פרקטיקות של התבודדות".

"איך זה שעדיין אני רוצה מה שאסור

למה רק לרעש יש צליל ברור

עקרב ממתין לי בפינת החדר

רצה מסביב לדלת ולא נכנסת

ולא נכנסת"

(מתוך השיר "איך זה")

אבל לאט לאט, נבעו בקיעים באידיליה. "הרגשתי שקורה לי משהו לא טוב בגלל ההזנחה של החלקים היצירתיים שבי. נמשכתי לתורה כל כך כי הרגשתי חסרה, הרגשתי שיש ים של חוכמה שעוד לא התחלתי לטעום ממנו. היתה בי תאווה למלא את הכרס, לקרוא וללמוד, אבל המוזיקה נזנחה – כי יצירה דורשת חשיפה אישית שלא הייתי מוכנה לה אז. אפשר לומר שהייתי ברחם, התחבאתי בתוך הבית והספרים. אבל תולעת הספק התחילה לכרסם בתפוח. משהו בי לא מתממש. משהו בי ויתר על הצד היצירתי שבי, ופתאום ההכרה בפספוס הביאה אותי לידי בכי".

חשמונאי החלה להשתתף בשיעורי נגינה בגיטרה, ואחר כך למדה במשך כמה חודשים נגינה בפסנתר. היא חזרה לשמוע מוזיקה ולקרוא ספרים. כששמעה את האלבום של אליעזר בוצר, יוצר דתי, היא הבינה שאפשר לשלב בין העולמות. "זו היתה טלטלה, כי הנה אני משתנה שוב. היו מקומות קשים, אבל זו גם היתה התנועה שהחזירה אותי למקום האמיתי שלי, למקום שהוא לא חילוני ולא דתי, אלא גם וגם. הבנתי שאני רוצה לעשות אלבום ויצרתי קשר עם אמיר צורף. כתבתי לו מכתב ארוך ומתרגש במייל והוא ענה לי בצורה לקונית, 'שלחי סקיצות'".

לא היתה מאושרת ממנה כשענה בחיוב. השניים קבעו תאריך לתחילת העבודה, אבל חשמונאי נתקפה בהלה. "קראתי את הטקסטים והרגשתי שהם לא מספיק טובים. אולי כי לא הרשיתי לעצמי לומר את מה שרציתי, לא הייתי מדויקת". בתוך חודשיים היא כתבה טקסטים חדשים לרוב השירים. "זה היה נס".

על האלבום היא קטפה את פרס שר החינוך לתרבות יהודית בתחום המוזיקה ל־2016. כשנפתלי בנט התקשר אליה להודיע לה על זכייתה, היא פרצה בבכי. "יותר מהכסף (75 אלף שקל, ת"ר) זה היה 'יגעת ומצאת, תאמין'. תחושה של פיצוי על דם יזע ודמעות".

כפי שאפשר לראות באלבום, השפה שלה נעשתה סלחנית יותר, והיא מאמינה גדולה בשילובים בלתי אפשריים. בשיר "בסתר מדרגה" היא מתארת את מותה של וירג'יניה וולף. "כל דבר שאני פוגשת בחיים שלי, בין אם בספרים או בחיים, הוא חומר גלם לכתיבה", היא אומרת. "השפה הדתית היא המצע הכי מעורר השראה עבורי, במיוחד המדרשים. היה לי חשוב שזה לא יהיה אלבום דתי בהגדרה. הדתיות שלי מונחת שם בהתכתבות שלי עם התלמוד, עם רעיונות קבליים ועם המתחים שקיימים בטקסטים היהודים.

"ההגדרה של עצמי כדתייה כיום היא נזילה, משתנה", היא מוסיפה. "אני אדם מאמין אבל יש לי לפעמים בקרים אפיקורסיים מאוד. אני ספקנית. אמונה מתבררת מהמקום הזה של הספק. להגיד שיש אלוהים זה לא מספיק, כי יש מציאות וצריך להגיב אליה. הבנתי שאלוהים לא יסדר לי את החיים. האל לא תמיד נמצא, ואז, מה את עושה עם זה כאדם דתי? מה את עושה במקומות של כעס, תסכול, כאב?"

האם חשמונאי מגדירה את עצמה פמיניסטית? "זה יהיה מאוד מפונק מצדי להגיד שאני לא פמיניסטית", היא עונה. "אני חיה בדור שחותר למימוש עצמי, לזהות מגוונת ונזילה, ובזכות זה אני מרשה לעצמי להיות מי שאני, אבל אני עדיין לא חיה בנוח עם הגדרות קשוחות". עם זאת, חשמונאי משתתפת (באופן פסיבי לעת עתה) בקבוצת האקטיביסטיות "ערה", היוזמת מהלכים לעידוד השיח הפמיניסטי.

הסתירות והמורכבות מאפיינות גם את הופעותיה של חשמונאי בפני קהל מעורב. אחרי שלמדה את סוגיית "קול באישה ערווה" ואף התייעצה עם הרב הפייטן ונגן העוד דוד מנחם, היא הגיעה למסקנה שאולי במיינסטרים ההלכתי אין לכך הקלות, אבל היא תשיר במועדונים. "אני לא מוכנה לצמצם את עצמי לקהל של נשים. אני שלמה עם החלטתי ואני נושאת באחריות המלאה לכך. אין לי אשמה". היא מעידה על עצמה ש"זו התקופה הכי משמחת בחיי, כי אני לא תחת דיכוי, אני לומדת ומשתנה".

היא עובדת על חומרים חדשים, שירים נובטים בה ונאספים במחברת לספר שירה חדש. "רבי נחמן דיבר בביקורת על האנשים שישנים את ימיהם, שחיים חיים רוחניים מונוטוניים", היא מסכמת. "אני חושבת שאפשר לקחת את זה גם למקום של יצירה".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד כתבות במדור TheMarker Women

*#