למות וללכת לאכול - TheMarker Women - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
אבא דיגיטלי

למות וללכת לאכול

זאת לא שעה לילדים", אמר הביטוי המפורסם, שאיבד לחלוטין את המשמעות שלו. לילדים של היום כבר אין שעות שאינן "שלהם". יש להם את כל הזמן שבעולם ומה שקובע את סדר היום החדש הם סדרה של גירויים אקראיים ופרטיים

תגובות

"ילדים, בואו לאכול. ארוחת הערב על השולחן".

"תיכף… רק הורגים אותי ואני בא!"

האקר
אליחי וידל

מה?? מישהו העביר אותי ואת משפחתי לחאלב תחת משטר אסד ולא טרח לעדכן אותי? מה לעזאזל קרה לתשובה הוותיקה והטובה "לא בא לי"? לאן נעלמו הווריאציות הבלתי נדלות בשפה העברית שמטרתן להרחיק ילד מהמטלות והדרישות של ההורים שלו? מלים ומשפטים פשוטים ונעימים כמו: "רגע", "שנייה", "דקה", "עוד מעט", "לא יכול עכשיו", "עוד כמה דקות", "אני רק מסיים את התרגילים בחשבון לשיעורי הבית שצריך להגיש ליום רביעי הבא, ובא לאכול".

גם ככה מושג הזמן נהפך למסובך יותר ויותר בעידן הגלובלי־דיגיטלי, אז למה להעמיס עלינו גם את השגעונות החדשים של הילדים? הבדלי השעות בין מדינות שונות על פני הגלובוס מיטשטשים והולכים, שלל היישומים הטכנולוגיים הופכים אותנו לזמינים בכל שעה משעות היממה (ובכל מקום, כמובן) וגם הכלים שמגדירים את מסגרות הזמן למטלות השונות שלנו לאורך היום – משתנים והופכים למדויקים יותר מצד אחד, אך מצד אחר המגוון שלהם עצום וחסר בסיס משותף.

כשמישהו, יליד דור ה־Z, אומר לך, "רק הורגים אותי ואני בא", הכוונה היא שהוא יושב כרגע מול איזשהו מסך, הוא מחזיק בידיו איזשהו שלט ומול עיניו נטבחים באותו הרגע יצורים, חיילים, פושעים או סתם אזרחים תמימים מן השורה. הוא, בפני עצמו, נכנס לדמות של אחת הקבוצות שלעיל וסומך על זה שבתוך דקות בודדות הדמות שהוא מגלם תפסיק להתקיים כתוצאה מירי, הפצצה, או כל קטסטרופה גלקטית אחרת. הרגע הזה, שבו השחקן שלו יחוסל, הוא רגע מכונן שגם יקבע למעשה אם הוא יסיים את ארוחת הערב שלו עד תומה, או שהוא יעשה לך טובה, יערבב את הקוטג' לתוך הביצה המקושקשת, יטעם על קצה המזלג ויטוס בחזרה למסך. הכל תלוי בשאלה אם ה"מוות" שלו היה הירואי ולקח איתו כמה חייזרים מתועבים, או שהדמות חוסלה בגלל חוסר ריכוז.

הפעימות ההן, שפעם היו חותכות את היום לפרוסות ברורות ומפרידות בין יום ללילה ובין קודש לחול – איבדו לחלוטין את המשמעות שלהן. הזמינות הבלתי נסבלת של הכלים הטכנולוגיים והחיבור הבלתי פוסק לעולם שמעבר לאדם, לתא המשפחתי או אפילו למגבלות הקונטיננטליות – שיבשו את היכולת של בני הדור לחיות על פי מונחי הזמן שנקבעו לפני מיליארדי שנים והיו בשימוש עד ממש לא מזמן.

המומנטום של סיבוב כדור הארץ איבד את התפקיד המכריע שלו על קביעת סדר היום. גם צלצול פעמוני השעון במגדל שבכיכר העיר, או הפיפסים של החדשות ברדיו איבדו את הרלוונטיות שלהם. אחריהם קרסה גם מסגרת הזמן שהגדירה מדורת השבט המודרנית: הטלוויזיה. תוכניות הילדים בחמש וחצי היו הסמן שמשך את הילדים מהמשחקים בגינה אל הבית ומהדורת מבט בשעה תשע שילחה אותם למיטות. אחר כך באו הערוצים המסחריים וכופפו מעט את המבנה הזה – ערוצים ייעודיים לילדים שמשדרים תוכניות 24 שעות ביממה, תוכניות ריאליטי שמכוונות למכנה המשותף הנמוך והצעיר ביותר וכמובן אספקת תכנים ב־VOD שמאפשר צפיית בינג' בלתי פוסקת בסרטים וסדרות.

"זאת לא שעה לילדים", אמר הביטוי המפורסם, שאיבד לחלוטין את המשמעות שלו. לילדים של היום כבר אין שעות שאינן "שלהם". יש להם את כל הזמן שבעולם ומה שקובע את סדר היום החדש הם סדרה של גירויים אקראיים ופרטיים. יש מי שפשוט לא יכול להפסיק לשחק ומפספס בשל כך אירועים חברתיים ויש מי שאופי המשחק מכתיב לו את המועדים. במשחקי רשת, למשל, יש מי שיעדיפו לחכות לשעות השפל בעומס על שרתי המשחק, אבל אחרים דווקא מעוניינים להשתתף בקרבות המוניים שמתוזמנים לפריים־טיים בארצות הברית.

ומה עושים כשיש בכלל חברים שגרים מעבר לאוקיינוס? הערב של אחד הוא בוקר של אחר ויום המנוחה של אחד הוא יום לימודים מלא של חברו. ומה עם שבת? אה… יום שבת הוא היום היחיד בשבוע שבו להורים יש שליטה (מסוימת) בסדר היום: קצת טיולים, קצת ארוחת צהריים משותפת, קצת סבא וסבתא והרבה מסכים מיטלטלים. בדיוק בשביל זה המציאו את הסמארטפון ואת המטען הנייד (או את שקע המצת במכונית). כן, וכמובן שתיים־שלוש עונות בלופ אינסופי של "אלישע", "הפיג'מות", "שכונה", או כל סדרת ילדים פופולרית אחרת.

מה שבטוח זה ש"עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן", כמאמר הביטוי הצבאי. רוקנרול, טלוויזיה, מסכים או קונסולות – הם רק סממנים של מרד נעורים וגיבוש הזהות העצמית שמלווים את האנושות לאורך השנים. מתישהו הם יתעוררו, יתבגרו ויבינו שהחיים לא בנויים משלבים של 15 דקות, שכשמישהו מת, "האנרגיה" שלו לא מתחדשת אחרי כמה דקות ושבמציאות אי אפשר להרוג טורקי וללכת לאכול ארוחת ערב.

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות נוספות

כתבות שאולי פיספסתם

*#