הדרך של בראשית מפרויקט אנונימי למאמי לאומית

שמונה שנים עברו מהרגע שבו שלושה צעירים ישבו בפאב בחולון ושרבטו שרטוט של רכיב שהם מתכוונים לשגר אל הירח. בדרך הם למדו שיעור חשוב ביחסי ציבור

החללית בראשית
צילום: Israel Aerospace Industry
רפאלה גויכמן
רותי לוי
פרויקט יום העצמאות
רפאלה גויכמן
רותי לוי
פרויקט יום העצמאות

ימים ספורים לפני שיגורה של החללית הישראלית "בראשית" לירח, טס מוריס קאהן בן ה–89 לפלורידה. קאהן, המממן המרכזי של פרויקט החללית ונשיא עמותת SpaceIL, תיכנן לראות את השיגור מישראל, אך ביקש ללוות את החללית לאתר השיגור שלה בקייפ קנאוורל.

"בדרך חזרה עשינו עצירה בשדה התעופה בניו יורק, היינו בג'ט־לג ומותשים. מוריס הרגיש מסוחרר ולקח לי 40 דקות להוריד אותו מהמטוס", מספרת דפנה ג'קסון, מנכ"לית קרן קאהן ומי שמלווה את פרויקט החללית מימיו הראשונים. "הגיעו פרמדיקים, הם מדדו לו דופק, לחץ דם והתחילו לשאול שאלות. אחד מהם שאל את מוריס מאיפה הוא מגיע, והוא ענה שהוא טס לפלורידה כדי לשגר חללית לירח. הם החליפו ביניהם מבטים והחליטו שהוא קצת מעורער. כאשר הסכמתי איתו, הם שאלו אם לקחנו סמים והמליצו שנספר על כך לפני שהמשטרה תגיע. עניתי להם, 'תחפשו אותו בגוגל'".

אירוע הנחיתה של בראשית תוכנן ל–11 באפריל, והיה אמור לצרף את ישראל למועדון יוקרתי של מעצמות שהנחיתו חללית על הלבנה — לצד ארה"ב, רוסיה וסין. הנחיתה התחילה כמתוכנן והחללית אפילו הספיקה לצלם את עצמה בצילום "ניצחון" על רקע צדו המואר של הירח, אלא שאז המנוע הראשי שלה הפסיק להגיב. עופר דורון, מנהל מפעל החלל של התעשייה האווירית, הכריז בחיוך כי בראשית נחתה על הירח, פשוט לא בחתיכה אחת. "זה כאב גדול, אך גם הישג מדהים", סיכם.

שני הפרמדיקים מניו יורק לא היו הראשונים שפקפקו באפשרות שקאהן מסוגל לשלוח חללית לירח. מוטי שרף, היועץ האסטרטגי של הפרויקט, מספר כי חלום החללית הישראלית התחיל עם הרבה ציניות. "זה לא היה על סדר היום של המדינה, וזה לא עניין אף אחד", הוא אומר. גם ג'קסון מתארת מציאות דומה: "היינו הפרויקט הכי אנדרדוג במדינה, ורק בסוף, ביום אחד, נהפכנו למאמי הלאומית".

שידור הנחיתה סחף את הציבור הישראלי, עם 39% רייטינג — שיעור גבוה מגמר המונדיאל שהוכרז כאירוע הנצפה בישראל בשנה שעברה. בעולם, מיליונים צפו בשידור. ילדים ישראלים בכו כשהתגלה כי החללית לא תשלים את משימתה והציעו לתרום את דמי הכיס שלהם לבניית בראשית 2. ביום שפגשנו את ששת האנשים שליוו את הפרויקט מתחילתו במשרדו של קאהן במתחם הבורסה ברמת גן, פורסם כי שניים מהם נבחרו להדליק משואה הערב בחגיגות יום העצמאות.

הידע שנצבר מפיתוח בראשית לא היה לחינם: תע"א חתמה על הסכם עם חברת הלוויינים הגרמנית OHB לייצור משותף של חלליות, שידגמו טכנולוגיות להפקת חמצן, מים וחומרי גלם נוספים מאדמת הירח — הנחוצות לטובת התיישבות אנושית ארוכת טווח מחוץ לכדור הארץ

צילום עצמי של בראשית על רקע הירחצילום: בראשית / באדיבות Sp

מבקבוק קולה לחללית במשקל 600 ק"ג

הרעיון לבנות חללית ישראלית נולד בנובמבר 2010 במקום לא שגרתי עבור מיזם שנוגע לחלל — בפאב. שלושת היזמים, יריב בש, יונתן ויינטראוב וכפיר דמרי, נפגשו כדי לדבר על תחרות Google Lunar X Prize, שמאתגרת אנשים פרטיים להגיע לירח, ללא עזרה ממשלתית. ויינטראוב הגיע לפגישה עם מחברת משבצות, ויצא ממנה עם שרבוטים של לוויין בגודל 10X30 ס"מ, לצד רשימה של רכיבי האלקטרוניקה הנדרשים לבנייתה ונוסחאות לחישוב הדלק שיידרש לשיגור. "הערכנו שהעלות הכוללת של הפרויקט תהיה 8 מיליון דולר, והאמנו שנשגר אותה עד 2012", נזכר דמרי.

ואולם לשלושה לא היו 50 אלף דולר הדרושים להרשמה לתחרות, ולא היה להם סיכוי להגיע עם תוכניות מפורטות עד לדד־ליין של ההרשמה בתוך חודש וחצי. לפיכך, הם עשו את מה שיזמים ישראלים יודעים לעשות היטב — להתקשר לאנשים שהם מכירים ולחפש שמות גדולים שניתן לרתום למיזם. דמרי מספר כי בתוך זמן קצר הם הצליחו לארגן פגישה עם איציק בן ישראל, יו"ר סוכנות החלל הישראלית; יוסי וייס, בשעתו מנהל חטיבת טילים וחלל של התעשייה האווירית; ונשיאי אוניברסיטת תל אביב, מכון ויצמן והמרכז הבינתחומי הרצליה. הם רשמו את כולם כצוות לתחרות, דבר שהרשים את המארגנים מספיק כדי להעניק להם ארכה.

"האמת היא שכשאיציק (בן ישראל) ראה את השקפים הוא מיד אמר, 'זה לא יעלה לכם 8 מיליון דולר, יותר כמו 80 מיליון דולר, וזה לא יקרה ב–2012'", הם מודים כיום. "למרות זאת, הוא אמר שיעזור לנו להשתלב בכנס ולקדם את הפרויקט, והורה לנו — 'תתאמנו היטב'".

בן ישראל עמד בהבטחתו והעמיד את השלושה על במה בכנס שנערך בינואר 2011 באוניברסיטת תל אביב. לכנס הוזמן גם מוריס קאהן, מיליארדר ופילנתרופ, ממייסדי דפי זהב ואמדוקס. "לא אמרו לנו מי נמצא בקהל. ידענו שיש מישהו עם כסף שמתעניין בנושא", אומר דמרי. קאהן מגיב לכך בחיוך ומוסיף: "אתה מתכוון שידעתם שיש קורבן בקהל".

קאהן התרשם מהצעירים, וסבר כי מדובר בהרפתקה חביבה. הוא ניגש אליהם בסוף הכנס, הציג את עצמו ואמר שייתן להם 100 אלף דולר כדי לממן את ההרשמה ולהתחיל בפיתוח. הוא לא שיער שפרויקט קטן של שלושה מהנדסים, שרצו לשלוח לירח לוויין בגודל של בקבוק קוקה קולה בעלות של מיליוני דולרים בודדים, יתנפח לפרויקט ענק — חללית במשקל של 600 ק"ג, שעלות בנייתה ושיגורה הוא כ–100 מיליון דולר (ממנה מימן קאהן 40%).

קאהן גם לא שיער כמה הוא ייסחף לפרויקט, הן בהשקעה רגשית והן ניהולית. לאורך הדרך הוא נאלץ לגייס בעצמו תורמים, להיחשף לתקשורת אף שהוא סולד מכך, לפטר את המנכ"ל המכהן — ולגייס במקומו את עידו ענתבי שינהל את החלק ההנדסי של החללית. קאהן הפך את החללית לפרויקט מרכזי בגילו המתקדם.

מימין למעלה בכיוון השעון: דפנה ג'קסון, מנכ"לית קרן קאהן; מוריס קאהן, נשיא עמותת SpaceIL והתורם המרכזי; יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן ויינטראוב - שלושת היזמים של בראשית; מוטי שרף, יועץ אסטרטגיצילום: אייל טואג

"נניח שבאמת תנחתו על הירח, ואז מה?"

עד הפגישה בפאב ב–2010, ההיכרות בין שלושת היזמים הצעירים היתה שטחית, ובש היה החוט המקשר. בש, אז בן 30, עבד ביחידה טכנולוגית של משרד ראש הממשלה, והכיר את ויינטראוב בן ה–24 דרך חבר משותף מקייטנת נאס"א שבה השתתף. ויינטראוב למד אז לתואר שני בהנדסת חשמל ועבד בתעשייה האווירית בתחום הננו־לוויינים. החבר החליט לחבר בין השניים, בטיעון שהם "מספיק משוגעים בשביל להכיר זה את זה".

דמרי, באותם ימים סטודנט לתואר שני בהנדסת מערכות תקשורת באוניברסיטת בן גוריון בן 27, פגש את בש במסיבה. לאחריה נהפכו השניים חברים בפייסבוק, אך מעבר לכך לא היה ביניהם קשר. את הפגישה הם תיאמו בעקבות פוסט בפייסבוק שכתב בש, שבו הזמין אנשים להצטרף אליו כדי להירשם לתחרות. בש בישר בפוסט כי הוא כבר רכש את כתובת האתר spaceil.com וכי הוא מחפש שותפים ומימון.

"מאז שאני קטן אני אוהב רובוטיקה וחלל", מספר ויינטראוב. "על התחרות שמעתי עוד קודם לכן, אבל לא הצלחתי לרתום אנשים. למזלי, הגיעה ההצעה של בש".

בשלב מוקדם בדרכם היזמית הבינו השלושה כי העבודה ההנדסית אינה בהכרח המטלה המורכבת ביותר העומדת בפניהם. הם נדרשו לרתום למסע הזה גם את הציבור הרחב.

"זה עלה כשנפגשנו עם אחד התורמים הראשונים של המיזם, והוא אמר לנו, 'נניח שבאמת תנחתו על הירח, ואז מה?'", הם מספרים. "הבנו שהחללית לא יכולה להיות רק שלנו. לא סתם אנחנו קוראים לה החללית הישראלית. זה צריך להיות פרויקט ברמה לאומית, עם אפקט חינוכי בדומה ל'אפקט אפולו' (גל ההתעניינות במקצועות המדעיים והטכנולוגיים שנוצר ב–1969, בעקבות שיגורה של אפולו 11, ובה האסטרונאוטים האמריקאים הראשונים שדרכו על הירח; ר"ג)".

התובנה הזאת הובילה אותם לחדרו של שרף, שמנהל יחד עם שותפתו, שרון צ'צ'יק, את אחד ממשרדי היח"צ הגדולים בישראל. עם לקוחות המשרד נמנות הבורסה לניירות ערך וחברות ענק כמו גוגל, אינטל וטבע. החבורה הגיעה לפגישה עם דגם קטן של לוויין והציגה את הרעיון.

"לאורך הפגישה חשבתי לעצמי 'יאללה, שייגמר כבר'", מספר שרף. "ככל שהם התקדמו התחלתי לשמוע בראש שני קולות מנוגדים: הראשון שאומר לשחרר אותם כי כמוהם יש עוד מיליון מיזמים בחוץ, והשני שאומר לי שאם יש סיכוי שהם ינחתו על הירח יום אחד — אני חייב להיות חלק מזה".

לדבריו, "בסוף הפגישה הם פתאום הודיעו שזה בכלל מכרז לפרו־בונו (שירות מקצועי בהתנדבות; ר"ג), ושהם עדיין בוחנים מי יועץ התקשורת המתאים ביותר. זה הדליק אותי, והחלטתי שאם הם מספיק חוצפנים לעשות את זה, אני רוצה להיות בפנים".

יחד עם שרף, השלושה ניסו להבין איך עליהם לשווק את הפרויקט, וכיצד יוכלו למשוך את תשומת לבו של הציבור הרחב. ההחלטה הראשונה של שרף היתה לשכנע את שלושת היזמים להתחיל להתייחס לדגם שיישלח לחלל כחללית. "הם השתמשו במונחים כמו 'ננו־לוויין' ובהמשך 'גשושית' (כינוי לחללית שאינה מאוישת; ר"ג). הסברתי להם שאף אחד לא מבין את זה, וזה פשוט לא מדליק", אומר שרף.

"באחת הישיבות הראשונות מוטי אמר שצריך להכניס לשם קונפטי או אדמת קודש. הוא ממש רצה לקחת אדמה מירושלים ולפזר בירח", צוחק ויינטראוב. "בשלב אחר הוא חשב לשלוח לשם פלאפל".

"אנחנו מדברים על לפני שמונה שנים", מוסיף דמרי. "עוד לא היה כסף למימון הפרויקט, וכבר כחלק מההגדרות ההנדסיות דיברנו על נחיתה בפריים טיים. אחת הדרישות בתחרות היתה לשלוח וידאו מהירח, ומוטי הציע שנבנה מוט סלפי. אמרנו לו, 'מוטי, בבקשה, בלי חלקים זזים'".

"הוא חי על יאכטה ולא משלם מסים"

מאותה פגישה ועד השיגור ב–2019, מחלקים הארבעה את התקופה לשניים: שש השנים הראשונות, והשנתיים האחרונות, שבהן קאהן לקח על עצמו את הפיקוד. "בשנים הראשונות היינו צריכים להמציא את עצמנו בכל פעם מחדש. הכתבה הראשונה אי־פעם היתה ב–TheMarker בינואר 2011, כשהם הצליחו להירשם לתחרות. מאז היינו פונים לכתבים על כל שינוי בחללית, והם לא הבינו מה אנחנו רוצים", מספר שרף.

"מתישהו בתחילת 2017 נכנסה דפנה (ג'קסון) אלי למשרד ואמרה, 'אתם כבר שש שנים עובדים על זה, הקבוצה הישראלית עלתה לשלב הגמר — ואף אחד לא מכיר אותם פה. איך זה הגיוני? ואיך אנחנו משפרים את המצב הזה?", אומר שרף. ג'קסון מסבירה כי עד אז קאהן והיא לא היו מעורבים ביח"צ ואפילו לא פגשו את שרף.

אחת ההצעות של שרף להצלת הפרויקט, ומה שבסופו של דבר סייע בגיוס התרומות למימון החללית, היה לשים את קאהן בקדמת הבמה. "לא הכרתי את מוריס בכלל, וכשהגעתי לפגישה איתו אמרתי לו שכל מה שאני יודע עליו מגוגל זה שהוא חי על יאכטה ולא משלם מסים", אומר שרף. קאהן השיב כי הוא מתגורר במושב בית ינאי ומשלם מסים כמו כל ישראלי. שרף נדרש לעבור "מבחן קבלה", כהגדרתו של קאהן, ולהדגים את רצינותו בהצטרפות לטיסה משותפת למחנה שקאהן מממן באתיופיה, ובו מבצעים רופאים ניתוחי עיניים להסרת קטרקט אצל תינוקות וילדים שנהפכו עיוורים משום שלא זכו לטיפול רפואי מתאים. בין השניים נוצרה מערכת יחסים קרובה, וקאהן השתכנע שיש ערך בחשיפה.

"כולם יודעים שמוריס לא אוהב להיחשף, אבל הבנו שהפרויקט הזה עובד על האמוציות של התורמים", אומרת ג'קסון. "הם לא תורמים כי ייצא להם מזה כסף. התרומה היא להביא גאווה למדינת ישראל. הם עושים זאת אם הם רוצים להיות שותפים עם מוריס בחלום הזה, או כי הם התאהבו ביזמים. ורק כשמישהו מספר את זה מהאמוציות שלו זה עובד".

שרף גם התעקש לבחור שם לחללית וטען שללא שם, הפרויקט נותר אמורפי. השם בראשית נבחר בסקר גולשים באתר ynet.

4 שקלים לתיקון בראשית

הכניסה של קאהן לפרויקט אמנם הביאה תורמים כמו מירי ושלדון אדלסון וסמי סגול, אך רוב האנשים הסתכלו עליו בעין ביקורתית. כשהפרויקט נקלע למשבר מימוני, הודיע קאהן כי הוא עוזב את תפקיד הנשיא במטרה לתת לתורם אחר להיכנס לנעליו ולזכות בקרדיט, אבל אף אחד לא שש לקבל את התפקיד.

"אמרו לנו, 'יש צרות גדולות יותר — בתי חולים, רווחה, עוני, חינוך — למה אנחנו צריכים עכשיו חללית?'", אומרת ג'קסון. "אנשים לא הבינו שזה חלום של מוריס, כמו של היזמים, ושיש לו את היכולת והזכות לעשות גם וגם — גם לתרום בית חולים, גם לטפל בעיוורון באתיופיה וגם לבנות חללית".

במרחק הזמן, רתימת הציבור נראית כמו הצלחה גדולה, אך לא תמיד הקהל היה אוהד. "היה שלב שבו הצבנו דגם של החללית בנתב"ג, ואחרי כמה זמן התקשר אלי דובר רשות שדות התעופה וביקש שאבוא לקחת אותה כי זה נדל"ן יקר ולאף אחד לא אכפת", מספר שרף. "התחננתי שישאיר אותה שם כטובה אישית. לפני כמה חודשים הוא התקשר וסיפר שהיא נהפכה מקום עלייה לרגל, ויש שני מאבטחים במקום כי כולם רוצים לגעת בה".

דפנה ג'קסון: "אמרו לנו, 'יש צרות גדולות יותר — בתי חולים, רווחה, עוני, חינוך — למה אנחנו צריכים עכשיו חללית?'. אנשים לא הבינו שזה חלום של מוריס, כמו של היזמים, ושיש לו את היכולת והזכות לעשות גם וגם — גם לתרום בית חולים, גם לטפל בעיוורון באתיופיה וגם לבנות חללית"

בקרב ילדים, לעומת זאת, המצב היה טוב יותר. החל ב–2013, בהובלתו של דמרי והמתנדבת מלי מרטון, מהנדסת בהכשרתה, העמותה בנתה מערך הדרכות מקיף לגילי היסודי וחטיבת הביניים, בשיתוף עם תעשיידע, משרד החינוך וסוכנות החלל הממשלתית, ואף הפיקה סרטון מוצלח בכיכובה של הזמרת אסתר רדא. כ–200 מתנדבים עברו הכשרות והגיעו לבתי הספר ללמד ילדים על החללית הישראלית הראשונה. הם פגשו יותר ממיליון תלמידים במשך השנים.

הילדים הישראלים הוקסמו מרעיון החללית. אחד המתנדבים סיפר על ילדה שלא נתנה לו לצאת מהכיתה עד שהוא לא לקח ממנה 4 שקלים כדי לתקן את בראשית. הילדים גם קיבלו שיעור ביזמות טכנולוגית — שבה רוב המיזמים נכשלים.

"דווקא הכישלון קיבל משקל חינוכי משמעותי יותר, והוביל הורים לדבר עם הילדים שלהם על העובדה שבדרך להצלחה יש הרבה דברים שלא עובדים. מוריס תמיד אומר שיש לו הרבה יותר כישלונות מהצלחות, אך ההצלחות היו גדולות", אומרת ג'קסון.

ברמה הטכנולוגית, הידע שנצבר מפיתוח בראשית לא היה לחינם. בינואר חתמה התעשייה האווירית על הסכם שיתוף פעולה עם חברת הלוויינים הגרמנית OHB לייצור משותף של חלליות דומות עבור סוכנות החלל האירופית. שיתוף הפעולה אמור לספק שירותי גישה לירח עבור משימות שאפתניות שידגמו טכנולוגיות להפקת חמצן, מים וחומרי גלם נוספים מאדמת הירח — הנחוצות לטובת התיישבות אנושית ארוכת טווח מחוץ לכדור הארץ.

התחרות של גוגל, שהיתה הטריגר הראשוני ליוזמה, בוטלה במארס 2018. למרות דחיות חוזרות ונשנות מאז המועד המקורי לנחיתה ב–2012, אף יזם לא הצליח להעמיד חללית על הירח. היזמים הישראלים זכו במיליון דולר כפרס תנחומים, לאחר שכמעט מימשו את היעד. "הם אמנם לא הצליחו להנחית את החללית הפעם, אך עשו היסטוריה והיו החללית הראשונה שעשתה תמרונים מסביב לירח כתוצאה מיזמות פרטית", נכתב בעמוד הפייסבוק של התחרות ביום שבו נכשלה הנחיתה.

כפיר דמרי: "לפני שמונה שנים עוד לא היה כסף לפרויקט, וכבר דיברנו על נחיתה בפריים טיים. אחת הדרישות היתה לשלוח צילום מהירח, ומוטי הציע שנבנה מוט סלפי. אמרנו לו, 'בבקשה, בלי חלקים זזים'"

צילום: בראשית / באדיבות Sp

"קודם מעלים עגבניות, ורק אז את החללית"

החללית בראשית דומה בגודלה לרכב שטח. אורכה 1.5 מטר וגובהה 2 מטרים — מה שהופך אותה לחללית הקטנה ביותר שהיתה אמורה לנחות על הירח. יש אתגרים רבים שחללית כזו צריכה לעבור, ואלה מתחילים כבר בשיגור, שבמהלכו החללית עוברת טלטלות בטיל שבתוכו היא משוגרת, וכדי לעמוד בהן עליה להיות עמידה מספיק. כשהיא מתנתקת מהטיל ויוצאת מכוח הכבידה של כדור הארץ, היא מנווטת לעבר החלל העמוק באמצעות עוקב כוכבים וחיישן שמש.

מוטי שרף: "הצבנו דגם של החללית בנתב"ג, ואז דובר רשות שדות התעופה ביקש שאקח אותה כי הנדל"ן יקר ולאף אחד לא אכפת. התחננתי שישאיר אותה שם כטובה אישית. לפני כמה חודשים הוא התקשר וסיפר שהיא נהפכה מקום עלייה לרגל"

אלא שבחלל יש ריק, ללא אטמוספירה שעוטפת ומגינה, והטמפרטורות קופצות בין שני מצבי קיצון — מ–200 מעלות צלזיוס באור שמש ישיר, ועד מינוס 270 מעלות צלזיוס. מסיבה זו כוסתה החללית בשמיכות מבודדות מיוחדות בשם MLI (Multi layer insulation). השמיכות, שמזכירות נייר צלופן כסוף, שיוו לחללית מראה גמלוני — רחוק מהדימויים ההוליוודיים המוכרים.

הריק שיש בחלל גם גורם לחומרים להתנדף ואתגר את המהנדסים, שהתעקשו להציג בחלל לוחית הנושאת את דגל ישראל. "צבע זה דבר שמתנדף בוואקום והיינו צריכים שיישאר על הלוחית", מסביר ויינטראוב. "בנוסף, החלל מגיע בשלושה צבעים — שחור, לבן וזהב — תלוי באור השמש. אז איך לעזאזל מציגים צבע כחול בחלל?" בתעשייה האווירית הורכב צוות מיוחד של מהנדסים שעמלו על ייצור של צבע עמיד בחלל.

המרחק הממוצע בין כדור הארץ לירח הוא 384 אלף ק"מ. מכיוון שהחללית קטנה וזולה יחסית, היא אינה מסוגלת לשאת מספיק דלק כדי לטוס לירח בקו ישר. לשם כך עליה לרתום את חוקי הפיזיקה. בחלל כל גורם שמימי נע סביב גורם שמימי אחר. בתחילה, החללית נעה במסלול אליפטי מתרחב והולך סביב כדור הארץ, ולאחר מכן עברה ממסלול סביב כדור הארץ למסלול היקפי סביב הירח, שאורכו 49 יום. אילו המפעילים היו מפספסים את התמרון הראשון שמביא את החללית לגובה הירח — היה נדרש לה עוד חודש כדי לבצע שוב את הנחיתה.

הנחיתה היא החלק המורכב והמאתגר בתהליך. החללית היתה צריכה להשוות את מהירותה למהירות הסיבוב של הירח באמצעות מנועיה, לבלום את עצמה ברגליה ולנחות נחיתה רכה. לאחר הנחיתה וצילום הסלפי על הירח, החללית היתה אמורה לבצע ניסוי מדעי בשיתוף עם מכון ויצמן לבדיקת השדה המגנטי של הירח. החללית נשאה עליה, בין היתר, קפסולת זמן ועליה מידע על הפרויקט והצוות, ספר תנ"ך וחומרים נוספים שנאספו מהציבור הישראלי. כל אלה היו אמורים להישאר על הירח, יחד עם החללית, שלא תוכנן כי תשוב לכדור הארץ.

בשל התקציב הדל, הצטרפה החללית כמטען משני לשני לוויינים, אמריקאי ואינדונזי, ששוגרו באותו היום. ואולם אפילו שינוע החללית לארה"ב נתקל בקושי משמעותי. באותה תקופה היתה שביתה של הממשל בארה"ב, ורוב השירותים הממשלתיים לא עבדו למעט לצרכים דחופים ביותר, וחללית מישראל לא נחשבה דבר דחוף, מה שגרם לשינוע להידחות מספר פעמים ואיים לגרום לחללית לפספס את השיגור. קאהן וג'קסון יצרו קשר עם בכירים בממשל האמריקאי, וקיבלו אישור מיוחד לשנע את החללית.

המשרד של שרף התעקש למצות מכל תקרית את האירוע, "החללית נסעה על הכביש, עשינו מזה אייטם, 'זהירות, חללית לפניך'", אומר שרף. "אבל שום דבר לא הכין אותנו לכך שהגענו לנתב"ג ועמדנו מתחת למטוס בגשם, והאנשים שמעמיסים את הסחורות אמרו לנו בהפגנתיות, 'קודם מעלים עגבניות ופלפלים, ורק אז את החללית'. בלב חשבתי לעצמי, 'מה זאת אומרת החללית טסה עם ירקות?' הפרויקט הזה הכי ישראלי שיש".

לפני השיגור, ג'קסון ושרף גייסו את חברת סיטי מדיה כדי לביים פרסומת על החללית. הפרסומת, בבימויו של אביב מערבי, צולמה באוקראינה ולטובת הצילומים תרם קאהן, שגם משתתף בה, את מטוסו הפרטי — שעליו הועמסה ההפקה כולה. הפרסומת מציגה אנשים בעת אירועים היסטוריים של נחיתה על הירח: פועלים בבריה"מ לשעבר מאזינים לרדיו ב–1959; משפחה אמריקאית צופה בטלוויזיה בסלון ביתה ב–1969; נער סיני על כיסא במספרה הצופה בסמארטפון ב–2013; וצוות המהנדסים המשותף של עמותת SpcaeIL והתעשייה האווירית בחדר הבקרה ביהוד, שמתכונן למשימה. "עד היום רק שלוש מעצמות נחתו על הירח, איפה אתם תהיו כשישראל תעשה היסטוריה?" נכתב במסך הסיום.

קרדיט: SpaceIL ותעשייה אווירית

"ביום הנחיתה, אלכס פרידמן, מנהל חדר הבקרה, הכריז בנונשלנטיות לכל עם ישראל בשידור חי שלא נחתנו. זה הסיוט של כל איש יחסי ציבור", אומר שרף. "אבל זה גם דבר יפה, כי הגענו לשם בלי זיופים. כולם פצחו בשירה ספונטנית של התקווה בעקבות דבריו של הנשיא רובי ריבלין". בש מוסיף: "השגנו מדליית כסף במקום זהב. בערב עצמו אני צחקתי — זה האנטי־קליימקס הכי אכזרי שיש. סופרים אחורה ואז פתאום זה נגמר והולכים הביתה".

פחות מ–48 שעות אחרי האירוע, הכריז קאהן כי הוא מתכוון לממן את בראשית 2. הפעם, הוא מקווה, המסע יהיה קצר יותר.

תגובות