למעצמת היי-טק דרושה: ממשלה תומכת - היי-טק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

למעצמת היי-טק דרושה: ממשלה תומכת

מכון ראות, שבחן את הניסיון העולמי, ממליץ כיצד ישראל יכולה להתניע מחדש את קטר ההיי-טק ומדגיש: "הממשלה היא השחקן המרכזי"

16תגובות

>> היתרון התחרותי של ישראל בתחום ההיי-טק אינו מה שהיה פעם. שנות ה-90 הפוריות התחלפו בקיפאון במהלך העשור הראשון של שנות ה-2000. כיום עומדת תעשיית ההיי-טק הישראלית על פרשת דרכים, כשבעורפה נושפות כלכלות היי-טק חזקות לא פחות, כמו אלה של דרום קוריאה וטייוואן. בניגוד לישראל, כלכלות אלה הצליחו בעשור האחרון להתקדם בקצב מואץ, לסגור פערים ולפתח לעצמן יתרון תחרותי גלובלי.

למרות השחיקה במעמדה התחרותי של ישראל, החדשנות הטכנולוגית המקומית עדיין חיה ותוססת. מאות סטארט-אפים מוקמים מדי שנה, וכסף פרטי ממשיך לזרום לתעשייה. אך כנראה שאין די בכך. הסיבה העיקרית לשחיקה בתחרותיות הישראלית נעוצה במעורבות הפוחתת והולכת של המרחב הציבורי בקידום התעשייה . מעורבות זה, כלומר של הממשלה וכל זרועותיה, היא קריטית לשם התנעה מחודשת של קטר ההיי טק הישראלי.

מסקנה זו נשענת על מחקר שביצעו במכון ראות, ששם לעצמו מטרה לתמוך בהחלטות אסטרטגיות של ממשלת ישראל. המכון הוא מוסד ללא כוונת רווח (מלכ"ר) ומספק שירותי ייעוץ ללא תמורה לסוכנויות ממשלתיות שונות. תמונת המצב שמציג המכון אינה מלבבת.

חוקרי המכון, שהתמקדו בבחינת התחרויות של המשק הישראלי באמצעות מודל התחרות העולמי (Global Competitiveness Index) של הפורום הכלכלי העולמי, מצביעים על שחיקה מתמדת ומהותית בעשור האחרון. התוצר הישיר של שחיקה זו הוא יציבות בפער איכות החיים בין ישראל לבין ארה"ב. במלים אחרות, רמת החיים הישראלית אינה סוגרת הפער מול העולם (ראו מסגרת).

עמרי זגן, ראש תחום כלכלי-חברתי במכון ראות, ועבד עאסלה, אנליסט במכון, טוענים כי החדשנות בישראל נשענת על רגליים חלשות, ולפיכך לא תוכל לשמר את מעמדה התחרותי של ישראל לאורך זמן. "על פני זמן מנוע החדשנות הולך ומתייבש", אומר זגן. "החדשנות, שמקורה בסקטור הפרטי, היא כוח מהותי שדוחף את המשק. אבל ללא שיפור של תהליכים במרחב הציבורי, לא היה ניתן להגיע לצמיחה מהירה. הממשלה היא השחקן המרכזי, אבל צריך לחדד מה התפקיד שלה במשחק", אומר עאסלה.

לטענת החוקרים, תחום ההיי-טק נהנה מחדשנות טכנולוגית גבוהה ולפיכך מפריון גבוה, אך הדבר אינו זולג לשאר התעשיות, שסובלות מהיעדר מחקר ופיתוח (מו"פ) ומטכנולוגיות מיושנות יחסית. לשם כך נדרש שינוי תפישה, בעיקר בקרב המרחב הציבורי, כלומר במדיניות.

המדען הראשי אינו מגיע למיצוי היכולת

המדען הראשי תופס מקום מרכזי בדיון בדרכי המעורבות הממשלתית בקידום חדשנות בישראל, אך החוקרים רומזים שגוף זה אינו מגיע לכדי מיצוי יכולתו. אחד החסמים הבולטים שמזהים החוקרים בפעילות המדען הראשי הוא היקף תקציבים נמוך שנשחק והלך בעשור האחרון.

זגן טוען כי "כיום לא מספיק שהממשלה תחלוק סיכונים באמצעות גופים כמו המדען הראשי. המדען הראשי זה טוב, אבל זה לא מספיק. יש צורך בתמריצים, כסף ממשלתי וכסף פרטי שמשולב יחד, כמו תוכנית יתרון יחסי של האוצר". החוקרים מפנים את תשומת הלב לידע רב שמצטבר אצל המדען הראשי בשל האינטראקציה השוטפת שלו עם השוק.

לטענתם, ניתן להשתמש בידע זה לא רק לתוכניות התמיכה בחברות, אלא לנצל את מיקומו בתפר בין הממשלה לתעשייה ולהפוך אותו לגוף שמנהל דיאלוג עם התעשייה, שמבין את צורכי השוק ומקים תשתיות חסרות בהתאם.

וקנין עופר

לדברי זגן, "ניתן להגדיל את הפונקציונליות של המדען הראשי ולחשוב עליו כגורם מתאם שמזהה צרכים". לדברי עאסלה, "זה לא בהכרח עניין של כסף ותקציבים, אלא בעיקר נדרשים הרבה שיתופי פעולה".

הגופים שעליהם מצביעים החוקרים כרלוונטיים לשיתוף פעולה עם המדען הראשי הם משרד האוצר, המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתיות טכנולוגית (מפא"ת) במשרד הביטחון, משרד ראש הממשלה, המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח אזרחי (מולמו"פ) והוועדה לתכנון ותקצוב של המועצה להשכלה גבוהה (ות"ת). כמו כן מציינים החוקרים גופים כמו הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי - שעשויים לדחוף לשילובן של אוכלוסיות נוספות והכנסתן למעגל שנהנה מפירות החדשנות וההיי-טק. עם זאת, לדעת החוקרים אין צורך בהקמת גוף נוסף שירכז את פעילות המו"פ ועידוד החדשנות בישראל.

לדברי זגן, "צריך לבנות מערכת של זרימת ידע ושיתוף פעולה בין הגופים כדי ליצור מכפילי כוח. יש לשמור על עצמאות הגופים, אבל לרשת אותם וליצור ביניהם שיח שבמרכזו מטרה משותפת, מתוך הבנה שלא מדובר רק בחדשנות, אלא גם בגמישות בשקיפות ובפיתוח תשתיות".

למה אין חברות גדולות בישראל?

החוקרים מעלים הסבר מעניין לעובדה כי תעשיית ההיי-טק התקשתה לייצר חברות גדולות בעשור האחרון. עאסלה מעריך כי הקשיים בתחום נובעות, בין היתר, מהריכוזיות של המשק.

"למה יש כל כך הרבה אקזיטים? למה אין חשיבה להקים חברה בינונית? סביבה עסקית ריכוזית מקשה על הקמת חברות בינוניות וגדולות", אומר עאסלה.

בעוד שקיים מנגנון הון סיכון למימון חברות בשלבים מוקדמים, חברות שמעוניינות להתקדם לשלב הבא נתקלות במחסום מימון. לדברי עאסלה, "אנחנו פועלים בשוק ריכוזי שלא מעודד חדשנות. איך נראות התשתיות הפיסיות? ממי החברות יקבלו שירותים בנקאיים? אם גיל שויד הבא לא יצליח לקבל הלוואה כיום, לא תהיה עוד צ'ק פוינט בעוד עשר שנים".

TheMarker

לדברי זגן, בסיס חשוב נוסף הכרחי לקיומן של חברות גדולות הוא היצע נרחב של הון אנושי איכותי. לדבריו, "כדי ליצור סביבה של חברות גדולות צריך לדאוג להזנת מהנדסים לתעשייה. אם יש ירידה באיכות או בכמות, אז התמריץ להישאר בישראל ולהיהפך לחברה גדולה נשחק".

"להשקיע בתחום רחב עם יתרון יחסי"

מכון ראות משווה את הפתחות התוצר בישראל לטיוואן ודרום קוריאה - שתי מדינות שביצעו קפיצת מדרגה בעשורים האחרונים. השוואה זו מעלה שורה של שאלות בנוגע לצורת המעורבות הממשלתית במשק ומידת האפקטיביות שלה. לדעת זגן, המדינה צריכה לעודד סביבה התומכת בחדשנות, אך אין לה הכלים לחזות מה יהיו התוצאות המדויקות שיניבו השקעות ממוקדות (Targeting): "הממשלה צריכה להשקיע בתשתיות כך שתיווצר סביבה המעודדת חדשנות ובסופו של דבר השוק יתנהל בכוחות עצמו ויוביל למקומות שלא ניתן היה לצפות מראש.

"הממשלה צריכה להיות עם עין על המגמות הגלובליות שמשתנות והתעשיות שמתחזקות, ולבדוק איך ישראל יכולה להשתלב", אומר עאסלה. הוא מציין כי תעשיית טכנולוגיית המידע המקומית התפתחה בזכות ידע שהצטבר במערכת הביטחון תוך שילוב עם מגמות גלובליות.

ישראל מדשדשת מאחור

ההשוואה בין ישראל לדרום קוריאה וטייוואן מעניינת, שכן שלוש המדינות מיצבו עצמן בעשורים האחרונים כמדינות המתבססות על ענף ההיי-טק. זגן מסביר כי "שתי המדינות מחליפות את ישראל בהובלה העולמית של חדשנות, לכן התעמקנו בהן. הבנו כי במקרה של קוריאה וטייוואן אחד ממפתחות ההצלחה הקריטיים של היה המדיניות הממשלתית, אך לא רק זאת. שתי המדינות הוכיחו מדיניות הממשלתית אפקטיבית על פני זמן ולכן צמחו בצורה אדירה בתוך 20 שנה".

בהשוואה לקפיצת המדרגה המשמעותית של קוריאה וטייוואן, מצבה של ישראל נראה עגום. ישראל אמנם מדורגת כאחת מ-15 המדינות המובילות בעולם בפרמטרים הקשורים לחדשנות, ואולם ב-9 מתוך 11 המשתנים שנבדקו חלה ירידה בעשור האחרון. ההידרדרות החמורה ביותר חלה במדדים כמו פיתוח אשכולות, חוקים הקשורים לטכנולוגיית מידע ומספר משתמשי האינטרנט. מחברי המחקר מציינים שני תחומים בלבד שבהם ישראל עודנה במגמת עלייה - מספר פטנטים ואיכות מוסדות המחקר. אך את ההצלחה בתחומים אלה מייחסים החוקרים להשקעות עבר.

דרום קוריאה - השקעה מסיבית במו"פ

כדי להמחיש את הדרכים שבהן ממשלה יכולה להתערב, מפנים החוקרים לסיפור ההצלחה הדרום קוריאני, המבוסס על השקעה מסיבית בפיתוח יכולות במקביל לפתיחת הכלכלה לתחרות גלובלית. פיתוח היכולות איפשר למדינה לזנוח תעשיות קיימות כמו ייצור נעליים ולעבור לתעשיות חדשות של מוצרי אלקטרוניקה פשוטים, ובהמשך תעשייה כבדה. בזכות המאמץ הצליחה המדינה ליהפך ממדינה נחשלת עם תוצר לנפש של 160 דולר בשנות ה-60, למדינה עם תוצר לנפש של 22 אלף דולר ב-2007. ההצלחה הדרום קוריאנית תורגמה באמצע שנות ה-90 להצטרפות המדינה ל-OECD ולהתמודדותה בצורה טובה יחסית עם המשבר הכלכלי בדרום מזרח אסיה ב-1997.

כדי להגשים את יעדה, ממשלת קוריאה שמה דגש מיוחד על תחום המו"פ והממשלה קידמה מדיניות מס התומכת בחדשנות והשקיעה באופן משמעותי במוסדות שקידמו מחקר ופיתוח. לפי מחברי המחקר, מאמצע שנות ה-80 החלו חברות דרום קוריאניות רבות להשקיע גם הן במו"פ, בתמיכת הממשלה, מתוך הבנת החשיבות של החדשנות לתחרותיות. השינוי בא לידי ביטוי בגידול בהוצאה למו"פ - מ-1.4% מהתוצר ב-1985 ל-2.3% ב-1994.

נדבך נוסף שתרם לשיפור בקוריאה הוא השקעה בהון האנושי. שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה עלה מ-10% ב-1980 ליותר מ-30% ב-1985. בשנות ה-2000 שיעור זה המשיך לעלות והגיע ל-70%.

צוואר בקבוק נוסף שזיהתה קוריאה הוא שוק הטלקום, שהוגדר ככשל שוק. לכן היא פעלה להעברת טכנולוגיות מחו"ל לתוך המדינה. במקביל, הוקמה תשתית תקשורת חדשנית שיצרה תמריץ לחדשנות מקומית.

לטענת זגן, דרום קוריאה היא דוגמה מעניינת, שכן היא נוטה לאמץ טכנולוגיות חדשות גם בתעשיות המסורתיות, דבר שלא קורה בישראל. עוד הוא מציין כי דרום קוריאה מדביקה את הפער מול ישראל בנוגע לשיעור הפטנטים. בתוך חמש שנים עלתה דרום קוריאה בדירוג מספר הפטנטים למיליון איש ממקום 11 למקום חמישי, וכיום היא נמצאת מקום אחד בלבד מעל ישראל.

טייוואן - ההשקעה בתשתיות השתלמה

בדומה לישראל, טייוואן מתאפיינת במחסור במשאבי טבע, בצפיפות אוכלוסין גבוהה יחסית ובמתיחות ביטחונית. צוואר הבקבוק שזיהתה הממשלה הטייוואנית היה תשתיות פיסיות, בעיקר איכות החשמל, מספר הטלפונים והמחשבים האישיים. קפיצת המדרגה של טייוואן התאפשרה בזכות מדיניות ממשלתית תומכת צמיחה שהשתנתה באופן תדיר לאור שינויי הנסיבות. הפיתוח הכלכלי במדינה התרחש בשתי תקופות - בראשונה חוקקה הממשלה חוק לעידוד השקעות הון שסייע למעבר מכלכלה חקלאית לכלכלה תעשייתית. המעבר התבסס, בין השאר, על שדרוג מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה.

המחסור במשאבי טבע אילץ את טייוואן להיות פתוחה לסחר חוץ, ולכן הממשלה עודדה ייצוא מוצרים. בתחילת שנות ה-80 תמכה הממשלה בשדרוג טכנולוגי של תעשיות קיימות ובהקמת ענפי אלקטרוניקה ותקשורת, בין השאר באמצעות הקמת פארק תעשייתי-מדעי שהיה למוקד משיכה לסינים משכילים שחיו בחו"ל. כמו כן השקיעה המדינה בפרויקטי תשתית שבהם שופרו נמלי האוויר והים, כבישים ורכבות ופותחו ערים חדשות, שהביאו לפריחת עסקים קטנים ובינוניים.

שינוי נוסף שהובילה הממשלה היה הפיכת השוק לחופשי יותר, תוך תמיכה בשינוי הרכב המשק. במסגרת זו הוסרו מגבלות על סחר, שער החליפין נויד והופרטו חברות ממשלתיות - מהלכים שיצרו סביבה נוחה להשקעות ולעסקים.

ישראל נשארת מאחור במונחי התוצר לנפש

>> המחקר של מכון ראות מבוסס על מודל לפיו החדשנות במשק נשענת על שני יסודות. היסוד הראשון הוא גמישות, כלומר היכולת המאפשרת למשק להשתנות בהתאם לצרכים ולמגמות גלובליות חדשות, למשל באימוץ שיטות עבודה וטכנולוגיות חדשות. היסוד השני הוא שקיפות, כלומר התשתיות והמנגנונים המאפשרים זרימה יעילה של מידע בין המגזר העסקי, המגזר הציבורי והציבור הרחב. כמו כן, זיהו החוקרים את התשתיות הפיסיות, כמו תחבורה או תקשורת, והשקעה בטיפוח הון אנושי כתנאי סף הכרחיים שסייעו לקידום הכלכלות.

מובן שלמדיניות ממשלתית יש תפקיד מרכזי בקידום חדשנות. המחקר מצביע על כך שישראל אמנם המשיכה לצמוח בעשור האחרון, אך איבדה הרבה מהיתרונות שלה. הביטוי העיקרי הוא נתון התוצר לנפש. ב-1980 התוצר לנפש בישראל היה 60% מהתוצר האמריקאי לנפש (ראו תרשים). באותה שנה המצב בדרום קוריאה היה הרבה פחות טוב - פחות מ-20% מהתוצר האמריקאי. 30 שנה לאחר מכן, התוצר הישראלי שמר על גודלו היחסי, בעוד קוריאה צימצמה את הפער מול ארה"ב, עקפה את ישראל והגיעה לרמת תוצר לנפש של 63% מהתוצר האמריקאי. גם טייוואן, שבתחילת שנות ה-90 התוצר שלה לנפש היה כ-40% מהתוצר האמריקאי, קפצה מדרגה וכיום התוצר שלה לנפש הוא 73% מהתוצר האמריקאי.

השאלה כיצד הצליחו מדינות אלה לזנק קדימה בעוד ישראל נשארה תקועה במקום עומדת במרכז המחקר של מכון ראות. המחקר מבוסס על מדד התחרותיות העולמי של קרן המטבע הבינלאומית, המאפשר מדידה השוואתית של ישראל ביחס למדינות אחרות.

על פי המחקר, מקור עיקר השחיקה בתחרותיות של ישראל הוא מדדים הקשורים לשקיפות ולגמישות המשק, הגורמים לכך שדירוגה של ישראל במדד התחרותיות נמצא במגמת ירידה. אחד המדדים הבולטים שבהם חלה ירידה משמעותית הוא ריכוזיות המשק, בו ישראל ירדה ממקום 52 ב-2004 למקום 117 ב-2010. ירידה בולטת נרשמה גם בשקיפות המדיניות הציבורית, והאפקטיביות של פעולה נגד מונופולים. כמו כן, חלה ירידה משמעותית במדדים הקשורים לתעסוקה, כמו עלויות פיטורים המונעות את התייעלות המשק ומדדים הקשורים לביורוקרטיה הכרוכה בהקמת עסקים ובניהולם כמו היכולת לקבל הלוואות.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#