מצליחה, משכילה ורווקה? זו לא את, זה המספרים

לא הסקס וגם לא העיר הגדולה - הסיבה היא שאין מספיק גברים ■ אחרי שניתח נתונים, טבע במידע ושמע אינספור סיפורי זוועה על דייטים כושלים, הגיע העיתונאי ג'ון בירגר למסקנה כי הכל עניין של מספרים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צילום: בלומברג
רונית דומקה
רונית דומקה
רונית דומקה
רונית דומקה

סיון, בת 34 מתל אביב, היא מה שאמהות רבות היו רואות כשידוך מושלם לבניהן. היא כלכלנית בבנק, בעלת תואר שני, וגם נראית לא רע בכלל. אבל בשעה שרבות מחברותיה עסוקות בבחירת גנים לילדיהן לשנה הבאה, היא מבלה את הערבים שלה בשיטוט באתרי היכרויות, ולפחות פעם בשבוע יוצאת לדייט. "עוקצים אותי לא פעם על כך שאני בררנית, שאני לא נותנת מספיק צ'אנס לאנשים, אבל למען האמת אני מרגישה שהמבחר של גברים פנויים בתל אביב די מצומצם", היא אומרת להגנתה. "כשאני נכנסת לאתרים ולאפליקציות, וגם לברים בעיר, אני רואה אותם גברים שוב ושוב".

הבעיה של סיון מוכרת לנשים רווקות בכל העולם, ובמיוחד לנשים בעלות תארים אקדמיים וקריירה. בארצות הברית, למשל, מספר הנשים המשכילות בגילי 30־34 שמעולם לא נישאו עלה ב־31% בשנים 2007־2012, בעוד שמספר הגברים הרווקים האקדמאים באותם גילים עלה רק ב־22%. הפערים מתרחבים עוד יותר בערים גדולות, כמו ניו יורק ולונדון.

ג'ון בירגר, עיתונאי שכתב בין היתר למגזין "פורצ'ן" והאתר "מאני" של סי.אן.אן, אמנם נשוי באושר כבר 20 שנה, אך היה עד לדוגמאות רבות של התופעה הזאת. "במערכות עיתונים שבהן עבדתי לא יכולתי שלא לשים לב שרוב הגברים היו נשואים או במערכות יחסים, בעוד שרבות מהנשים היו רווקות", הוא מספר בשיחת טלפון. "אלה היו נשים מדהימות, אבל לא הפסקתי לשמוע מהן סיפורי זוועה על דייטים. אחת הבחורות הכי מוצלחות ומשכילות שאני מכיר סיפרה לי שלא הוזמנה לדייט כבר שישה חודשים".

הכתבה מתפרסמת בגיליון אפריל של TheMarkerWomen

שער TheMarkerWomen אפריל

בירגר החליט לבדוק את התופעה הזאת. "בהתחלה חשבתי שפשוט יש משהו בערים קוסמופוליטיות כמו ניו יורק, לונדון, ובטח גם תל אביב, שמגוון האפשרויות בהן מושך אליהן מספר לא פרופורציונלי של נשים", הוא מספר. אבל עד מהרה, הוא גילה כי הוא טועה. הסיבה לכך שסיון ועוד נשים משכילות ומצליחות רבות בכל העולם עדיין רווקות אינה קשורה לסגנון חיים, לבררנות או לרומנטיקה שאבדה. הספר "דייטונומיקס" שכתב בירגר מבהיר כי מי שאשם בבעיה הזו הם מספרים, או יותר נכון, – חוסר האיזון המגדרי באוניברסיטאות ובערים גדולות ברחבי העולם.

חוסר האיזון הזה יוצר מצד אחד עודף של נשים רווקות אקדמאיות, וגורם מצד אחר למחסור בגברים, ולכך שהגברים המשכילים הזמינים, פחות מעוניינים במחויבות. "תרבות הסטוצים של סטודנטים וצעירים, הירידה בשיעור הנישואים בקרב נשים בעלות השכלה אקדמית והפחד של גברים ש'שווים חיתון' להתחייב, הם כולם תוצר לוואי של חוסר האיזון המגדרי והמחסור המסיבי בגברים אקדמאים", כותב בירגר.

"בכל חנות ספרים, במדף של ספרי היחסים, אפשר למצוא לפחות 40 ספרים עם עצות לנשים, כשהמסר של כולם זהה – הכל באשמתך ואם רק תפעלי לפי הכללים האלה תפגשי את הגבר המושלם. זה לא הגיוני, כי לפי מה שהספרים האלה אומרים כנראה שנשים ממש גרועות בכל מה שקשור להיכרויות, וגברים טובים מאוד בזה. הטיעון שלי הוא שזו לא בעיה אסטרטגית, אלא בעיה דמוגרפית".

העיתונאי ג'ון בירגר
העיתונאי ג'ון בירגרצילום: Sandra Wong Geroux.

הספר מביא שלל נתונים סטטיסטיים על הפער המתרחב בין נשים לגברים בכל הנוגע להשכלה אקדמית. לפי נתוני הבנק העולמי, מספר הנשים האקדמאיות בארצות הברית עולה ב־39% על מספר הגברים. באיטליה, הפער הזה הוא 43%, ובישראל הוא 32%. אפילו בסין, שבה יש מספר גבוה יותר של גברים באוכלוסייה (בשל הפלות שיטתיות של עובריות ב־30 השנים האחרונות), יש יותר נשים משכילות מגברים.

כתוצאה מהפער הזה, באוניברסיטאות רבות בארצות הברית יש הרבה יותר סטודנטיות מסטודנטים. אחת המרואיינות בספר היא קרי, סטודנטית בת 19 שסיימה את השנה הראשונה שלה במכללה היוקרתית שרה לורנס. המכללה, שהוקמה כמוסד אקדמי לנשים, החלה לקבל גברים לפני כ־50 שנה, ובכל זאת, כ־75% מהסטודנטים בה הם נשים – כלומר, על כל סטודנט במכללה יש שלוש סטודנטיות, מה שגורם לגברים להרגיש מאוד בנוח מבחינה חברתית, אולי אפילו יותר מדי בנוח. כשאחת מחברותיה ללימודים 'נזרקה' על ידי סטודנט שעמו יצאה, סיפרה קרי לבירגר, "הוא אפילו השתמש במילה 'שוק' כנימוק לפרידה – 'השוק' היה פשוט טוב מדי עבורו". התנהגות כמו זו אינה נדירה. "זה מכונה 'תסמונת הזין המוזהב'", אמר ג'ייק, סטודנט אחר בשרה לורנס, בראיון לבירגר. "אין כאן תרבות של מונוגמיה או אפילו דייטים", אמר. "לפעמים נדמה לך שאתה יכול להשיג כל מי שתרצה".

איך היחס המספרי בין גברים לנשים במערכת ההשכלה הגבוהה בארצות הברית נהיה כל כך מעוות? אחת הסיבות היא תיקון האפליה במערכת החינוך בשנות ה־70, שהביאה יותר ויותר נשים להירשם ללימודים. סיבה נוספת היתה שנשים רצו לשפר את סיכוייהן בשוק התעסוקה. גורם אחר שמציין בירגר הוא הופעת הגלולה למניעת הריון בשנות ה־60, שנתנה לנשים יותר שליטה על תכנון המשפחה ואפשרה להן להשקיע בלימודים וקריירה. לבסוף, הוא טוען, יש גם משמעות להתפתחות המנטלית. בנות מתבגרות מהר יותר מבנים – התנהגותית ואינטלקטואלית – ולכן משיגות ציונים טובים יותר בבית הספר, יש להן פחות בעיות משמעת והפרעות קשב והן מוכנות יותר ללימודים אקדמיים.

זוגות בשקיעה
זוגות בשקיעה

מגרש משחקים של גברים

כשהצעירות והצעירים האלה מסיימים את הלימודים, הם עוברים לעיר הגדולה – ובעיית חוסר האיזון עוברת יחד איתם. בשיקגו, למשל, מספר בוגרות האוניברסיטה בגילי 22־29 גבוה ב־40% לעומת הבוגרים, והפער מצומצם יותר (21%) בגילי 30־39. במנהטן יש 39% יותר נשים אקדמאיות בגילי 22־29 מאשר גברים (בשנות ה־30 לחייהן הפער מצטמצם ל־14%), ובממפיס, טנסי, הפער הוא של 46% בשנות ה־20 ו־23% בשנות ה־30.

ואולם גם כאשר הפער לכאורה מצטמצם, בגילי 30 פלוס, הנשים עדיין סובלות ממחסור, מאחר שגברים רבים בגילן מעדיפים לצאת עם צעירות יותר. "אם מסתכלים על היכרויות ודייטים כשוק, הרי שיש עודף היצע, בעיקר בקרב נשים בשנות ה־20 המוקדמות, ולכן אני לא מופתע שגם גברים בשנות ה־30 לחייהם יוצאים עם נשים אלה", אומר בירגר. "ראיינתי הרבה נשים בשנות ה־20 שלהם שמעדיפות גברים בני 30 ויותר, כי הן סבורות שהם יהיו מחויבים יותר ומוכנים להתמסד יותר מאשר גברים בגילן".

משתנה נוסף שנכנס למשוואה, במיוחד בערים קוסמופוליטיות וליברליות כמו ניו יורק, ברלין ותל אביב, הוא אוכלוסיית הלהט"ב. בניו יורק יש אוכלוסיה גדולה יחסית של להט"בים, מה שמקשה עוד יותר לאמוד את הגודל וההרכב של שוק הפנויים־פנויות, במיוחד לאור העובדה שנתוני מפקד האוכלוסין בארצות הברית לא כוללים מידע לגבי הנטייה המינית של התושבים. ואולם מנתונים שהעביר לבירגר גארי גייטס, חוקר במכון ויליאמס של UCLA המתמחה בדמוגרפיה של קהילת הלהט"ב, אפשר לראות כי גם החלק הזה בדמוגרפיה פועל לרעתן של נשים סטרייטיות. מספר ההומואים כמעט כפול ממספר הלסביות, וההשפעה הזו מורגשת יותר, כאמור, בערים ידידותיות לקהילה הגאה. בניו יורק, למשל, יש 16.7 זוגות חד־מיניים על כל 1,000 משקי בית, ורובם של גברים.

לטענת בירגר, מכל הסיבות האלה, רווקים צעירים וסטרייטים בערים הגדולות מרגישים שהעיר היא מגרש המשחקים שלהם, בעוד שהביטחון העצמי של נשים, שזוכות ליחס מזלזל, יורד. בן, צעיר שהתראיין לספר, סיפר כי כשהגיע לניו יורק בתחילת שנות ה־20 לחייו, הוא חש מיד בשינוי האווירה. הרבה נשים שבעבר לא היו אפילו מסתכלות לכיוון שלו פלירטטו עמו בברים ובמסיבות, והוא מצא את עצמו בסיומו של כל ערב עם אישה אחרת. "חשבתי בהתחלה שזה קרה כי טיפחתי את עצמי יותר מבחינה חיצונית", הודה. עד מהרה הביטחון העצמי שלו הרקיע שחקים, והוא הרגיש שהוא יכול לצאת עם כל בחורה שרק ירצה – ולכן גם החליף בנות זוג בקצב מסחרר. "בשלב מסוים יצאתי עם מישהי שהיתה האישה המושכת וההרפתקנית ביותר שהכרתי, אבל נפרדתי ממנה רק כי ידעתי שאוכל למצוא מישהי לא פחות פרועה אבל קצת יותר חכמה".

ג'ניפר, מרואיינת נוספת, שבעלה התגרש ממנה זמן קצר אחרי שעברו לגור בניו יורק, סיפרה לבירגר על דייט טיפוסי במנהטן. "נכנסתי לבר וראיתי אותו יושב לבדו. ניגשתי ואמרתי 'היי, אני ג'ן'. הוא הביט בי ואמר מיד 'או, וואו. את ממש לא מבנה הגוף שאני אוהב'. אלה היו המילים הראשונות שהוא הוציא מפיו!", אמרה. "הסתכלתי עליו במבט מופתע ושאלתי 'אה, באמת?' והוא ענה: 'חשבת פעם לעשות הגדלת חזה?'".

עטיפת הספר של ג'ון בירגר
עטיפת הספר של ג'ון בירגר

רילוקיישן בעקבות האהבה

לא בכל הערים הגדולות יש מחסור בגברים משכילים. יש כמה דוגמאות חריגות של בעיה הפוכה, אחת מהן היא אזור מפרץ סן פרנסיסקו ועמק הסיליקון, שם חיים גברים רווקים אקדמאים רבים שעובדים בחברות הייטק ומשתכרים טוב, אך רבים מהם מתקשים למצוא בת זוג. במחוז סנטה קלרה מספר הגברים הרווקים המשכילים בגילי 22־29 עולה ב־38% על מספר הנשים, ולכן שם, הגברים הם אלה שסובלים מבעיית חוסר האיזון. "בחורות יכולות להרשות לעצמן להיות בררניות כי הן יכולות לצאת עם כל מי שהן רוצות", התלונן ברמן בן 25 מסן חוזה בפני בירגר. "גברים כאן מרגישים שהם צריכים להוציא יותר כסף על נשים כדי למשוך תשומת לב".

כשלורן קיי, מייסדת אתר השידוכים דייטינג רינג, הבחינה לפני שנתיים בחוסר האיזון המגדרי בניו יורק ובעמק הסיליקון, היא הגתה פתרון. בעזרת קמפיין באתר גיוס ההמונים Crowdtilt, הטיסה קיי 16 רווקות לסן פרנסיסקו במטרה לפגוש רווקים. הגברים היו בעיקר יזמי הייטק מבטיחים, הנשים היו כולן בשנות ה־20 וה־30 לחייהן, משכילות ובעלות קריירה מעניינת – כבאית, קלינאית תקשורת, מורה ליוגה וגם כתבת "ניו יורק מגזין", שהעלתה מאוחר יותר את חוויותיה על הכתב. המבצע המיוחד הניב אמנם רק מערכת יחסים אחת, אך הוא בהחלט מעלה נקודה למחשבה, טוען בירגר. "זה לא פרקטי לבקש ממישהי לחצות את המדינה בשביל למצוא חתן, אני לא חושב שזה מציאותי", הוא מסביר. "אבל אם זה עתה סיימת את לימודיך באוניברסיטה, נישואים הם דבר שחשוב לך, ועדיין לא היכית שורשים בשום מקום, כדאי לך להביא זאת בחשבון כשאת בוחרת היכן להתחיל את חייך", הוא אומר.

האם נשים נענשות בעצם על כך שהן משכילות?

"זה לא עניין של עונש, מה שקורה כיום", אומר בירגר, שמקפיד להדגיש כי הוא מודע לכך שנישואים הם גם עניין של בחירה, ומוסיף: "אני לא מנסה לשפוט את בחירות החיים של אנשים". עם זאת, הוא טוען כי אחת הבעיות היא שאנשים מעדיפים בני זוג מרקע השכלתי וסוציו־אקונומי דומה. לא מעט מחקרים בשנים האחרונות הראו על התגברות המגמה הזו, של נישואים בין שווים, בכל העולם. ב־40% מהזוגות שבהם שני בני הזוג עובדים הם בעלי רמת הכנסה זהה או דומה, עלייה לעומת 33% לפני שני עשורים, לפי נתונים של OECD מ־2011. לשני שליש מהזוגות יש אותה רמת השכלה.

נשים בוול סטריט
וול סטריטצילום: עיבוד תמונה : עדי

"אנשים מחפשים מישהו שדומה להם", אומר בירגר, "ואני מאשים בכך גם את אתרי ההיכרויות באינטרנט – יש יותר מדי רובריקות וקטגוריות שצריך לסמן בהן וי, ובעצם כל אחת מהן היא השתקפות שלך. אקדמאים מחפשים רק אקדמאים אחרים. הם אפילו לא רואים פרופילים של אנשים אחרים – ואני מאמין שיש הרבה גברים ונשים שהיו יכולים להתאים להם, גם אם לא רואים את זה מיד על הנייר. אני חושב שהפתרון לבעיית חוסר האיזון הזאת יהיה זיווגים בין־מעמדיים".

אז אתה אומר שנשים צריכות להתפשר על מישהו פחות "איכותי".

אינפו נשים לומדות יותר

"זה לא נכון. אני חושב שזאת הערה פוגענית. לי ולאשתי יש זוג חברים – היא בעלת תואר אקדמי והוא לא, וזה היה נורא ואיום אם מישהו היה מעז לומר לבן שלהם שהאמא שלהם התחתנה עם מישהו לא מספיק טוב", אומר בירגר, כשהוא מעט נסער. "אני לא קונה את הטיעון של 'על מה אני כבר יכולה לדבר עם שוטר'. והשכלה גם אינה מדד להכנסות עתידיות, בהתחשב בכמה ששילמתי לשברברב שהיה אצלנו השבוע, הוא בוודאי מרוויח יותר ממני.

"אשתי הולכת למספרה במנהטן, שם הספר הוא גם חצי פסיכולוג. כשהיא סיפרה לו על הספר שלי, הוא סיפר לה על שלוש לקוחות קבועות שלו, שהוא מכנה אותן 'האיימיז'. כולן יפות ומצליחות, עם קריירה בוול סטריט, אבל במשך עשר שנים הן עברו גיהנום עם גברים מצליחים מהתחום שלהן שעמם הן יצאו, ולבסוף שלושתן התחתנו עם שוטרים. נראה לי שנראה בעתיד יותר סיפורים כאלה, כי אם יש מעט מדי גברים אקדמאים ויותר מדי גברים ללא השכלה אוניברסיטאית, זה בלתי נמנע".

גברים לא חשים מאוימים על ידי אישה משכילה שמרוויחה יותר מהם?

"אני יכול להגיד שבמעגל החברים שלי, שכולל זוגות שנשואים 10, 15 ו־20 שנה, אני בטוח שאם נשאל את הגברים מי חכם יותר בבית, כולם יגידו שזו האישה. אני לא מכחיש שיש גברים שמעדיפים את האישה שלהם בבית, אבל אני חושב שזה מנופח".

מאמר שפורסם באחרונה ב"ניו יורק טיימס" מחזק את דבריו. ביל דוהרטי, מטפל זוגי ופרופסור באוניברסיטת מינסוטה, אמר ל"טיימס" כי הוא ראה נשים שמצליחות יותר מבעליהן מנסות לפצות על כך באמצעות חיזוק הקריירה של בעליהן והמעטה בערך הקריירה שלהן, אך הוא וחוקרים אחרים הסכימו כי הדינמיקה השתנתה בשנים האחרונות, בעיקר מאחר שלזוגות צעירים יש השקפות שוויוניות יותר בנוגע לנישואים וחלוקת העבודה בבית.

גם רווקות חרדיות סובלות

מפתיע לגלות בספרו של בירגר שסוגיית ה"דייטונומיקס" אינה ייחודית רק לחברות פתוחות וליברליות. אחד הפרקים בספר עוסק בבעיית המחסור בגברים בשתי קהילות שמרניות שונות זו מזו – הקהילה המורמונית והקהילה החרדית בניו יורק. "כשרק התחלתי לעבוד על הספר אנשים אמרו לי שאולי האשמה היא בתרבות המתירנית, שאלה הנורמות החברתיות של צעירים כיום, אך חשבתי לעצמי שמגמות לא משתנות סתם כך", הוא מסביר. "רציתי להראות שהתופעה הזו רווחת אפילו בקהילות שמרניות, שהערכים שלהן מיושנים, קהילות שלא משתמשות בטינדר ולא מושפעות מקליפים פרובוקטיביים בטלוויזיה".

מספרה, סלון יופי לחרדיות
סלון יופי לחרדיותצילום: מאיה לוין / ג'יני

אחד הדברים המעניינים שבירגר גילה במחקר שלו אצל המורמונים הוא שנשים הן מאמינות אדוקות יותר, בעוד ששיעור הגברים בקרב העוזבים את הקהילה גבוה יותר, ולכן נוצר גם כאן מחסור בגברים, אשר גורם לגברים שעדיין נמצאים בקהילה לחפש אחר האישה המושלמת. הרווקות המורמוניות עושות הכל כדי למצוא שידוך טוב, מה שמסביר בין היתר מדוע בסולט לייק סיטי יש כיום ארבעה מנתחים פלסטיים על כל 100 אלף אנשים, פי 2.5 מהממוצע בארצות הברית.

אצל החרדים, הבעיה הזו, שמכונה "משבר השידוך", נגרמת בין היתר מהילודה הגבוהה וגיל הנישואים הנמוך. לפי ג'ושוע קומנץ, ראש חטיבה במפקד האוכלוסין שבחן את הדמוגרפיה של דתיים בימיו כמרצה באוניברסיטת פלורידה, בכל שכבת גיל במגזר החרדי בניו יורק יש 4% יותר חברים מאשר בקודמתה. לכן על כל 100 גברים דתיים בני 22 במאגר השידוכים יש 112 נשים בנות 19 – פער של 12%. לפי מאמר שפורסם ב־2013 בשבועון היהודי עמי, יש כ־3,000 נשים חרדיות לא נשואות בגילי 25־40 בניו יורק ועוד כ־500 מעל לגיל 40. זהו מספר עצום בהתחשב בכך שהאוכלוסייה הזו מונה כ־97 אלף אנשים. למרות זאת, מציין בירגר כי בקהילה החרדית סירבו לשמוע את הטיעונים שלו, וכי ההסבר המקובל ביותר שם לבעיה היא השפעות חיצוניות שגורמות לדחיית גיל הנישואים.

המחסור הזה בגברים גורם לצעירות הקהילה לחוש לחץ עצום להיראות טוב. "יש בתהליך הזה של השידוך משהו מאוד לא בריא", אומר בירגר. "בנות 17 לא צריכות להיות מודאגות מכך שהן לא ייראו טוב מספיק בשביל נישואים, זה גורם להן להיות אובססיביות". בספרו הוא מצטט טור שכתבה ב־2012 הרבנית איטה הלברשטם, שהיתה שותפה לכתיבת הספר "נסים קטנים", בשבועון The Jewish Press על ניסיונותיה לשדך לבנה אישה. היא הביעה זעזוע מכך שצעירות רווקות בקהילה אינן מטפחות את עצמן כראוי. "אמהות, זו התחינה שלי אליכן: אין סיבה שבימינו, כשיש כל כך הרבה הליכים קוסמטיים, לא ניתן יהיה להפוך בחורה לברבור. לוו כסף אם אתן חייבות, זו השקעה בעתיד בנותיכן, בחיים שלהן".

התגובות לטור של הלברשטם היו נזעמות, ואחת מהן הגיעה מאישה שסיפרה כי שדכן המליץ לבתה בת ה־21 להפחית כמה קילוגרמים ממשקלה כדי שתהליך השידוך יהיה קל יותר. הבת נהפכה לאנורקסית ומתה. וזו תופעה רווחת – לפי האגודה האמריקאית להפרעות אכילה, באחת הקהילות בניו יורק אחת מכל 19 בנות סובלת מהפרעות אכילה – 50% מעל לממוצע בארצות הברית. "אני חושב שיהיה טוב אם רבנים יסרבו לחתן נשים שצעירות מגילי 21 או 22", אומר בירגר.

באופן לא מפתיע, בירגר קיבל תגובות לא אוהדות במיוחד מהקהילה החרדית של ניו יורק. "הם לא אהבו את ההוצאה של הכביסה המלוכלכת החוצה", הוא אומר, ומספר כי קיבל מייל נזעם מהלברשטם. "היא לא הבינה מדוע אני מתנגד לרעיון שנערות בנות 18 יפתרו את הבעיה בניתוח פלסטי. כשאמרתי לה שזה אכזרי, היא אמרה שזה עובד. היא עצמה עובדת עם מנתח פלסטי בפלורידה", הוא מוסיף. "אני לא חושב שצריך להיות לחץ על נשים לשנות את הגוף שלהן כדי למצוא בעל".

אלה לא היו התגובות השליליות היחידות שקיבל בירגר. כבר בתחילת הספר הוא מבהיר כי הכוונה שלו אינה לשפוט נשים, וכי הוא אינו מתיימר לתת עצות לנשים רווקות כיצד למצוא את הגבר המושלם, הוא בכל זאת ספג אש. טור ב"וושינגטון פוסט" האשים אותו כי הספר מדכא ומתנשא כלפי נשים רווקות, וכמה מהתגובות לקטע מהספר שפורסם ב"ניו יורק טיימס" טענו כי הוא מנסה להפחיד נשים. "זו הטקטיקה הישנה של הפטריארכיה למשוך נשים למלכודת של תחרות אחת מול השנייה, כי אם ניאבק זו בזו יהיה קל יותר לשלוט בנו", כתבה המגיבה. "אף אחד לא צריך אדם אחר שישלים אותו".

בירגר אומר להגנתו כי הוא הכוונה שלו לא היתה לשפוט נשים או לומר להן מה לעשות, "המטרה שלי היא פשוט לוודא שאנשים מקבלים החלטות מודעות", הוא כותב בספר. "אני לא מנסה לומר שכולם צריכים להתחתן, ואני לא יוצא מנקודת הנחה שכולם רוצים להתחתן", הוא אומר. "אבל המציאות היא ש־80% מהנשים המשכילות בשנות ה־40 לחייהן בארצות הברית נשואות, או היו נשואות. אלא אם הן התחתנו בטעות או נגד רצונן, די ברור מהנתון הזה שרוב הנשים המשכילות רוצות להתחתן".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker