אור-לי ברלב מסבירה: למה בחרתי להיות נאהבת על ידי שני גברים במקביל - TheMarker Women - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
TheMarker Women

אור-לי ברלב מסבירה: למה בחרתי להיות נאהבת על ידי שני גברים במקביל

הכל פתוח. בין אם זה מונוגמיה, פוליאמוריה או כל דרך אחרת, עצם היכולת לבחור היא לבדה יציאה מאוטומט תרבותי. אוטומט שכפה עלינו דרך אחת בלבד ■ אור–לי ברלב בטור ל-TheMarker Women

57תגובות

עד לפני כשלוש שנים המילה "פוליאמוריה" לא היתה מוכרת כלל בישראל, גם לא הרעיון שמאחוריה. אבל "ריבוי אהבות" אינו דבר חדש. על פי מחקרים רבים המין האנושי אינו מונוגמי מטבעו. למעשה המונוגמיה היא רעיון חדש יחסית, בן 1,500־2,000 שנה בלבד. ובכל זאת כולנו נולדנו לנורמה חברתית מוחלטת אחת: אהבה היא מונוגמיה, אחד על אחד.

בתוך השיח התרבותי החד־ממדי הזה פרסמתי לפני כשלוש שנים וחצי פוסט בפייסבוק שבו סיפרתי על אורח החיים הפוליאמורי, שאותו התחלתי לחקור באופן אישי באותה שנה. סיפרתי על שתי מערכות יחסים רומנטיות שניהלתי במקביל עם שני גברים שונים. גברים שידעו זה על זה, אפילו נפגשו זה עם זה, ולהם כמובן היו עוד קשרים בחייהם. סיפרתי מה המשמעות של לחוש נאהבת במקביל על ידי שני גברים. סיפרתי על התקשורת הכנה והפתוחה שנדרשת כדי לגרום לכל זה לעבוד. סיפרתי מה אני עושה כשמתעוררת קנאה.

אור-לי ברלב
מירב בסון

אחד הדברים שנדהמתי לגלות היה שאהבה אחת לא באה על חשבון השנייה. הייתי בטוחה שתהיה תחרות פנימית בין השתיים, אבל הופתעתי לראות שאהבה אחת דווקא העצימה את השנייה ובחזרה. בימים שבהם הלב גאה במיוחד עם אחד מאהובי, למחרת, כשהייתי פוגשת אהובי השני, הלב גאה אליו יותר. זה היה הפוך לגמרי מכל מה שדמיינתי. והבנתי שאהבה מגבירה אהבה. ושאין כאן לב שאני מחלקת בין שניים, אלא לב חדש שאני מצמיחה עם כל אהבה חדשה.

הפוסט עורר הדים ברשת והביא להתעניינות תקשורתית רחבה, שהולידה סדרת הרצאות, כשבמקביל נולדו עוד הרצאות, ראיונות ופעילויות של חלוצות וחלוצים נוספים בשיח הפוליאמוריה, חלקם חיים מחוץ למונוגמיה שנים ארוכות.

בינתיים השיח הפוליאמורי בישראל עשה קפיצת מדרגה והתייצב בשורה אחת עם השיח בערים מתקדמות בעולם המערבי. התקשורת המקומית ממשיכה לעסוק בנושא, אלפים כבר היו בהרצאות שונות פתוחות לקהל, וראיונות משותפים ברשתות החברתיות מעוררים סקרנות רבה.

דוגמה אחת שמראה את השינוי היא מתוך תוכנית הבוקר של ערוץ 10 בתחילת מאי, שבה נשאלו חברי "פרלמנט שישי" בבית קפה ברמת גן, מה דעתם על פוליאמוריה. המשתתפים, כבני 50, בעלי משפחות המקיימים אורח חיים נורמטיבי, גילו פתיחות מפתיעה לנושא. שלושה מתוך ארבעה אמרו שזה רעיון מעניין, שניים הדגישו שבסך הכל נולדנו לתוך מודל אחד של חיים, שאיש לא עצר לחשוב עליו עד עכשיו.

אין ספק, השיח משתנה. אבל איך קורה שרעיון שחותר תחת אחת המוסכמות הבסיסיות ביותר בתרבות שלנו, מתקבל בסקרנות כל כך גדולה? איך קורה שרעיון שמאיים על הסדר החברתי הקשיח הקיים, רעיון שבוודאי מעורר גם רתיעה או פחד אצל חלק מהאנשים, מצליח בכל זאת לעורר כל כך הרבה עניין? התשובה לשאלה הזו ידועה לרבים מזמן: המונוגמיה לא עובדת. היא בוודאי עובדת לחלק מהאנשים, ובוודאי עובדת לרבים חלק מהזמן, אבל הסיפור על "באושר ועושר לנצח נצחים עם האחד/האחת" – הסיפור הזה, שסופר לנו שוב ושוב כשהיינו ילדים, התרסק מזמן על קרקע המציאות.

כשליש מהזוגות בישראל מתגרשים, ובארצות הברית ומערב אירופה שיעור הגירושים מטפס ל־50%. לפי מחקרים, 60%־80% מגלים אי־נאמנות מינית במהלך נישואיהם. בקרב הרווקים רווחת תופעה של דילוג על החתונה בדרך להקמת המשפחה. מוותרים על הטקס, אולי גם בגלל הצהרת הנצחיות המונוגמית שבו. יש שחוטפים רגליים קרות לפני נישואים מהפחד "לסגור את הבאסטה". ויש שנעים במונוגמיה סדרתית, מקשר ארוך אחד למשנהו כל כמה שנים.

מול כל אלה עולה השאלה החשובה מכל: כמה מתוך הזוגות שנשארים יחד, נאמנים לזוגיות ולרעיון המונוגמי, עדיין מסופקים בחלוף 20־10 שנה? כמה מהם עדיין אוהבים? מתרגשים? מרגישים? בניחוש מושכל, נראה ששיעור קטן יחסית.

שער מגזין וומן יוני 2017

הכתבה מתפרסמת בגיליון יוני של TheMarker Women

כלומר, אם מסתכלים על החברה כמכלול, המונוגמיה הנצחית שנולדנו לתוכה כאקסיומה בלעדית לחיי אהבה, בכלל לא עובדת. וכשמשהו לא עובד, נולד צורך. ההתעניינות של רבים בפוליאמוריה, לצד ריבוי הזוגות שיוצאים לחקור את הנושא ואף פותחים את הקשרים שלהם, אינה חלק מטרנד אלא מענה לצורך אמיתי. לא רק כי קשה לשמר מונוגמיה יצרית ומרגשת לאורך זמן ותחת עול משימות החיים, אלא כי יש צרכים בסיסיים רבים שמדוכאים תחת המונופול של המונוגמיה: הצורך לחוות התאהבות גם כשאנחנו לא בני 16, הצורך להיות באינטימיות וקרבה עם עוד אנשים, הצורך לממש חיבור אנושי מרגש כשהוא מופיע בחיינו.

פוליאמוריה לא יכולה לתקן קשר שאינו עובד, והיא אינה מתאימה לכל אחד, ממש כמו מונוגמיה. גם לה הקשיים שלה. מערכות יחסים נוספות דורשות עוד משאבי זמן ואנרגיה, שלא תמיד ישנם בנמצא. קשר פוליאמורי שעובד טוב דורש כנות עמוקה ושיחות ארוכות, גורם ליותר טלטלות רגשיות, וכשהקנאה מתעוררת, לפעמים התחושה היא כמו של אגרוף בבטן.

אני זוכרת במיוחד רגע אחד, כשראיתי את אהובי במסיבה, צמוד לאישה אחרת. למרות היות הקשר פוליאמורי ואף שסיכמנו שזה ערב שבו אנחנו חופשיים, איש־איש לנפשו, עדיין קפאתי והחסרתי נשימה כשראיתי אותו מנשק אותה. ברגע הראשון לא עניינו אותי הרעיונות היפים שלי על אהבה חופשית. כל מה שרציתי זה להפריד בין השניים האלה שעמדו מחובקים מול עיני, אמנם באישורי, אבל לרגע הלב שלי לא עמד בזה. לפעמים זה לא קל. אבל ברגע הבא חזרתי לנשום ופתאום ראיתי כמה יופי יש בחיבור בין שני אנשים, וכמה שזה לא קשור אלי בכלל.

לפעמים אני תוהה מה יכול לקרות בחברה שבה יש לגיטימציה מלאה גם לפוליאמוריה. אני מדמיינת משפחות מורחבות, קהילות, מערך תמיכה כלכלי ורגשי לפרט, חזק הרבה יותר מהקיים כיום. צריך כפר שלם כדי לגדל ילד, לא? ואולי גם צורת המגורים תהיה מגוונת יותר. אולי יהיו מגורים שיתופיים יותר, בניינים שהם קהילות. מי יודע מה יוליד הצורך שלא קיבל הכרה עד כה, להתחבר לאנשים בשלל דרכים.

ובזמן שאנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו חיים בתרבות כאילו־מונוגמית, מתחת לפני השטח הצרכים הבסיסיים האלה ממשיכים לבעבע, שאלות חדשות עולות, ומרחב חדש של חקירה אישית וחברתית נפתח.

אבל הסיפור כאן אינו דרך אחת שנכונה לכולם. הסיפור הוא מרחב האפשרויות שאיש לא סיפר לנו עליו. הסיפור הוא הבחירה האישית איך לחיות אהבה. וזו יכולה להיות בחירה שגם משתנה במהלך החיים, הכל פתוח. בין אם זה מונוגמיה, פוליאמוריה או כל דרך אחרת, עצם היכולת לבחור היא לבדה יציאה מאוטומט תרבותי. אוטומט שכפה עלינו דרך אחת בלבד, בזמן שהאהבה רכה וגמישה היא, ופנים רבות לה.

אורלי בר-לב היא מרצה על פוליאמוריה, עיתונאית עצמאית ופעילה חברתית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות נוספות

כתבות שאולי פיספסתם

*#