סיפור הפריצה לסלולרי של גנץ היה מרוח באותיות ענקיות על הקיר - מה עושים עכשיו?

סיפור הפריצה לטלפון הסלולרי של בני גנץ היה כל כך מתבקש, כמעט מרוח באותיות ענקיות על הקיר. טכנולוגיות דיגיטליות מייצרות אפשרויות פעולה עצומות עבור אויבי הדמוקרטיה. בעוד שאנו עסוקים באחרונה בבוטים ובחשבונות פייסבוק מזויפים, בעצם הדרך הקלה לערער את האמון בממסד ובפוליטיקה ואת ביטחונם של פוליטיקאים ומתמודדים - היא לפרוץ לשרתים ולחשבונות, לחפש נתונים פרטיים, ולהפיץ אותם.

הפריצה למכשיר של גנץ מהדהדת, בצדק, את הפריצה למחשבי המפלגה הדמוקרטית ואת ההשפעה שהיתה לפרסום הדברים על הקמפיין של הילרי קלינטון, אבל לא פחות מכך מזכירה גם ניסיונות דומים שנעשו לפני הבחירות בצרפת ב-2017 וגם בגרמניה אך לפני חודשים אחדים. בתקופת בחירות כל מתמודד הוא יעד וכל פריצה עשויה להיות פיגוע הסברתי במקרה הטוב, ופגיעה באמון הציבור בהוגנות ההליך הדמוקרטי במקרה הרע.

העניין הוא שהיה לנו כבר זמן ללמוד מאחרים, ובכל זאת נראה שיש לנו בעיה קשה של הפנמת הצורך להתמודד עם סוג כזה של ניסיון להשפיע על הבחירות. אין אצלנו חקיקה מתאימה, אין שיתופי פעולה מספקים, אין מספיק שקיפות ואין גם דיון מספיק בתפקידה של התקשורת הממוסדת במקרים כאלה. הטיפול בהשפעה דיגיטלית על הבחירות עד כה מאפיין מדינת עולם שלישי ולא את הסטארט-אפ ניישן.

לוועדת הבחירות המרכזית אין סמכויות מספקות לעסוק בנושאי השפעה בדיגיטל, ונדרשות החלטות אקטיביסטיות מרחיקות לכת אפילו סתם כדי לחייב סימון של תעמולה ברשתות חברתיות. למערך הסייבר, הגוף במשרד ראש הממשלה שאמור לטפל במתקפות על מערכות מחשוב ולאבטח את הנכסים הדיגיטליים של ישראל, אין בכלל חוק מסמיך ולכן לא ברורה מסגרת הסמכות שלו.

אז מי נשאר? השב"כ, לוחם הדמוקרטיה הידוע שגם הוא גוף צללים הכפוף מנהלית ישירות לראש הממשלה, ושמאחורי הקלעים מתקיימים מאבקי כוח, סמכות ותקציבים בינו לבין מערך הסייבר? אפשר עוד להזכיר את הצבא, ואת המשטרה ואת מחלקת הסייבר בפרקליטות המדינה, אבל נראה שהבנתם את הרעיון.

מדוע היה זה השב"כ שפנה אל גנץ לספר על הפריצה? ומי בכלל היה אחראי מלכתחילה לאבטח את הסלולרי הרגיש הזה? ומי אחראי להזהיר את השחקנים הפוליטיים הבכירים ואת המפלגות ולהדריך אותם כיצד לשמור על אבטחת המידע שלהם? ולמה הוא נכשל בזה פעם אחר פעם (ונזכיר את הפריצה למערכת המחשוב של הפריימריז בליכוד)?

פתח לתיאוריות קונספירציה

צריך לזכור שלא מדובר סתם בחוסר תיאום ארגוני. מדובר בשאלה מי אחראי לחבר את הנקודות לכלל תמונה גדולה, ולהבין אם בכלל מדובר בניסיון להשפיע על הבחירות. מי אמור לקחת בחשבון שהפצת דיסאינפורמציה או מידע שהושג באמצעות פריצה הם עניינים שיכולים להפוך את ההליך הדמוקרטי כולו לפארסה. מי אמור להודיע לציבור על התרחשויות בזמן אמת ולתת פשר למציאות, מה שכל כך חסר עכשיו ומהווה פתח לתיאוריות קונספירציה מכל עבר. לגופי הביטחון הרי אין מסורת של פרסום מידע אמין ומסודר לציבור כדי לספר מה קורה וכך מתאפשרת חרושת השמועות. היה או לא היה סרטון סקס בטלפון שנפרץ?

פריצה לטלפון סלולרי של איש ציבור היא דוגמה קלאסית לכך שאירוע טכנולוגי הוא לפעמים יותר מאשר טכנולוגי. האמירה של נתניהו לפיה איראן תומכת בגנץ, ומהעבר השני ההאשמות שלפיהן מדובר בהדלפה מכוונת מסביבת ראש הממשלה - מלמדות שאי-אפשר להבחין בין השפעה מצד מדינות זרות ועוינות לבין השפעה מקומית. לא משנה כרגע במי מדובר - בקרמלין או בימין קיצוני, באיראן או בכוחות מקומיים, הטכניקות המעשיות הן דומות, בירור מקור ההשפעה לוקח זמן, ובייחוד - הכוחות המקומיים מהדהדים השפעה זרה וההפך.

גם אם גופים כמו מערך הסייבר והשב"כ מנסים להתרחק מהתערבות בתכני הבחירות בגלל הרגישות הפוליטית, לא תמיד ניתן להפריד בין הטכניקות לבין התוכן. הגופים האלה, שלא בטובתם, נקלעים בתקופת בחירות למצב בלתי אפשרי משום שהם כפופים ישירות לראש הממשלה, שהופך בזמן בחירות לשחקן בעל עניין. כבר עכשיו אפשר לראות שמערכת הבחירות הנוכחית מביאה את האתגרים של השפעה דיגיטלית על הבחירות למקומות חדשים ובעייתיים.

בתקופה הקרובה נתחיל לקבל טפטופי הדלפות ממה שנמצא בתוך המכשיר שנפרץ או ממה שמנסים לספר שנמצא שם. עיתונאי ישראל אמורים לשאול את עצמם עכשיו את השאלה ששאלו עמיתיהם האמריקאים במהלך בחירות 2016, הצרפתים בבחירות 2017 והגרמנים לפני חודשיים: האם לפרסם? כמובן, מרגע שמידע פרטי מאומת על נבחרי ציבור מגיע אל עיתונאים, הוא צריך להתפרסם בכפוף למידת העניין הציבורי שיש בו. אם נרחם על פוליטיקאים, איש לא יבין סוף-סוף כמה חשוב להשקיע באבטחת מידע. אבל השאלה היא האם העיתונות צריכה להפוך לכלי שרת בידי מי שמבקשים לערער את הדמוקרטיה עצמה, האם היא צריכה להתייחס אל פריצות כאלה ולהדהד אותן עוד.

אם אנו חפצים לשמור על ההליך הדמוקרטי התקין, ובעיקר על אמון הציבור בתקינות היכולת לקיים כאן מערכת בחירות הוגנת, נראה שהדמוקרטיה צריכה לעמוד על נפשה, ולהפוך, עד הבחירות, לדמוקרטיה מתגוננת. לכן, יש צורך שיושב ראש ועדת הבחירות המרכזית ייטול על עצמו את הסמכות באופן מיידי, גם בהיעדר חקיקה מפורשת, ליצור סביבו שולחן משותף של כל הגורמים הנוגעים בדבר, לראות את התמונה במלואה, ולטפל בזמן אמת באירועים כאלה. וכמובן, ליידע את הציבור. אחרי הבחירות, תידרש התמודדות רצינית בחקיקה עם האתגרים. אבל קודם כדאי שנגיע לשם בשלום.

ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר היא עמיתה בכירה וראש התוכנית לרפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה