רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מצד אחד דאעש, מצד שני המהפכה הלהט"בית: מה רואה הדור הזה על המסך שלו?

לכתבה
Via Bloomberg

הן מתעניינות רק בעצמן - אבל מערכת היחסים החשובה ביותר שלהן היא עם החברות; הן מעדיפות לתקשר דרך מסכים - אבל מכירות בני אדם מכל העולם. הייצוג הטלוויזיוני של בנות דור ה-Y לועג להן לא פעם אבל גם מסביר כיצד הן עתידות לכבוש את העולם

תגובות

נדמה שבכל רגע נתון מתפרסם עוד מחקר על בני דור ה־Y, המילניאלז, שמצטרף לאלה המאשימים אותם בנרקיסיזם, עצלנות ופריבילגיות, או כתבה היוצאת נגד ההנחות האלה. אז מה בעצם אומרים על דור ה־Y שלא אמרו על הדורות הקודמים לו? מקרה המבחן הוא כמובן "בנות" – סדרה ששמה מלמד על אחד ממאפייני הדור הזה: דיון כאילו אקראי ולא מחייב, אבל בעצם עוסק בעיקר בהם עצמם. נכון, לא קוראים לסדרה העוסקת בארבע תושבות בברוקלין בשנות ה־20 שלהן "הבנות", וגם לא "הבנות הכי טובות" אלא סתם "בנות" – אבל ב"בנות" הכללי הלא מיודע או מחייב הזה, מתכוונים בעצם למכלול – ממש כמו הציטוט המפורסם של גיבורת הסדרה האנה (המגולמת על ידי היוצרת שלה לינה דנהאם), כבר בפרק הראשון של הסדרה. שם אמרה שהיא רוצה להיות "הקול של דורה", ואם לא "הקול" בה' הידיעה, אז לפחות "קול כלשהו", העיקר שהיא תהיה זו שתשמיע אותו. אחד ההישגים הגדולים של דנהאם הוא הצלחתה לממש את הנבואה הזאת, שהושמעה מפיה כבר ב־2010.

מגזין וומן אפריל

באופן משעשע, הסדרה עוקבת אחר בני הדור שהוא כל כך נרקיסיסטי, מפונק ופריבילגי, עד שהוא לא מצליח להתקדם לשום מקום – בעוד היוצרת הגיעה להישגים מרשימים במיוחד: דנהאם היתה רק בת 26 כשהעלתה אותה בערוץ היוקרתי HBO, לאחר שכבר ביימה סרט עצמאי מצליח. כן, היוצרת של הסדרה על צעירות שלא עושות כלום היא צעירה בת דור ה־Y המושמץ, שעד גיל 30 הספיקה לעשות את מה שרוב בני האדם לא יעשו גם אם יחיו עד 120. דנהאם, שיצרה את האנה וחברותיה המעצבנות, פרצה דרך בהגדרת האופן שמתייחסים לדור שלה, אף שבחייה המקצועיים היא לא מתאימה כלל לכל מה שאומרים עליו (ומי יודע, אולי במציאות היא והחברות שלה מסתדרות הרבה יותר טוב מאשר על המרקע). היא אחראית לחלק לא קטן מתשומת הלב שזוכות לה בנות דורה, ולייצוגים הרבים והשונים שלה בתרבות הפופולרית, שם וגם כאן.

הכתבה מתפרסמת בגיליון אפריל של TheMarker Women

הוכחה לחשיבותה של הסדרה ושל היוצרת היא הרעש סביב הפרק המיוחד שבה עסקה בהטרדה מינית. זאת העונה האחרונה של הסדרה, וזאת ההזדמנות שלה, לומר משהו חשוב. כשלינה דנהאם מדברת, מקשיבים.

צליל אברהם, עורכת המחלקה הדיגיטלית בדסק הכלכלי של תאגיד השידור הציבורי בהקמה "כאן", שמנתחת בפודקאסט שלה את פרקי העונה האחרונה של הסדרה המשודרים בימים אלה, מזכירה ש"בנות" היא פורצת דרך בכך שהגיבורות שלה מייצגות דור שלם, ולא רק את הנשים בדור הזה. "תמיד הגבר משמש מודל, זאת ברירת המחדל; אבל לא בסדרה הזאת. הן מדברות בשם כולם", היא קובעת, אף שלדעתה הסדרה גם מציגה "אימפוטנטיות, חוסר יכולת של נשים לעשות משהו עם עצמן".

נאמנות לעצמן, לא לעבודה

"בנות" הציגה מודל של נשים בגיל מסוים והצמיחה סביבו סדרות וסרטים בארצות הברית ובעולם כולו, כולל ישראל. רק בשנה האחרונה שודרו והוקרנו פה סדרת הטלוויזיה "האחיות המוצלחות שלי" והסרטים "לא פה ולא שם" ו"אנשים שהם לא אני", על בנות הדור הזה. כל יצירה בדרכה הציגה את הפער האינהרנטי בדמותה של בת דור ה־Y שהיא גם פתוחה לעולם הגדול ולערכים אוניברסליים, וגם עסוקה בעצמה; לכאורה לא מצליחה לפתח יחסים שאינם דרך הסמארטפון, אבל גם חברותית וחברתית מאוד. "ברוד סיטי", הקומדיה של אילנה גלזר ואבי ג'קובסון על בנות דמותן החיות בניו יורק, היא דוגמה מצוינת לייצוג החדש של בנות ה־20 האלה, שמתקשות להתחייב לעבודתן, אבל נאמנות מאוד זו לזו. גם "לא בטוחה" עם איסה ריי חופרת בתוך הבועה שלה, של דור ה־Y האפרו־אמריקאי הפריבילגי בלוס אנג'לס. היא לא פוסחת על נושאים של חברות קרובה, יחסים וקריירה של חבריה ומביאה עמה קול ייחודי, קול של מיעוט באמריקה שדוכא, וכיום הוא קול כלשהו שרוצה להישמע.

בסדרה האמריקאית החדשה "משלחת חיפוש" נראה כאילו הדימוי של המילניאלית החצויה משמש נקודת הפתיחה. הסדרה מאוכלסת בדמויות שלא ניתן להגדיר אותן אלא כהיפסטריות – כולם גרים בברוקלין, הגברים מזוקנים וכולם חובשים כובעי צמר ומבלים במסיבות גג ובבתי קפה. "משלחת חיפוש" מתחילה כשהגיבורה שלה, דורי (אליה שוקוואט, "משפחה בהפרעה"), מגלה כי בחורה שלמדה איתה ועם חבריה במכללה היא כעת בחזקת נעדרת.

דורי אמנם בקושי הכירה אותה, אבל היא נרעשת מאוד מהיעלמותה. כשהיא מספרת לחבריה בבראנץ' על החדשות הם מגיבים בפיהוק – אחד החברים מעיר משהו על התסרוקת הלא מוצלחת של הנעדרת, ואחרת נזכרת שהיא "נורא קינאה" בה. חוסר העניין הזה כמובן לא בא לידי ביטוי בעמודי הפייסבוק שלהם, שם הם "מזועזעים" מהפרשה – התנהגות טיפוסית לדור ה־Y, לפי הסדרה. החברים מחכים שהעניין הרב של דורי בנעדרת ייעלם גם הוא, אבל היא מחפשת את המשמעות לחייה דרך המכרה ההיא.

לפני שנבחן גילומים רחוקים ומקומיים של בת הדור הזה, נגדיר את גילה. לפי החלוקה הגסה, בני דור ה־Y, המכונים גם מילניאלז, נולדו בין 1982 ל־2004. בני דור ה־Y, כמו הבייבי־בומרס שהיו ילדי הפרחים, נחשבים גם הם ילדים, גם אם חצו כבר את גיל ה־30 – ואחת הטענות נגדם היא שהם מסרבים להתבגר, ורבים מהם ממשיכים להתגורר בבית ההורים. וכמו שהבייבי־בומרס צמחו לתוך עולם של טלוויזיה, בני דור ה־Y נולדו לעולם של אינטרנט, וגדלו בעולם גלובלי של רשתות חברתיות וסמארטפונים. ייתכן שזאת גם הסיבה לפופולריות הרבה של הדיון בהם.

"הם לא זן פולשני ונורא"

"אנחנו צריכים להפסיק לדבר על מילניאלז כמו שדונלד טראמפ מדבר על מקסיקאים", אמרה לינדה אונג, מנכ"לית ומייסדת חברת TruthCo העוסקת במיתוג ובחקר התרבות, בכתבה שהופיעה ב"ביזנס אינסיידר". "הם אינם זן פולשני ונורא. הם אנשים, ויש להם השפעה גדולה מאוד על התרבות".

מצטרפת אל העמדה הזאת נועה ארנברג, שיחד עם גלית חוגי בראה שתי בנות דור Y טלוויזיוניות בולטות בסדרה "האחיות המוצלחות שלי", שאת עונותיה הבאות הן כותבות כעת. ארנברג מדברת על בנות ובני דור ה־Y בהערצה ומזכירה גם את האיפיונים החיוביים שלהם. לדבריה, החברויות האינטנסיביות בקרב המילניאליות קשורות לגילן ולשלב שבו הן נמצאות בחיים, כאשר החברים והחברות הם המשפחה, ויש להן פנאי לטפח חברויות עמוקות וממושכות.

"יש לבני הדור הזה קשר מיוחד זה עם זה", היא אומרת. "החברות בגיל הזה חזקה מאוד, גם בלי קשר לדור. היא טוטאלית מאוד. בגיל הזה את מוכנה לעשות בשביל החברה הטובה שלך הכל. את תסעי אחריה; היא תשפיע על כל ההחלטות שלך; תלכי בעקבותיה ללמוד משהו. אם החברה מעט יותר מבוגרת, אז בכלל היא בדרגה של אלוהים, בן אדם גאון, רק בגלל שיש לה פור של כמה שנים או כמה מעשים נועזים. זה משהו ששייך לשנות ה־20, עם כל שיחות הנפש, וזה חלק מתהליך ההתבגרות. הרבה פעמים אחרי גיל 30 את מרגישה שאין לך חברות כמו פעם.

"יש לי תחושה שבדור של המילניאלז זה יותר מזה, יש איזה קשר חזק מאוד שלהם בתוך עצמם. אומרים עליהם שהם לא תקשורתיים בגלל הקלישאה של המסכים, אבל דווקא יש משהו שמתחולל שם, בנפרד מהמבוגרים, אולי גם דרך המסכים. הם עצמאיים יותר, אולי מאחר שהם חשופים לדברים רבים ומתבגרים מהר מאוד. אולי זאת התרשמות שלי על אנשים צעירים, ואולי זה תמיד היה ככה בתל אביב", אומרת ארנברג בת ה־38, שגדלה בקיבוץ בית השיטה.

"בסדרה שלנו, שתי האחיות הצעירות הן בנות הדור הזה", היא מזכירה. "בעונה השנייה אנחנו עוסקות הרבה יותר במור, הצעירה שבאחיות. היא מוצאת את עצמה עם חבורה מגובשת יותר של חברים, ויש לה בן זוג. היא לא במקום המבודד, ומאחר שההורים שלה מטיילים בעולם, היא עצמאית. העונה השלישית היא סיפור גדול של חברות.

"אני חושבת שיש משהו באינדיווידואליזם של הדור הזה, אפילו שהם נשארים עד גיל מאוחר אצל ההורים. יש בינם לבין עצמם פתיחות מטורפת, והיא זולגת למין וליחסים. את תמצאי בדור הזה מקרים של זוג שנהפך לשלישייה, ויש פתיחות מגדרית ומינית רבה. הם לא כל כך מתעכבים על זה. הם נולדו לתוך המהפכה ההומוסקסואלית, למציאות מגדרית שונה, והם מקבלים באופן טבעי הומוסקסואליות ומגדר נזיל. בתוך החברויות יש מוטיב חזק של סקס. זה בוודאי קשור לזמינות של סקס בחיים שלהם, בגלל האינטרנט.

"הם דור הרבה פחות מיזוגני, והם באמת הפנימו ערכים אוניברסליים. זה דור משופר. האינטרנט יצר עולם אחר בשבילם. נכון, יש דאעש, אבל מצד אחר, הם חשופים לפלורליזם באמת. קרוב משפחה שלי בן 13, שיצא מהארון בפייסבוק, מתקן אותי כשהוא תופס אותי אומרת משהו מפלה נגד בנות, ואני מחזיקה מעצמי פמיניסטית מאוד. יש בו ובדור הזה רגישות גדולה מאוד".

לינדה אונג, מחברת TruthCo, מחזקת את הטענה. "אחד הדברים שמטיחים בתרבות המילניאלז הוא שכאשר הם היו ילדים כולם קיבלו פרס על עצם ההשתתפות. אפשר לצחוק על זה, אבל באמת גידלו אותם להעריך שוויוניות. גידלו אותם עם חוש להגינות, והם מנסים ליישם אותו עכשיו. כל מה שהם עושים קשור לערכים האלה".

התנגשות בין תרבויות

מצד אחר, גם בסדרה של ארנברג וחוגי יש ייצוגים פחות מחמיאים. נטלי, האחות האמצעית, מגלמת את הפן השלילי של הדור. "נטלי חסרת אחריות והיא מייצגת את התופעות של הנרקיסיזם והפינוק", מודה ארנברג. "אבל כשאני מסתכלת על העונות השנייה והשלישית, היא הופכת לרצינית ואחראית יותר. היא עוברת שינוי".

צליל אברהם רוצה להזכיר כי התכונות הרעות שמייחסים לבני הדור הזה נובעות גם מהאופן שבו גידלו אותם – כלומר, הם לא אשמים בכל. "לצד ציפיות מאוד גבוהות מעצמנו, כי חינכו אותנו על כך שמי שמוכשר, הכל יקרה לו, אנחנו מוצאים שאין לנו את האמצעים לממש את הכישרון שלנו, כי שוק העבודה לא זקוק לנו. אין לנו את כישורי החיים ואת האופי של אדם שהולך להגשים את המטרות שלו, שנחוש להשיג מה שהוא רוצה. אנחנו רואים את המטרה ואת מי שאנחנו היום, וכל מה שבאמצע הוא ערפל", היא מסבירה.

זה קורה אצל בני דור ה־Y מהחלק הבורגני של החברה, כמו בסדרה של ארנברג ובסרט "אנשים שהם לא אני", שביימה, כתבה וכיכבה בו הדס בן ארויה. לאנשים שלא שייכים לחלק הזה של החברה יש חוויה אחרת. "אנחנו מנסות להרחיב את מעגל הסיפורים שלנו", אומרת ארנברג. "גם הסדרה שלנו היא אמנם על שלוש אחיות, אבל בעונה השנייה נשים דגש על עוד סיפורים – אלה של ערבים ואתיופים. אני מקווה שהציבור יתרגל לייצוגים כאלה, ויתקיים דיון במיינסטרים".

אפשר לומר ששיח זה כבר מתקיים בסרטה של מייסלון חמוד "לא פה, לא שם", על שלוש צעירות פלסטיניות־ישראליות, שגרות בתל אביב. הן שייכות לדור ה־Y, אך הן שונות מאוד מהמילניאליות היהודיות – למרות כמה נקודות דמיון. חמוד מדברת על רוח של שינוי בדור הזה, על ערכים גלובליים, על הטכנולוגיה והרשתות החברתיות שהובילו שינוי בחיי בני הדור שלה בעולם הערבי. אבל היא גם מדברת על מחיר כבד שמשלמים כדי להשיג את החיים האלה.

"מה שמאפיין את הגיבורות בסרט הוא תודעה מבולבלת מאוד", אומרת חמוד. "הן חשופות לאינטנסיביות של העולם הגלובלי, מהרגע שהמדיה תפסה מקום כל כך גדול בחייהן. אבל החוויה שלהן מוגבלת. מה שמאפיין את לילה וסלמה לעומת נור (שמגיעה לדירתן בתחילת הסרט), והיא תיחשף לזה אחר כך, זה שהן בחרו לממש חלום. בבחירה הזאת הן קראו תיגר על המקום שממנו באו, על הפטריארכיה, על החוקים החברתיים ועל כל מה שהן אמורות ללכת לפיו.

"השינוי שהתרחש בדור הזה הוא שאנחנו רואות שיש מקום להגיע אליו, יש קהילה. לפני עשר שנים היא לא היתה קיימת. היו אינדיווידואלים שהגשימו את עצמם. כל אחד חי את החיים שלו. אבל עכשיו אנחנו ביחד. לא רק אני נמצאת בקונפליקטים וברגשות אשם; מתגבשים קודים לסביבה הזאת, וזה מתאפשר ונותן כוח".

מייסלון חמוד
יריב פיין וגיא כושי

לדור הזה יש סולידריות?

"אם מדברים על סצנת האנדרגראונד, אז כן. מי שיצאו מהמיינסטרים פיתחו סוג של סולידריות. כולנו יודעים מה המחיר שכל אחד משלם".

במובן הזה, אומרת חמוד, קשה להשוות את בני דור ה־Y המערביים לאלה שפורצים מתוך חברה שמרנית. "אני מדברת על הקהילה הערבית בישראל כעל משהו גדול מאוד. היא מתחברת עם הממד המשתנה בכל העולם הערבי – אנחנו ערבים שחווים את הקונפליקטים עם הפטריארכיה הערבית. בעולם הערבי יש דילמות של מימוש שלא קיימות בעולם המערבי. הסולידריות היא עם אנשים כמונו בביירות, תוניס, עמאן, קהיר – כל החלומות והשאיפות משותפים. הדור שפועל עכשיו מושפע מאוד מהרוח של האביב הערבי, מרוח השינוי שהביאה נשים לפרונט והעלתה את השיח המגדרי. בכל מקרה הגל הזה הוא בעצם בן עשר שנים. אני שייכת לדור הזה – צעירים שהתבגרו לתוך אירועי 2000 עם כל המשתמע מכך, והשיא של התהליך הוא האביב הערבי ב־2011.

"אנחנו פייטרים ופייטריות, אמנים ואמניות ואינטלקטואלים", אומרת חמוד. "בשביל לחיות את החיים האלה בצורה הזאת, המחיר שאנחנו נדרשים לשלם כבד מאוד. כשאנחנו בוחרים שלא ללכת בדרך של המשפחה, אנחנו בוחרים חיים בדלות וצניעות, כדי להיות עם האמת שלנו".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד כתבות במדור TheMarker Women

*#