לדפוק שעון אצל ההורים: שעות העבודה השקופות שאף אחד לא סופר

העלייה בתוחלת החיים משאירה קשישים רבים בתוך הקהילה שנים רבות. את מחיר הטיפול בהם משלמות בנות המשפחה שלהם, שלא פעם קורסות תחת העומס. מחקר חדש ממפה את התופעה

יעל בלקין
איור: אישה נושאת על כתפיה גלובוס ענק
נשים רבות עובדות במשרה מלאה ותובענית מחוץ לבית, וגם נדרשות להקדיש חלק ניכר מזמנן לטיפול בבני משפחה מזדקניםצילום: עיבוד: עדי עמנואל
יעל בלקין

נעמי (שם בדוי) מנהלת שתי משפחות – זו שכוללת את בעלה ושתי בנותיה, ואת זו של הוריה המבוגרים. היא מטפלת בחשבונות של הוריה, בסידורים הרפואיים והמשפטיים, ועורכת אפילו קניות עם שתי עגלות – אחת למשפחתה, ואחת עבורם. בתוך כל זה היא גם עובדת במשרה מלאה וחברה בוועד ההורים בבית הספר. היום שלה מתחיל ב־6 בבוקר, ומסתיים מאוחר בלילה, אחרי כביסות, איסוף הבנות מחוגים, ארוחת ערב ובדיקת שיעורי בית. "אין לי את הפריבילגיה לא לעשות משהו מתוך מגוון התפקידים שלי", היא אומרת. "הם סומכים עלי. אני העמוד שעליו הם נשענים – במובן הכלכלי, הרגשי, התפקודי. אז אין לי תספורת ולק בציפורניים, אבל אני שם עבורם".

נעמי לא משתמשת בשם הזה, ולא בטוח שהיא מכירה אותו כלל, אבל האתגרים שהיא מתמודדת עמם הם תוצאה של "גירעון טיפולי", מושג המתייחס לקושי הגובר והולך במדינות מפותחות לספק טיפול זמין ואיכותי שיענה על הצרכים של אנשים עבור ילדיהם, הוריהם המבוגרים וקרובים אחרים. הגירעון הטיפולי עומד במרכזו של מחקר שערכו יעל חסון ונוגה דגן בוזגלו, חוקרות במרכז אדוה, ופורסם בינואר השנה. במחקר הן סוקרות את הבעיות שהוא מציף, ומציעות דרכים להתמודד איתו.

לאורך ההיסטוריה האנושית, נשים תמיד היו אלה שנשאו בנטל הטיפול במשפחה. עם כניסתן לשוק העבודה במספרים גדלים והולכים, לא פעם כמפרנסות העיקריות, יש להן פחות זמן פנוי אלא שאף אחד אחר לא נחלץ למלא את מקומן וגם לנוכח עליית חלקן בשוק העבודה – הן נותרות המטפלות העיקריות.

התוצאה היא שנשים רבות עובדות במשרה מלאה ותובענית מחוץ לבית, וגם נדרשות להקדיש חלק ניכר מזמנן לטיפול בבני משפחה מזדקנים. לגירעון הטיפולי יש השלכות כלכליות – על הנשים עצמן; על משפחותיהן, שפרנסתן הכוללת היתה יכולה להיות גבוהה יותר; ועל התוצר במשק, שנאמד בחסר. כך למשל, בסקר שערך מבקר המדינה ב־2017 בקרב בני משפחה שמטפלים בהורה קשיש, ופורסם בדו"ח ביקורת מיוחד, כ־54% מהמשיבים דיווחו כי הטיפול גורם לקושי רב בהיבט התעסוקתי, ושיעור דומה דיווח על עומס כלכלי רב בעקבות הטיפול. הפגיעה בתעסוקה, כותב המבקר, "לעתים עד כדי ויתור מוחלט על יציאה לעבודה", גורמת גם נזק כלכלי למשק בכללותו.

נזק כלכלי למשק

דברים אלה מתחזקים במחקרה של פרופ' אן ברדול, מבית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת סווינבורן באוסטרליה. ברדול נאלצה לטפל באמה החולה באלצהיימר ואחיה האוטיסט, לאחר שאביה נפטר, והעומס שהוטל עליה הביא אותה לחקור את הסוגיה. אחת מהמסקנות העולות ממחקרה, היא שפעמים רבות האדם המטפל נאלץ בסופו של דבר לעזוב את שוק העבודה.

בראיונות עימה סיפרה ברדול נאלצה לוותר על הצעת עבודה משמעותית שקיבלה, לאחר שהבינה שלא תוכל לתת את כל כולה לתפקיד. עם זאת, היא המליצה למי שיכולה לעבוד במקומות שמאפשרים גמישות להישאר בשוק העבודה ככל האפשר. לדבריה, העבודה היוותה עבורה גלגל הצלה, אסקפיזם מאורח חייה התובעני שהקל עליה להתמודד עם הקשיים.

בישראל, משקלו של הטיפול הבלתי פורמלי בקשישים משמעותי, בגלל השיעור הגבוה של מבוגרים הנשארים בקהילה, וכתוצאה מהשקעה ציבורית לא מספקת בטיפול מקצועי. על פי הערכות, כמיליון וחצי ישראלים – בעיקר ישראליות – משמשים מטפלים עיקריים בבן משפחה או חבר עם מחלה, מוגבלות או זקנה, בדרך כלל במקביל לניהול בית וקריירה.

ואולם, קשה עד בלתי אפשרי לומר מה באמת היה גובה התוצר של ישראל, לו היו שעות העבודה הרבות שמושקעות בטיפול בילדים ובקשישים נכנסות לתוך החישובים. אף אחד לא מעביר כרטיס בבואו לבקר את הוריו הקשישים, ואין מחלקת משאבי אנוש שתחשב כמה מגיע לנו על השעות הנוספות שבהן הכנו לילדים ארוחת ערב.

חלוקה לא הוגנת

על פי המחקר של חסון ודגן בוזגלו, כדי לאמוד את היקף העבודה במשק הבית נדרש לערוך סקרי תקצוב זמן. ואולם, בישראל ערכה הלמ"ס סקר תקצוב זמן אחד בלבד, שהתייחס ל־1991־1992. היעדר המידע לא מאפשר לתכנן מדיניות שתתאים לפער שנוצר ותענה על הקושי שעמו מתמודדות המוני משפחות.

החוקרות ממליצות להכיר בעבודת הטיפול שלא בשכר ולהעריך את היקפה באמצעות איסוף, תיעוד ופרסום שיטתיים של נתונים. "נתונים אלה, מטרתם לא רק לחשוף את האופן שבו מתחלקת עבודת הטיפול בין נשים וגברים וכן בין הממשלה, השוק, החברה האזרחית ומשקי הבית. מטרתם גם לשמש בסיס לתכנון מדיניות כלכלית הוגנת ושוויונית יותר", הן כותבות.

9% מהתמ"ג העולמי

עד שהלמ"ס יאסוף ויפרסם את הנתונים האלה, הנה מה שבכל זאת אפשר לדעת כבר כיום:

1. מדי יום מושקעות ברחבי העולם 4.16 מיליארד שעות בעבודת טיפול ללא שכר. נתון זה שווה ערך ל-2 מיליארד אנשים העובדים שמונה שעות ביום ללא תגמול. ההערכה הכספית של שעות אלו, המחושבת על בסיס של שכר מינימום לשעה, עומדת על 11 טריליון דולר, או כ-9% מהתמ"ג העולמי.

כוכב הצפון

2. ב-2017 העריכו חוקרי הביטוח הלאומי, מירי אנדבלד ואורן הלר, שעבודת עקרות הבית שווה ל-2.2%–4.8% מהתמ"ג. עיקר הנטל של העבודה שלא בשכר בהיבט של עבודת עקרת הבית נופל על האוכלוסיות העניות יותר: משפחות גדולות בכלל וערבים וחרדים בפרט.

3. על פי נתוני משרד הכלכלה ל-2013, שיעור היעדרות בשל מחלת ילד או בן משפחה אחר גבוה יותר פי 2.4 אצל נשים מאשר אצל גברים. כך שגם אם חלק ניכר מהעבודה הביצועית הוסר מהן - בסיוע מטפלות זרות, פעוטונים, דיור מוגן וכיוצא בזה - העומס הנפשי נותר כפי שהיה.

4. נתונים שפורסמו על ידי ד"ר עמית קפלן ממרכז שוות במכון ון–ליר ב-2016, מראים שהשקעתן של נשים בישראל בטיפול בבני משפחה כפולה מזו של גברים ואף יותר. החלוקה המגדרית והבלתי שוויונית של העבודה השקופה חוצה גבולות אתניים, מעמדיים ולאומיים.

5. נשים מהוות כשני שלישים מהמטפלים העיקריים, גילן הממוצע הוא 55 והן מספקות בממוצע 21 שעות טיפול שבועיות למשך תקופה ממוצעת של ארבע וחצי שנים, ללא תמורה כספית.

6. ארגון העבודה הבינלאומי ערך סקרי תקצוב זמן ב-64 מדינות,ועל פי הממצאים של הסקרים, נשים עוסקות בעבודה ללא שכר פי שלושה יותר מאשר גברים. למעשה, אין
מדינה שבה החלוקה המגדרית שווה. בארצות החברות ב-OECD, נשים משקיעות מדי יום שעתיים וחצי יותר מאשר גברים בעבודה ללא שכר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker