טרמפ בצבא שינה את חייה של שרון ברק. עכשיו היא מקווה לשנות את שלנו

שרון ברק הועסקה בחברה לייצור תוספי פלסטיק כשקראה על "אי הפלסטיק" בלב האוקיינוס השקט - והזדעזעה. היא החליטה לרתום את הידע שלה בהנדסה כימית ליצירת מוצרים שמתנהגים כמו החומר השימושי, אך מתמוססים במים. הכל התחיל בטרמפ שלקחה בשירות הצבאי

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שרון ברק
צילום: אייל טואג
רותי לוי
רותי לוי
רותי לוי
רותי לוי

המזבלה הגדולה בעולם נמצאת באוקיינוס השקט, איפשהו באמצע הדרך בין הוואי לקליפורניה. שטחה פי 2.5 מגודלה של צרפת או יותר מפי 70 מגודלה של ישראל. ב־2018 העריך מחקר שפורסם ב"סיינטיפיק ריפורט" שהיא משתרעת על פני 1.6 מיליון קמ"ר ויש בה 1.8 טריליון חתיכות פלסטיק שהשמש והרוחות פירקו לחלקיקים קטנים. לפי ארגון שימור האוקיינוסים Oceana, כ־9 מיליון טונות של פלסטיק מושלכים לים מדי שנה – הוא מקביל זאת לריקון משאית זבל מלאה לים מדי דקה.

לזיהום הזה יש, כמובן, מחיר סביבתי. ברשת מסתובבים סרטונים ויראליים על קשית פלסטיק שנשלפה מאפו של צב ים; אפשר לקרוא על לווייתנים מתים הנשטפים אל החוף ומתברר שעשרות שקיות ניילון שכנו בבטנם. דגים, ציפורים ויצורי ים אחרים אוכלים את חלקי הפלסטיק, או מסתבכים בהם ומתים במספרים גדלים והולכים. במקביל, הפלסטיק שמושלך לאוקיינוסים מרעיל את הסביבה ומשחית את שרשרת המזון.

הנתונים האלה היכו את שרון ברק בתדהמה. בתקופה שבה שמעה לראשונה על המזבלה הגדולה בעולם, היא עבדה בחברה לייצור תוספי פלסטיק. תוספי פלסטיק מסייעים ליצרנים, למשל, בצביעת הפלסטיק, בהגנה מפני קרינת UV שמקצרת את חייו ומצהיבה אותו; או במניעת הדבקה בין שכבות של שקית וקריעה מוקדמת שלה. "כשנחשפתי לקיומם של 'איי הפלסטיק' באוקיינוסים הזדעזעתי", מספרת ברק. "אמרתי לעצמי שיש כל כך הרבה חומרים בעולם, למה שלא נייצר מוצר שיש לו את אותן התכונות של הפלסטיק, אבל בלי לפגוע בסביבה?".

"אילו היינו מייצרים מוצרי פלסטיק שיהיו איתנו עשרות שנים, זה היה אחלה. הבעיה היא שפלסטיק הוא כל כך זול ונגיש, שכ–50% מתוצרת הפלסטיק השנתית היא חד פעמית. זו זוועה בעיני"

צילום: Olkita / Shutterstock.com

השנה היתה 2017, ולברק, מהנדסת כימית בהכשרתה, כבר היה הרקע הדרוש כדי לחשוב על הפתרון. כיום היא המובילה הטכנולוגית והמייסדת של חברת סולוטום (Solutum) שמפתחת, בין השאר, שקיות מתמוססות. השקיות נראות ומתנהגות כמו פלסטיק רגיל – הן עמידות ואינן נקרעות – אולם מתכלות לחלוטין לאחר פרק זמן מסוים של מגע עם מים. סולוטום, הנמצאת בשלבי פיתוח מתקדמים, מתמקדת בפתרונות אריזה. אבל החזון שלה הוא למכור ליצרנים חומר גלם שישמש אותם לייצור עצמאי של מגוון מוצרים להחלפת שלל מוצרי הפלסטיק. הפטנט שלה הוגש לבחינה באוגוסט האחרון, וכיום היא נמצאת בפיילוט עם חברת משקאות בינלאומית.

סולוטום גייסה עד היום 4.6 מיליון דולר ממשקיעים כמו ג'אל ונצ'רס, קרן Rhodium של דניאל רקנאטי וקרן האימפקט ZORA. בתחילת דרכה גייסה הון מהמדען הראשי (כיום, רשות החדשנות) שסייע לה לשכור מעבדות ולהראות הוכחת היתכנות ראשונית. בשנה שעברה היא נבחרה לאחד מהסטארטאפים המבטיחים ב"נבחרת הסטארטאפים" של מגזין TheMarker.

לא בחצר האחורית שלי

הסיפור של סולוטום מתחיל שנים קודם לכן. ברק שירתה כפקידת מבצעים בחיל האוויר, ונהגה לתפוס טרמפ הביתה עם אחד ממפקדי הטייסת שהתגורר בסמיכות אליה. "באחת הפעמים הוא רצה שנעצור באיזה סטארטאפ, אני חושבת שזה היה של הדוד שלו", היא מספרת. "הסטארטאפ הזה לקח מזרקים בגודל ננומטרי ממדוזות, הוציא את הארס והשתמש בהם כדי למרוח חומרים אחרים על הגוף לטיפולים שונים, למשל בסוכרת. הוקסמתי ואמרתי שכשאסיים את הצבא אלך ללמוד משהו שיאפשר לי לעשות דברים כאלה".

לאחר שסיימה את התואר באוניברסיטת בן גוריון היא החלה לעבוד בתעשייה הצבאית, ותחתיה היה פרויקט שבו נדרשה השגת שליטה על תכונות של חומרים על ידי ערבובם. את הידע הזה היא הביאה לסולוטום, אבל כמו כל פיתוח טכנולוגי מורכב שרוצה לשנות דרכי עולם – המשימה בכלל לא פשוטה.

את הרעיון הראשוני איך לייצר את החומר הדרוש, היא כבר ראתה בעיני רוחה. היא ידעה עם אילו חומרים תרצה להתעסק, והתחילה בקטן – "ערבבתי חומרים בכוסות מטבח של המשפחה", היא מספרת. זה גם עבד לה די מהר. "הבעיה היא כשצריך לייצר את זה בכמויות. כלומר, התמהילים שעבדו בקטן לא ייצרו בהכרח מוצר שמתנהג אותו הדבר אם רק נכפיל את המינונים. בעולם הכימיה זו סטייה שנקראת 'גמלון' – הגדלת קנה המידה של התהליך עד לגודל של מתקן מלא במפעל. אז ייצרנו קודם מאות גרמים עד ק"ג בודדים, ואחר כך עברנו לעשרות ק"ג ולטונות כדי לראות את הדירות התהליך (עקביות בתוצאות). עבדנו על השקית יותר משנה. אנחנו עוד נצטרך להוכיח אפשרות לעבוד על מכונות של הלקוחות הסופיים, כמו יצרניות משקאות ומוצרי קוסמטיקה".

את השם "סולוטום" ברק בחרה אחרי שהתנסתה בשם שנעדר מרכיב בינלאומי: "אקו־שקית". המשמעות של סולוטום היא "מתמוסס" בלטינית, והרעיון היה גם להתכתב עם המילה Solution (פתרון). סולוטום נכנסה לשוק בנקודת זמן מצוינת. כשנה לאחר הקמתה סגרה סין את שעריה לעולם. "עד 2017, העולם היה שולח את הזבל שלו לסין", מסבירה ברק. "כ־70% מעודפי הפלסטיק הגיעו לשם, ואף אחד לא היה צריך להתעסק בבעיות שהם יוצרים מאחר שזה לא בחצר האחורית שלו. אבל ב־2018 סין הכריזה שהיא לא תהיה המזבלה שלנו יותר, ואסרה על ייבוא של 24 סוגי פלסטיק – כולל רוב חומרי העטיפה והמוצרים החד־פעמיים. כל העולם החל להתעסק בפלסטיק, אני זוכרת שהיה יום האקלים הבינלאומי סביב פלסטיק. נחקקו חוקים נגד מוצרים חד־פעמיים בארצות הברית ובהודו, כאן בישראל היה חוק השקיות. אבל דווקא הקורונה הוכיחה את הצורך בפתרון כמו שלנו".

"בקורונה היתה רגרסיה. כולם חזרו לחד–פעמי, המסכות, הכוסות - כמויות מטורפות. את מגלה שרגולציה למעשה לא נותנת את הפתרון כי משבר בריאותי פתאומי טורף את הקלפים. זה ממחיש את הצורך בפתרון טכנולוגי בר קיימא לאורך זמן"

מה קרה בקורונה?

"רגרסיה. כולם חזרו לחד־פעמי, המסכות, הכוסות – כמויות מטורפות. את מגלה שרגולציה למעשה לא נותנת את הפתרון, כי משבר בריאותי פתאומי טורף את הקלפים. זה ממחיש את הצורך בפתרון טכנולוגי שהוא בר קיימא לאורך זמן. מוצרים שאמנם יתנהגו כמו פלסטיק, אבל יתכלו".

כחברה שעדיין נמצאת בשלבי פיתוח, איך התמודדתם עם הקורונה?

"גיוס ההון המשמעותי שלנו היה בספטמבר 2019, והקורונה נכנסה כבר בפברואר, אז זה לא רק שעבדנו בקורונה, אלא ממש בנינו את החברה בזמן המגפה. אנחנו כיום 20 עובדים שכ־15 מתוכם גויסו במהלך הקורונה, וגם המשרד שלנו גדל מ־50 מטר ל־300 מטר".

את גיוס ההון הראשון השלמת בהריון מתקדם. ספרי קצת על תגובות המשקיעים.

"פגשנו עשרות קרנות, הגעתי עם בטן הריונית בולטת לעין, ואמרתי לעצמי שמי שלא אוהב, זו בעיה שלו. לא היו הרבה נפילות. היתה פגישה אחת שבה משקיע הכריז בסוף 'בואו נדבר על הפיל שבחדר'. חשבתי שזו יציאה מוזרה מאוד. הגעתי עם השותף שלי באותה העת, היתה לו תוכנית מסודרת, וכבר אמרתי במפורש במהלך הפגישה שאני לא מתכוונת להיעלם בחופשת הלידה. כלומר, כבר דיברנו על 'הפיל שבחדר'. אבל זה לא הספיק להם. הסתדרנו בלעדיהם".

"עשיתי את כל הטעויות האפשריות"

את השנה שבה הקימה את הסטארטאפ מתארת ברק כשנה המעניינת בחייה. "היה לי ברור המון שנים שאני רוצה להיות יזמת, לעשות משהו משלי, שזה חייב להיות בתחום הכימיה, היכן שיש לי יתרון ושיהיה לזה אימפקט חיובי על העולם. רק שלא היה לי מושג איך מקימים סטארטאפ. אבל אנחנו חיים בישראל ובפרט בתל אביב – כולם מכירים את כולם, וכל דבר שהייתי צריכה, מצאתי מישהו שיעזור לי ללמוד. הייתי הולכת מדי יום רביעי לאירועים של קרן פיוז'ן לאבס בדיזי פרישדון וכך למדתי מה זה וולואציה (הערכת שווי הניתנת לסטארטאפים בעת גיוס הון), למשל. הצטרפתי לתוכנית WFF שמאגדת נשים יזמות וזו היתה חוויה משמעותית מאוד ומעצימה; הלכתי לתוכנית ההאצה של מאסצ'לנג' בישראל שנתנה לי בוסט לביטחון העצמי כיוון שזכיתי שם במקום הראשון.

"אבל עדיין, הצלחתי לעשות את כל הטעויות האפשריות. בתוכנית האחרונה שהשתתפתי בה, של עמותת בוגרי חיל האוויר, הצמידו לי מנטור מנוסה שכבר הקים כמה סטארטאפים בעבר (ירון שיינמן, המשמש כיום יו"ר ומנכ"ל של החברה; ר"ל), והוא עזר לי עם כל הפלונטרים שיצרתי לעצמי כמו הסכם מייסדים, או בהחלטה אם לסגור השקעה בתנאים מסוימים".

בהתייחס לשותפה המייסדת שלה, מאיה לחמן, שכבר אינה בחברה, משיבה ברק: "מאיה היא חברה מתקופת לימודי ה־MBA באוניברסיטת תל אביב. התחלנו לעבוד על החברה כשהיא היתה בחופשת לידה, מאוחר יותר היא חזרה לעבוד ועזבה בשלב שהתחלנו לגייס צוות. יש לה עדיין אחוזים בסולוטום ואני מאמינה שהיא עוד תחזור אלינו. האוריינטציה שלה היא של מכירות ופיתוח עסקי, וכרגע החברה מוטה R&D (מחקר ופיתוח)".

"פלסטיק זה מוצר נהדר"

כמי שהועסקה בתעשיית הפלסטיק, ברק דווקא דואגת להכריז בתחילת השיחה כי היא בעד החומר. "אני חושבת שפלסטיק הוא מוצר נהדר, רק שאנחנו לא יודעים איך להשתמש בו, ואנחנו נוראים באיך שאנחנו מתייחסים אליו בסוף חייו".

פלסטיק, לדבריה, מיוצר בטמפרטורה נמוכה יחסית – כ־200 מעלות. לצורך השוואה, נייר מיוצר בכ־800 מעלות וזכוכית ביותר מ־ 1,500 מעלות, כך שהייצור של פלסטיק, לכאורה, ידידותי יותר לסביבה ולא פולט הרבה גזי חממה. "לפלסטיק יש גם תכונות נוחות, ואילו היינו מייצרים מוצרי פלסטיק שיהיו איתנו עשרות שנים, זה היה אחלה. הבעיה היא שפלסטיק הוא כל כך זול ונגיש, שמייצרים לנו מוצרים חד־פעמיים. כ־50% מתוצרת הפלסטיק השנתית היא חד פעמית, וזו זוועה בעיני".

מה יאמרו על זה החברה שעבדת עבורה והלקוחות שלה?

"אני חושבת שכיום החברות הגדולות ביותר בתחום מחפשות את הפתרונות כי הן מבינות שבטווח הארוך, מבחינה רגולטורית ומסחרית, הן צריכות פתרונות אקולוגיים".

במה אתם שונים מהמתחרים שלכם?

"יש בשוק הפלסטיק המון תחליפים ירוקים (ביו־פלסטיק). רוב הפתרונות מתכלים באדמה או בקומפוסטים תעשייתיים ולאו דווקא בעצמם לבד בטבע או במים כמו המוצר שלנו. אבל כדי לסבר את האוזן – שוק הפלסטיק מגלגל יותר מטריליון דולר בשנה והתחליפים הירוקים נוגסים ב־6־7 מיליארד דולר, אז מתחרים כרגע זה נהדר כי זה מעלה את המודעות והשוק ענק מספיק כדי לאמץ פתרונות רבים".

אתם רוכשים את חומרי הגלם במזרח ובאירופה ומייצרים בישראל, איך דואגים שהדרך שהחומרים עוברים עד לצרכן לא תהיה מזהמת ותחטא למטרה?

"אנחנו אמנם קטנים מדי כרגע כדי לעשות את השיקול הזה, אבל זה לחלוטין נכון ובשיקולים קדימה הרעיון הוא להקים מפעלים באזור קרוב ליעד של הקונים או של חומרי הגלם, כדי להקטין ככל הניתן את טביעת הרגל האקולוגית. כן חשוב לי לומר שיש לנו רצון לייצר כמה שיותר בישראל. יש לנו פרויקט LCA ("הערכת מחזור חיים", כלי לאמידת השפעות סביבתיות הקשורות במוצר או טכנולוגיה) שיעזור לנו להבין את המשמעות הסביבתית של התהליך כולו, החל מחציבת חומרי הגלם, העיבוד, השינוע וההפיכה למוצר ועד השלב של סוף השימוש בו". 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker