מפלצות קטנות ואמהות רעות: איך הפכו הילדים שלנו משמחה לטרחה?

כשאפילו בפרסומות מוצגת אמא שנמאס לה קצת מילדיה, ברור שהאופנה החדשה היא להתלונן על הילדים ובקול רם (כלומר בפייסבוק). מתי השארנו מאחור את עיקרון הרצף, ולמה אנחנו נהנים לפרסם ברשת תמונות של פעוטות בוכים

רותה קופפר
ילד סיני על מתקן שעשועים דמוי רובוט, בספטמבר
רותה קופפר

איך יודעים שטרנד הוא אמיתי, אולי אפילו אחרי השיא שלו? כשהוא כבר חלחל לעולם הפרסומות. כמו למשל טרנד ההורות החדש – שאפשר לתמצת אותו במלים "עזבו אותי באמא'שכם", או ליתר דיוק "אני אמא'שכם, עזבו אותי'". לפי שורה ארוכה של סרטים, סדרות, ספרים, בלוגים, פוסטים וציוצים מהשנה האחרונה, ילדים זה כבר לא שמחה כמילות השיר הידוע של "הברירה הטבעית" (שגם אז היו אירוניות, אך ניחא); ילדים זה טרחה. עכשיו, גם בפרסומת ל־yes נראית אם אומרת לשלושת ילדיה הלבושים בפיג'מה: "אני אמא עד השעה תשע בערב". כי מהשעה הזאת היא רואה סדרות על הספה – לבד!

האם המושלמת היא כבר לא מטרה, גם לא אמא טובה דיה. התעופפו להם הורי ההליקופטר, והאימהות הנמרות הלכו לנמנם בסוואנה. קבלו את ההורות החדשה – אמא שקשה לה, ואפילו אמא "רעה". בסרט מהקיץ שזה בדיוק שמו, "אמהות רעות", אומרת הדמות שמגלמת השחקנית מילה קוניס – אם שמנסה להתמודד עם כל המטלות הרבות בחייה, סדר היום העמוס שלה, הדרישות המופרזות מהאימהות לצד הדרישות האינסופיות מהקריירה – שפשוט נמאס לה "להיות אמא מושלמת!".

זה קורה אחרי שבפגישת ועד בית־ספרית דנות האימהות באריכות יתרה באיסורים הרבים בהכנת עוגה לילדים – בלי מונוסודיום גלוטמט, בלי סומסום, בלי חמאה, בלי קמח לבן, בלי סוכר... והרשימה לא נגמרת. שם היא נשברת. "לא!" היא מוחה. רבות מעקמות את הפנים, אך אחרות מודות לה. בעקבות גילוי הלב שלה, היא ועוד שתי אימהות, שכמוה חשות שלא מעריכים אותן ורק מעמיסים עליהן, יוצאות לחופשי. ראשית הן חושפות את מצוקתן – "יש כל כך הרבה חוקים עכשיו: 'אל תענישי את הילדים שלך', 'אל תגידי להם לא'. אנחנו עובדות קשה מדי משנוכל להפוך את חייהם של הילדים למדהימים וקסומים". בעקבות ההבנה הזאת, הן מחליטות להפוך את חייהן שלהן לקצת יותר מדהימים וקסומים.

גם בסדרה הבריטית החדשה "מאדרלנד" (Motherland) של שרון הורגן ("קטסטרופה"), הגיבורה היא אם עמוסה עד מעל הראש. אין לה כוח לילדים שלה, ולפעמים היא נתקעת עם ילדיהם של אמהות אחרות, בתקווה (שלא מתממשת) שאלה יחזירו לה טובה. קשה לה עם זה שרק היא מגדלת את הילדים ומחפשת להם סידור כשבטלפון הנייד (המוצא אותה תמיד) היא מנסה לנהל מרחוק את העניינים בעבודה. אבי הילדים ממשיך לחיות את חייו הנוחים, ממש כמו קודם. אמא שלה מתחבאת מאחורי הספה כשהיא באה לבקש את עזרתה בשמירה על הנכדים.

שער וומן ינואר 2017

הכתבה מתפרסמת בגיליון ינואר של TheMarker Women

הסדרה התקבלה באהדה רבה בבריטניה – קבלת פנים חמה יותר מזו שקיבלה "גירושים", של אותה יוצרת, בארצות הברית, אף שגם בה מוצגים ילדים כמעמסה שהאם מתקשה להתמודד איתה. "אני מאושרת לשמוע שסוף־סוף יצא משהו מ־13 שנות האימהות שלי", אמרה הורגן, כממשיכה את הנימה המתלוננת של הסדרה הבריטית שלה, על ההצלחה של הסדרה.

ואפרופו הסבתא ב"מאדרלנד", שאומרת לבתה, "אני מתה על הנכדים והכל, אבל לא יכולה לטפל בהם יותר", בספרה החדש של נעה ידלין, "שטוקהולם", מתבוננת נילי, רופאת ילדים בסוף שנות ה־60 לחייה, בילדיה הבוגרים: "היא מנתה בקפידה את דקות הפוריות שנותרו לבתה וכלותיה: הם מתחילים היום עם ילדים מאוחר, רוחצים באיזו אשליה של ליברליזם, של אינדיבידואליזם, של חופש, אבל אז, ברגע האחרון, מדביקים בתוך שנים ספורות את כל הפער, משלימים את כל חסכיהם בתחום הבורגנות, השמרנות, עושים שניים, שלושה, ארבעה ילדים בין גיל שלושים ושמונה לארבעים ושתיים, משתעבדים לדבר הזה, זורקים הכול, בעיקר הנשים, כאומרות, קריירה כבר היתה לנו, די, הספיק לכל החיים. ואילו הן, היא והחברות שלה, ואפילו האימהות שלהן, היו לפחות עושות ילדים בצורה נורמלית, עם רווחים, ולא כל כך הרבה".

נילי היא סבתא המודה שיש לה נכדים מועדפים, ושלא מתפעלת מילדים בכלל, למרות מקצועה, ובוודאי לא מההורות העכשווית. עד כדי כך זאת התרשמותה, שהיא אף המליצה לבתה לעבור הפלה כשזו סיפרה לה שהיא בהריון אף שבנה הגדול בן 11 חודשים בלבד. הבת ההמומה "הסתכלה עלי כמו בתולה מורמונית שמביטה בקוקסינל, כולה קדושה וזעזוע, וכעבור שמונה חודשים ילדה את יואל".

בלי משים מספקת ידלין בספרה את אחד ההסברים לטרנד ההורות החדשה, שכבר אינה מתבוננת על הילדים בהתפעלות אינסופית. האמהות מותשות, אולי בגלל הגיל המאוחר יחסית שבו הביאו ילדים ועולם, אולי בגלל ההפרשים הקטנים, ואולי בגלל הוויתור על הקריירה, כפי שמציינת הדמות הפיקטיבית בספרה של ידלין – ואולי זה מסיבות אחרות. מה שבטוח הוא שבשנים האחרונות צצה תגובת נגד לציפיות הגבוהות והלא־סבירות מהאימהות המודרנית, ויש מקום לתעל את הקושי הזה – הטלוויזיה, הקולנוע וכמובן הרשתות החברתיות.

שני מלמד (משמאל), מיוצרי הסדרה "מפלצות קטנות"
שני מלמד (משמאל), מיוצרי הסדרה "מפלצות קטנות": "אין לנו מושג מה אנחנו עושות"צילום: טל גבעוני

ייצוג ישראלי נוסף לטרנד הזה נמצא בסדרה של ערוץ 2 (רשת) "מפלצות קטנות", של שני מלמד ורועי ניצן, בבימויו של דני סירקין, המתמקדת בחיי משפחה בשינוי קטן – את הילדים מגלמות בובות בדמות מפלצות קטנות. "לילדים יש תכונה כזאת שהם מאוד מתוקים, הטבע יצר אותם ככה כדי שלא נזניח אותם", אומרת מלמד. "ואולי בגלל שהם כל כך טהורים ותמימים, יש להם יכולת להגיד דברים קשים, לומר את האמת בפרצוף. זה יוצר מצבים קומיים רבים. הילדים חושפים את כל מה שההורים רוצים להסתיר – וזה מעצבן".

הרעיון לסדרה נולד לאחר שהילדים שלה ושל ניצן באו לעולם. "זה היה קשה מאוד, ועם זאת מצאנו את עצמנו צוחקים המון. הרעיון להשתמש בבובות במקום ילדים בא מרועי, שעוסק בווידיאו־ארט. זה פתר לנו הרבה בעיות, לוגיסטיות, אבל גם מוסריות. לא רציתי להשתמש בילדים אמיתיים בתעשייה המלחיצה הזאת".

ולמה בחרתם במפלצות?

מלמד: "כי כך יכולנו לפרק את כל הפסאדה הזאת של הורות וילדים. הסדרה אומרת שגם הורים וגם ילדים הם לא ישויות מושלמות". כדוגמה היא נותנת אירוע בפרק הראשון של הסדרה, שבו הילדה (מפלצת חומה) רוצה שהוריה יביאו הביתה כלב כחיית מחמד, והיא טועה לחשוב שאביה, המדבר על איזו כלבה, מתכוון לכלבה של ממש, וכי "שקרנית פתולוגית" זה הגזע של הכלבה, כמו כלב דלמטי.

מלמד, בת 41, סבורה שטרנד ההורות "הרעה", שהיא מודה בהיותה חלק ממנו, נובע מחוסר אונים. "אין לנו מושג מה אנחנו עושות. אנחנו יודעות שאנחנו לא יכולות לעשות מה שההורים שלנו עשו. אין לי באמת ממי ללמוד".

דניאלה לונדון דקל
דניאלה לונדון דקלצילום: גלי איתן

שותפה לתחושה הזאת דניאלה לונדון דקל, בעלת טור ב"ידיעות אחרונות", שיצרה יחד עם דנה עדן את סדרת הטלוויזיה "יום האם", המציגה הורות לא־מושלמת. "את המחשבה על ההורות הלא מושלמת פיתחתי עוד ב'חמודי', קומיקס שהתקומם כנגד ההורות האמביציוזית ומלאת הכבוד לגמדון הקטן שנולד לנו. היינו אז בעיצומו של טרנד ההורות המושקעת, בדיוק הופיעו כל ספרי 'עיקרון הרצף', וחשיבות ההנקה, וחשיבות סחיבת הילד במנשא בדיוק כשהיתה לי פריצת דיסק, וכל השינה המשפחתית, וזמן האיכות, וכל הקקה הזה שנועד לגרום לנו להרגיש אשמה. ב'חמודי' הוצאתי את התסכול. האמא שם מוצגת כאם שלא מצליחה כלום; לא לחנך, לא להרדים בזמן ולא להבין את הצרכים האמיתיים של הילד. משתדלת, אבל נכשלת. 'חמודי' היה חמוד, כמו שילדים יודעים להיות, אבל מפלצת.

"הגעתי אל 'יום האם' כבר מוכנה. אלה, בגילומה של קרן מור, אפילו לא טורחת להשתדל. בעלה משתדל, וזה מספיק. אני חושבת שהורות היא חלק מאישיות. אין אישיות מושלמת ולכן אין הורות מושלמת, וטוב שכך. כי בלי שריטות ופצעים וכאבים, היינו אנשים נורא משעממים. וכשמדברים על דמות בסדרה, אז בכלל, זה אפילו לא אתי לתת לה להיות מושלמת".

הרצל כחלון
הרצל כחלון

גם בחיים האמיתיים, מתברר, לא כדאי להציג חזות מושלמת. הרצל כחלון, מטפל משפחתי וזוגי ממכון אדלר, מספר שגם בקבוצות ההורים שבהנחייתו משתעממים מזה. "מי שמתחיל לתאר את ההורות שלו בצבעים עליזים מדי מתקבל בגלגול עיניים", הוא אומר. "בכל פעם שזה קורה, אני חושב לעצמי שאם ההורה הזה ימשיך כך, הוא יישאר בלי חברים".

ואם כבר חברים, הרי שכיום הם מתגוררים בעיקר בפייסבוק – ההורים המתקשים משתפים ברשת הזאת את החוויות המאתגרות שלהם מגידול הילדים. אולי גם זו תגובת נגד לתמונות המשפחתיות המושלמות ולמארזי האוכל היצירתיים שהורים מכינים לילדיהם לבית הספר.

ואולי התמונות המושלמות הן דווקא ריאקציה לחיים האפרוריים. חשבונות אינסטגרם המציגים פעוטות שבוכים מדברים מטופשים צברו פופולריות, ואפשר למצוא אותם תחת ההאשטאג "חרא של הורה" – assholeparent#. בחשבונות אלה רואים ילדים בוכים, ואת הסיבות השונות להתקפי הזעם שלהם: "לא איפשרתי לה לאכול את הקקי של הכלב", "לא הרשיתי לה לדחוף קש מפלסטיק לאוזן של אחותה".

בכתבה ב"גרדיאן" על טרנד ההורים הרעים/ ילדים מעצבנים נטען שעכשיו אנו בעידן של אמהות שפשוט נמאס להן לשאוף לשלמות. זה בא לידי ביטוי, כמו כל דבר בעולם, גם באינטרנט. הספר החדש Hurrah for Gin ("הידד לג'ין) של הבלוגרית קייטי קירבי מיועד, לדברי הכותבת, "להורים לא מושלמים באופן מושלם". הוא צפוי להיות רב־המכר של חג המולד. ישנה גם שרה טרנר, הידועה בזכות ספרה המצליח "המאמי הלא מאמית" – The Unmumsy Mum. ספרה השני, "יומנה של המאמי הלא־מאמית" צפוי לצאת בפברואר, סמוך ליום האם. ציוריה, המראים דמויות קו בסיטואציות הוריות, תוך שהן בהאנגאובר תמידי, זוכים מדי יום לשיתופים של יותר מ־500 אלף איש בפייסבוק.

באותה כתבה ב"גרדיאן" אמרה סוזאנה סקוט, המנהלת את רשת הבלוגריות "אימהות בריטיות", כי "הורים בלוגרים יורדים על עצמם, כי תכלס, קשה לפעמים לשרוד יום־יום עם פעוטות. אתה חייב לצחוק על עצמך. מצד אחר, אסור שהטרנד הזה יגרום לאימהות להתנצל על כך שהן משתפות גם רגעים טובים עם הילדים".

במאמזון הישראלי, המקבילה ל"אימהות הבריטיות", נכתב באחרונה הפוסט הבא: "היי בנות. בטח רובכן לא יסכימו עם מה שאני הולכת לשתף, בטח חלקכן יחשבו שאני קצת לא בסדר בראש...אבל מרגישה שחייבת לפרוק. אני לא מתחרטת שהתחתנתי והבאתי ילד, אוהבת את בעלי ואת הילד מאוד מאוד, אבל לפעמים אני שואלת את עצמי אם לא הכנסתי את עצמי לכלא... לפעמים אני שואלת את עצמי אם זה כל מה שיש... זהו?... לפעמים אני רוצה פשוט לעשות מה שבא לי, לא להתעסק עם בעלי ולא עם הילד...".

זוהי ללא ספק תגובת נגד לאימהות הטוטאלית הגובה מחיר כבד, מתישה, ובסופו של דבר גורמת לריאקציה (גם אם לא חריפה במיוחד). אולי זה קשור לדיונים הרבים על דור ה־Y – ילדי הדור הזה המתחילים לעשות ילדים בעצמם, ואחרי שהיו רגילים שהוריהם מדור ה־X היו הורים טוטאליים, קשה להם או שאינם מסוגלים לגדל כך את ילדיהם, ואולי הם חוששים שהנתינה ותפישת הילד במרכז יכולה לפגוע בו כבוגר.

הזירה של הרשתות החברתיות – זו שצצה לה במקביל לדור ה־Y – היא גם המקום שכל זה בא לידי ביטוי, וגם המאיץ של התהליך הזה. "הלגיטימציה לשתף בקושי שבהורות היא טובה ובריאה. חשוב מאוד שאמהות – זה תמיד האמהות – לא יחושו כאלה רגשות אשם", אומר כחלון ממכון אדלר. "אנחנו מוקפים ברשתות חברתיות וכל אחד מהגג בהן את הגיגיו. זה מאפיין את התקופה. תמיד היו אלה שאמרו שילדים זה הרבה צרות, אבל עכשיו זה בכל מקום. צריך להישמר. הורה שכותב ברשת 'הילד שלי מגעיל אותי', צריך להביא בחשבון שהילד הזה יתבגר וייתקל בזה יום אחד. החברים שלו יעשו מזה מם מגניב, או משהו אחר, ויציקו לו עם זה. הרשתות מעניקות תחושה של אינטימיות, של קהילה. אדם משתף ועושים לו לייקים, זה נעים. אבל זאת אשליה של אינטימיות".

אפשר גם לשתף את הקושי שבהורות בלי לפגוע ברגשות של הילד העתיד להתבגר. כך למשל, נעמה תורן ניתבה את התסכולים לכתיבת המחזה "רוצי איילה" (יחד עם אורן נאמן), על איילה, אישה המתקרבת לגיל 40, גרושה פלוס שניים ופלוס כלבה, העובדת בשתי עבודות, "וכמו סמוראית מנסה להילחם בכל החזיתות ולהיות מושלמת בכולן", כפי שמגדירה זאת תורן. כמודל לחיקוי היא מדברת על לואי סי. קיי, הקומיקאי ויוצר סדרות הטלוויזיה המהולל, שמתייחס רבות לתפקידו כאב (ובסדרות שהוא מפיק ויוצר, גם לתפקידן של נשים כאימהות ובנות). "ב'לואי' הוא מצליח גם לשתף בקושי של הגידול וגם לגרום לצופים לראות את האהבה הגדולה שלו אל הילדות, לאהוב אותן, ולאהוב את התקופה שהן חיות בה".

כמי שגידלה את ילדותיה הפעוטות בתקופת הטרנד של ההורות הטוטאלית, או כדבריה – "תקופה שבה הציפייה היתה שתעשי הכל – תרוויחי כסף (אבל קצת פחות מהגבר), ותגדלי את הילדים (הרבה יותר מהגבר)", תורן מברכת על הטרנד הנוכחי. "כשהילדים גדולים, דווקא נכון לשתף אותם בקשיים. אני מסבירה לבנות שלי שאני לא מושלמת והן לא מושלמות".

לסיום, צריך לזכור שהטרנדים בהורות – אלה המציפים את הקושי, או אלה השואפים לשלמות – הם בני חלוף, כמו שאפשר ללמוד מהסיפור הבא של לונדון דקל. "הילדה שלי לא זחלה. היא פיתחה שיטה מוזרה להתקדם על הטוסיק, כמו חותרת של סירת קאנו – בישיבה", היא מספרת. "בטיפת חלב לא אהבו את החריגה מהנורמה ואמרו לי שאני צריכה לקחת אותה למכון להתפתחות הילד פעמיים בשבוע, כדי 'להזחיל' אותה. הסבירו לי שחגורת הכתפיים משפיעה על פעולות מוטוריות וקוגניטיביות רבות, ואם היא לא תפעיל את חגורת הכתפיים ותזחל, היא עלולה לפתח כל מיני לקויות.

"אני זוכרת שעמדתי רגע ודמיינתי את עצמי נסחבת פעמיים בשבוע עם הילדה למכון להתפתחות הילד יחד עם האח שלה, והפקקים בדרך, והביסקוויטים בשקית, והבקבוקים והחיתולים, וכל הווג'ראס הזה רק כדי ש'יזחילו' לי אותה? חשבתי רגע, ואז אמרתי לאחות: 'את יודעת מה? אתם ממילא משנים את התיאוריות שלכם כל שני וחמישי, אז ברשותך אני פשוט אחכה שהתיאוריה על חגורת הכתפיים תתחלף' – והלכתי.

"הבת שלי כבר בת 19, וקיבלה מעמד של 'רקדנית מצטיינת' מטעם הצבא. אין יותר 'תנועתית' ממנה. אין לה שום לקויות, והכל בסדר".

תגובות