אבא דיגיטלי |

הסלון בידינו!

סדר היום של הילדים כבר לא מוכתב על ידי מועדי שידור של תוכניות

אליחי וידל
אליחי וידל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אליחי וידל
אליחי וידל

סוף־סוף, אחרי שנים ארוכות, הטלוויזיה הסלונית חזרה לשליטתם של המבוגרים בבית. ככה, בשקט, בלי מלחמה, בלי קרבות ובלי שנשים לב. ערב אחד רבצנו על הספה בסלון בשעה מוקדמת יחסית והפעלנו את הטלוויזיה, רק כדי לגלות (להפתעתנו) שהממיר היה עדיין על אותו ערוץ שצפינו בו לילה קודם לכן. לא ערוץ הילדים, לא דיסני, לא לוגי, לא VOD יאנג. פשוט ערוץ 2, או 10, ערוץ 8, או ערוץ סרטים כלשהו שבו בהינו עד שהתכנסנו לשינה. מהפכה!

כשנפל האסימון (ילדים, מי יודע מה מקור הביטוי?) וחשבנו עוד קצת על האירוע, קלטנו שבעצם כבר די הרבה זמן לא נשמעו ברחבי הבית משפטים כמו: "עוד עשר דקות מעבירים לטלוויזיה של גדולים", או "טוסו למקלחת! עכשיו! ולא אכפת לי שהפרק מסתיים עוד חמש דקות", או "כמה פעמים אמרתי לכם שלא אוכלים ארוחת ערב מול הטלוויזיה??!". כלום. אף מריבה על השלט, או על עוצמת השמע, סביב הצווחות המעצבנות של המדובבים – שהיו אורחי קבע בשעות האלה ב־12 השנים האחרונות. פתאום אפשר להאזין בנחת לגיא פינס ברקע (ומדי פעם להגניב מבט או שניים בדוגמנית עולה, או להבין את השערורייה בריאליטי התורן). פתאום אפשר לצפות במהדורת החדשות מתחילתה. טלוויזיה של גדולים מתחילת הערב ועד סופו.

מה בעצם קרה? מה השתנה? אנחנו או הם? ואולי בכלל למדובבים התחלף הקול, או שהתוכניות נעשו משעממות? אנחנו בוודאות לא השתנינו, והמדובבים ממשיכים לצווח בכל כוחם. והתוכניות נשארו כשהיו כבר עשר שנים לפחות. אז כנראה שהשינוי נובע מתהליך כלשהו אצל הילדים. מספר אחת אמנם כבר לא צופה בערוצי הילדים, אבל מספר שלוש נמצאת בדיוק בגיל הקלאסי לערוצים הללו, ומספר שתיים עדיין יכול להיחשב כקורבן טיפוסי של המלכודת הזאת. מתברר שזה לא הגיל שמשחק תפקיד בסוגיה, אלא הטכנולוגיה: המסך הגדול כבר לא מהווה עבורם אטרקציה כל־כך גדולה. יש להם תחליפים טובים לא פחות ושלל מסכים שמייצרים עבורם תוצאה נוחה וטובה הרבה יותר.

השיטה הזאת, של תוכניות שמשודרות באופן לינארי – בערוץ ספציפי ועל פי לוח משדרים קבוע מראש – כבר לא מעניינת אותם. אם יש סדרה או תוכנית שהם רוצים לראות, הם כבר ימצאו אותה באיזושהי פלטפורמה שהטלוויזיה שמחוברת לממיר, בסלון, לא יכולה לספק להם. באייפד, במחשב ואפילו בסמארטפון, הם מוצאים כמעט כל סרט, סדרה, או תוכנית שיבקשו. נכון, חלק מסוים מהתכנים הללו מוזרם למסך הקטן בדרכים עקלקלות (שלא לומר פיראטיות), אבל בכל מה שקשור לילדים הקטנים יותר – המבחר והאפשרויות החוקיות גדולים יותר ומספקים את הצרכים שלהם מבלי להיגרר לפעילות עבריינית.

מספר שלוש, למשל, כמעט אינה צורכת טלוויזיה באופן שהאחים שלה צרכו לפניה. היא לא כבולה למחזורים הרפיטטיביים האינסופיים הללו: המועדון של מיקי, סופיה, ג'ק והפיראטים וחוזר חלילה. היא לא זקוקה לשיר סוף היום של הופ ("הגיע סוף היום ועוד מעט… ח־לום") כדי לדעת שעכשיו זו השעה של הגדולים. לה יש הכל באייפד. כולל שעון שמראה את השעה. סדרות, שירים, סרטונים ותוכניות חינוכיות מכל הערוצים זורמים לבקשתה למסך הבינוני – בעיקר באמצעות האפליקציה של יוטיוב.

גם מספר אחת ומספר שתיים צורכים את רוב התכנים הטלוויזיוניים שלהם מכל מסך אחר שאינו הטלוויזיה המרכזית. אין להם ממיר בחדרים וגם אין להם צורך בתוכן שזורם ממנו. מבט על היסטוריית הצפייה שלהם ביוטיוב חושף את השינוי האדיר בהרגלים: פחות תכנים רשמיים ומסורתיים והרבה יותר קליפים אלטרנטיביים. ערוצי יוטיוב של גיימרים, הפקות ביתיות, סרטונים, מיקסים של שירים ומוסיקה, ערוצי אנבוקסינג והמלצות על מוצרים ובקיצור – המון המון תוכן חובבני. נכון, פה ושם אפשר למצוא ברשימה גם סדרות שהועלו באופן רשמי וחוקי לרשת, ונכון, יש גם כמה סדרות שהם מזרימים למסך האייפד או הסמארטפון באמצעות תיווך פיראטי, אבל החלק של התכנים הללו קטן יחסית.

אז מתי בכל זאת הם משתמשים במסך הגדול? רק כשעולה סדרה רשמית שמעניינת אותם. בהפקות דגל יוקרתיות כמו "גאליס", "אלישע", או "שכונה" הם יצפו במסך הגדול (לפחות בפרק הראשון של כל סדרה), אבל הם יעשו זאת מתי שמתאים להם, על פי לוח הזמנים שלהם. סדר היום שלהם כבר לא מוכתב על ידי מועדי שידור של תוכניות. להפך – הצפייה נהפכת עבורם לחוויה חברתית ומשפחתית. הם יכולים עכשיו להתפנות למשחק עם חברים, לחוגים ולמטלות (מעצבנות) כמו שיעורי בית או לימוד לקראת מבחן, ואת הפרק החדש לראות ביחד במועד שמתאים לשלושתם וגם לנו. פרקים של "אלישע" או "שכונה", למשל, אנחנו נוהגים לראות בסופי שבוע ברצף ולהפוך את הצפייה לאירוע משפחתי.

הם לא צורכים יותר שעות טלוויזיה והם גם לא צופים בתכנים פחות "איכותיים" – גם בהשוואה לשנים קודמות וגם בהשוואה לטלוויזיה שאנחנו צרכנו בגילם. הנגישות למגוון כל־כך עצום של תוכני וידאו והגמישות בזמן ובמרחב הופכות את הצפייה הטלוויזיונית לחוויה אחרת ממה שאנחנו תפשנו אותה. כל אחד יכול לצרוך מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה ובלי להתנגש בצרכים של שאר בני הבית – כבר אין יותר "טלוויזיה של מבוגרים", או "שעות של הגדולים". די לכיבוש, הסלון בידינו!

צילום: © Ewing Galloway / ClassicStock
צילום: ת'ינקסטוק זמני

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

שדות חקלאיים הוד השרון

"חשבתי שעשיתי את עסקת חיי. היום אני מבין שניצלו את התמימות ואת חוסר הידע שלי"

הווילה של משפחת סעדה ברמות מאיר

וילת ה-Airbnb של משפחת סעדה - ובריכת השחייה שמסעירה את המושב