אלוף, לא בעסקים - הייטק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אלוף, לא בעסקים

לדורון רובין היה כל מה שנדרש להצלחה · הוא היה נער יפה תואר, שנהפך ללוחם אמיץ ולמפקד נערץ · כשהשתחרר מהצבא הוא היה בטוח שיוכל לתרגם את כל זה לכסף, אבל הכל השתבש · סיפור של כישלון שלא היה ידוע מראש

תגובות

במדינה שבה יש לצבא מעמד ציבורי נכבד כל כך, אולי נכבד מדי, לאלוף שמשתחרר מצה"ל יש פוטנציאל גדול להצליח, מעצם האשראי האוטומטי שהציבור נותן לו. הוא יכול ליהפך לח"כ או לשר, לעמוד בראשה של חברה גדולה או לנהל גוף ציבורי יוקרתי. שאול מופז, מתן וילנאי, משה קפלינסקי ושלמה ינאי הם דוגמאות אקטואליות ממדורי הפוליטיקה והכלכלה - מתוך מאות אחרים, בעבר ובהווה. גם אם לא כל גנרל נהפך לסיפור הצלחה בקריירה החדשה, נדירים המקרים שבהם הוא נהפך לכישלון קולוסלי עד כדי פגיעה במוניטין האישי, ירידה תלולה במעמדו הציבורי ואיבוד נכסים אישיים. זה המקרה של אלוף במיל' דורון רובין, שחי בעשור האחרון בהונדורס, לאחר שכשל בעסקי נדל"ן ובמרוץ לראשות עיריית תל אביב ב-1998.

"בעיניי, הוא החמצה גדולה של החברה הישראלית. אלוף תכול עיניים, ישר ומבריק, איש של ערכים, חינוך ונתינה למדינה, שגידל כאן דורות של חיילים וקצינים", אומרת נורית דאבוש, לשעבר יו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, שהיתה יועצת התקשורת של רובין במרוץ לראשות עיריית תל אביב. "הוא לא איש עסקים מצוין. הבעיה האקוטית שלו היתה שבמצבים מסוימים הוא נהג להכניס את הראש בקיר, לדרוך במקום ולא לקרוא נכון את המפה".

בפברואר 2003 ניתן לרובין צו כינוס נכסים עקב חובות של כ-15 מיליון שקל לגורמים שונים, בהם בנק הפועלים ובנק דיסקונט. רובין הסדיר את חובותיו כעבור ארבע שנים, לאחר ששילם בהסכמת הצדדים רק כ-7% מהם. הוא הצליח לעמוד בהסדר החובות בעזרת חברים מימי הצבא ובזכות עבודה בפרויקטים בתחום הנדל"ן והתשתיות בהונדורס. "כולם ריחמו עליו", מסביר מקור, שמכיר את פרטי הסדר החוב של רובין, את העובדה שהוא חויב להחזיר אחוז נמוך מהחוב.

כל מה שצריך לדעת על קריירה בהייטק
כנסו למתחם

לרובין, שהתגורר בווילה רחבת ידיים ביישוב הר אדר וחברות בבעלותו החזיקו נכסים יקרים ביפו ובנווה צדק, אין כיום נכס אחד הרשום על שמו בישראל, וכשהוא מגיע לביקורים כאן הוא לן בבתי חברים. בקרוב הוא עלול להיקלע שוב להליכי כינוס נכסים, עקב חוב של 200 אלף שקל לשני אנשי עסקים ישראלים בשל מיזם כושל שניסה להקים בהונדורס.

"הוא היה איש מקצוע מעולה בצבא, אחד המפקדים המהוללים", אומר האלוף במיל' ואיש העסקים דורון אלמוג, ששירת תחת פיקודו של רובין. "אני לא יודע מה בדיוק קרה לו, אבל הסביבה העסקית מאוד לא פשוטה: צריך ללמוד אותה, להכיר אותה, יש בה תחבולות והונאות, דברים נסתרים מהעין. זו סביבה שונה לחלוטין מצה"ל".

"הוא אדם מדהים, אבל כנראה שהוא לא יודע לעשות עסקים בישראל", מוסיף פיני בדש, ראש המועצה המקומית עומר וחברו של רובין. "בנדל"ן צריך להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. לא כל קצין מעולה יכול להצליח בעסקים. החיים הכלכליים הם ג'ונגל אחר לגמרי".

עזב את הצבא עם טעם רע

רובין, יליד המושב בוסתן הגליל שבצפון, התגייס לחטיבת הצנחנים ב-1963. הוא היה מ"פ במלחמת ששת הימים, ובמלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד 202 שנלחם בין השאר באזור ואדי מבעוק שבסיני, קרב שנלמד עד היום בבתי ספר צבאיים. "בקרב הזה הוא התגלה כמפקד אמיץ, נבון וכריזמטי, שידע לקבל החלטות במצבי לחץ. הגדוד הצליח להסיג לאחור 200 טנקים מצריים, כוח הגדול פי שלושה מהכוח שלו", אומר אלמוג, שהיה מ"פ בגדוד באותו קרב.

בהמשך הדרך מונה רובין למח"ט צנחנים, למפקד בית הספר לקצינים, למפקד חטיבת שריון ולמפקד אוגדה. ב-1987, כשהיה בן 43, קיבל את דרגות האלוף ומונה לראש מחלקת ההדרכה בצה"ל. במשך השנים צבר רובין לא מעט מעריצים בצבא. "ראיתי במו עיני קצינים בכירים שהולכים בעיוורון מוחלט אחרי מה שהוא אומר", אומר הלל פרטוק, דובר עיריית תל אביב, שעבד עם רובין כשניסה להיבחר לראשות העירייה.

רובין זכה להערצה למרות שני אירועים שפגעו בתדמיתו. הראשון התרחש במלחמת לבנון הראשונה, כששימש מפקד חטיבת שריון: שלושה קצינים של החטיבה נכנסו בטעות עם הג'יפ שלהם לשטח שבשליטת הסורים, באזור עין זחלתא בגזרה המזרחית, והקשר עמם נותק. רובין לקח את נשקו האישי ומבלי להודיע לאיש יצא לבדו לחלץ את השלושה. ההודעות על היעלמו הגיעו לרמטכ"ל ולשר הביטחון, והחיפושים אחריו ואחרי שלושת הקצינים נמשכו כל הלילה. כשעלה השחר התברר ששניים מהשלושה נהרגו. רובין, ששהה בלילה לבד בין הכוחות הסוריים, התגלה בבוקר על ידי הכוח המיוחד שהוזעק כדי לחפש אותו.

ב-1988, כשרובין היה אלוף, הוא ניהל מהמטה את מבצע כחול-חום, שבו פשטו כוחות גולני על בסיסי מחבלים בכפר נועיימה שבלבנון. הפעולה הסתבכה כשמפקד הכוח הפורץ נהרג, והוחלט לפנות את הלוחמים במסוקים. כשהחיילים חזרו לבסיס, התברר ששלושה לוחמים נשכחו בשטח. למרבה המזל, הם חולצו בשלום למחרת. אירוע זה, לצד השם שיצא לרובין כקצין שלא מהסס למתוח בקול רם ביקורת חריפה ביותר, היה בעוכריו כשניסה להתקדם בצה"ל.

כשכיהן כאלוף הסתכסך רובין עם כמה מעמיתיו, ובמיוחד עם סגן הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, כיום שר הביטחון. כשברק מונה לרמטכ"ל, הוא מיהר להדיח את רובין מתפקידו כראש מחלקת ההדרכה. רובין נפגע מאוד מהמהלך, ובראיון שהעניק ב-1999 ל"ידיעות אחרונות" אמר: "נשאר לי טעם מר בפה, חרא של הרגשה".

כך התחיל רובין את דרכו כאזרח, במאי 1991. לאור העובדה שרבים מחבריו מעידים על האכפתיות שלו ועל מעורבותו בענייני ציבור, בחירתו לפנות ליזמות עסקית נראית תמוהה. לדברי אחד מחבריו של רובין, האפשרות להתעשר במהירות סינוורה אותו. "לדעתי, הכסף קצת שיבש לו את החשיבה. הוא רצה לעשות כסף, הרבה כסף. הבעיה מתחילה כשאתה רוצה לעשות כסף והידע שלך בכלכלה מינימלי".

כבר בתחילת הדרך השתמש רובין במוניטין שצבר במדים, כשטבע את הסיסמה "אלוף הנדל"ן", כדי לקדם מכירות בפרויקט בנייה חדש בשכונת כפר שלם בתל אביב. אלא שהפרויקט גרר סדרה של תביעות נגדו, מצד דיירים שהתלוננו על הפרת חוזה. לאחר מכן נכנס רובין לפרויקטים בנווה צדק וביפו, שגם הם הולידו תביעות על הפרות חוזים ועל אי תשלום.

ב-1998 היו רשומים בבית המשפט השלום בתל אביב 15 תיקים (חלקם סגורים), שבהם רובין או חברות שעמד בראשן היו הנתבעים הראשיים, על סך מצטבר של מאות אלפי שקלים. נראה שיותר מהכל, התנהלותו של רובין היא שהזיקה לו, אולי מפני שלא הבין לעומק את המשמעות של ניהול עסקים. כך לדוגמה, בחלק מהמקרים הציג את עצמו כקבלן מבצע על אף שלא היה רשום בפנקס הקבלנים במשרד הבינוי והשיכון.

כמו כן, קבלת צ'ק הממוען אליו אישית מטעם רוכש דירה נראה לו מעשה סביר. ב-1996 רכשה אילנה כרמי מרובין דירה בנווה צדק, והעבירה חלק מהסכום לפקודת רובין בצ'ק על סך 110 אלף שקל - אף שעל פי החוזה היא היתה אמורה לשלם ישירות לבנק המלווה את הפרויקט. הדבר הזה גרם לכך שהשעבוד לטובת הבנק לא סולק, והיא לא יכולה היתה לרשום את הדירה על שמה בטאבו. בעדותה בבית המשפט - בעניין תביעת רשלנות נגד עורך דינו של רובין שערך את החוזה, שנדחתה - הסבירה כרמי מדוע נהגה כך. "הוא (רובין, ש"ש) ביקש אותי ואמר שזה יהיה יותר קל להעברת כספים בשבילו, ונעניתי בגלל אמוני באלוף בצה"ל".

בפברואר 1997 נטלה חברה של רובין הלוואה מבנק הפועלים לצורך פרויקט מגורים שהיה אמור לקום על חורבות מתחם קולנוע אילת ביפו, שלה היה רובין ערב באופן אישי והוא היה אמור להחזיר אותה כעבור שנתיים. במהלך תקופה זו החליט לרוץ לראשות עיריית תל אביב ובזמן הזה לא נעשו פעולות שהעלו את ערך הנכס, דבר שהשפיע לרעה על מצב ההלוואה. כעבור שנתיים, לאחר קמפיין בחירות מתיש שבו צבר חובות נוספים, רובין לא החזיר את ההלוואה.

ב-2001 הגיש נגדו בנק הפועלים תביעה על סך 7.2 מיליון שקל, וטען שרובין - שאז כבר חי בהונדורס - ניתק עמו מגע. "זה סיפור עצוב", אומר גורם שהיה מקורב לעסקה. "הבן אדם היה ממש גיבור מלחמה, כל הצנחנים העריצו אותו. איש עסקים מוצלח הוא לא היה. כשפגשתי אותו היה לי רושם שהוא נזרק לעולם שלא בשבילו. הוא קנה דירות ביפו במחירים גבוהים מאוד, ממש שבר את השוק, אף אחד לא הבין את זה. הבחירות לראשות העירייה הפילו אותו, והיה לו גם חוסר מזל כי כשפרצה האינתיפאדה המחירים ביפו ירדו בחדות".

במקביל לתביעה של בנק הפועלים, בנק דיסקונט הגיש תביעה נגד רובין על סך מיליון שקל בגין פרויקט בנייה אחר ביפו. באותה תקופה החלו להופיע בעיתונות כתבות על ההסתבכות הכלכלית של רובין, שבהן נטען כי הוא ברח להונדורס. בראיון שהעניק ל"גלובס" ב-2001, טען שלא ברח לשום מקום ודחה את טענת בנק הפועלים שאי אפשר להשיגו. בראיון אמר רובין שיחזור לישראל בקרוב, והבטיח: "עוד אצליח בגדול, וביום ההוא למלעיזים לא תהיה תקווה". אלא שב-2002 פסקו בתי המשפט שרובין אכן חייב את לבנקים את הכסף שהם תבעו ממנו, ובפברואר 2003 הוצא צו כינוס לנכסיו.

שני האזורים שעליהם הימר רובין - יפו ונווה צדק - הם כיום להיטים נדל"ניים. מתחם קולנוע אילת, לדוגמה, הוא פרויקט מגורים יוקרתי. רובין רשם החמצה גדולה הרבה יותר בתחום חיפושי הגז והנפט. הוא היה שותף להקמת החברה הציבורית אשר פטרוליום, יחד עם אנשי העסקים אייל רותם וקובי מרוז. לחברה היה רישיון לקדוח באזורים שבהם נמצאים כיום קידוחי תמר ולוויתן, אך באמצע שנות ה-90 היא לא הצליחה למצוא את מה שיצחק תשובה מצא בשנתיים האחרונות.

מרוז, שממשיך לשמור על קשרי חברות עם רובין, אומר שרובין האמין שאפשר למצוא תגליות משמעותיות. לדבריו, החברה השקיעה 20 מיליון דולר מכספי המשקיעים בבורסה על החיפושים, ומיליון דולר נוספים - כסף פרטי של בעלי החברה. "אנחנו הראשונים שעשו שם סקר גדול, ואחרי זה כולם נשענו על העבודה שלנו", אומר מרוז. "ביצענו שני קידוחים ימיים, אבל הטכנולוגיה היתה אז יקרה מאוד, ונאלצנו לקדוח רק במים הרדודים. לא הצלחנו לגייס עוד כסף. נאלצנו להחזיר את הרישיונות למשרד האנרגיה והם הועברו משם לבריטיש גז, ומשם לישראמקו ולקבוצת דלק. יש רעיונות שמקדימים את זמנם ב-20 שנה, וזה מה שקרה כאן".

נתניהו נטש אותו

במהלך העשייה העסקית לקח רובין פסק זמן לטובת החיים הפוליטיים, וב-1998 קיבל את הצעתו של בנימין נתניהו, אז ראש הממשלה, להתמודד על ראשות עיריית תל אביב מטעם הליכוד. לדברי פיני בדש, רובין סלד מפוליטיקה וכשפרש מהצבא דחה הצעות להשתלב ברשימות של מפלגות, אך הוא ראה בראשות עיריית תל אביב אתגר ניהולי יותר מאשר תפקיד פוליטי.

באותה תקופה היה רון חולדאי המועמד המוביל לראשות העירייה, לאחר שראש העירייה דאז, רוני מילוא, החליט לפרוש. רובין, שעבר לצורך הקמפיין מביתו בהר אדר לדירה ששכר באזורי חן, לא הבין לאיזו קלחת הוא נכנס. העיתונות, ובמיוחד המקומונים בתל אביב, החלו לברר אודות מהלכיו העסקיים, ומצאו בבתי המשפט סיפורים בשפע. במיוחד פגע בו תחקיר נוקב שפורסם ב"מעריב", ובו שורה של ממצאים לא מחמיאים, כולל סיפור על מתן הצהרה כוזבת לביטוח לאומי בעניין עובדת באחת החברות שלו.

כשבליכוד ראו את מצב הסקרים, הם החליטו להסיר את תמיכתם מרובין. "החמיא לו שהליכוד הציע לו לרוץ בתל אביב", אומר הלל פרטוק. "אני זוכר את היום שבו עלינו לירושלים לפגישה עם נתניהו ולפתע, בלי הכנה מוקדמת, ביבי הודיע לו על הפסקת התמיכה. הפוליטיקה היא תחום אכזרי מאוד. בהתנהלות של רובין היה משהו תמים ואמיתי של אהבה לבני אדם. אלה לא בדיוק תכונות האופי הנדרשות כדי להיות איש עסקים מצליח או פוליטיקאי מצליח".

"הסרנו את התמיכה בו כי ראינו שאין לו סיכוי", מסביר בכיר לשעבר בליכוד. "אמרנו לו איך לנהל את הקמפיין, אבל הוא הביא כל מיני חברים שלו מהצבא שאין להם מושג בפוליטיקה. החלטנו שאין טעם לזרוק כסף טוב אחרי כסף רע".

רובין התעקש להמשיך במרוץ בסיעה עצמאית, בלי תקציב ועם מעט מאוד מתנדבים מסורים שעבדו יומם ולילה - אלא שהוא קיבל רק רבע מהקולות לראשות העירייה ומנדט אחד למועצה. בראיון שנתן שנה מאוחר יותר, הודה רובין שזו היתה טעות: "חשבתי שאני פופאי, התברר שאני לא", אמר ל"ידיעות אחרונות".

להפסד היתה גם משמעות כלכלית כבדה: רובין הוציא מכיסו 200 אלף שקל, ופרט לכך מצא את עצמו עם חוב של חצי מיליון שקל למדינה, בגין הלוואה שלקח למימון הבחירות. "אני מאמין שהעניין יסתדר עם הזמן", אמר באותו ראיון, אבל החוב התגלגל לדיונים משפטיים ארוכים וב-2005 נקבע שהסיעה של רובין חייבת לשלם חצי מיליון שקל למדינה. לדברי אחד מחברי סיעתו של רובין, מי שנותר לשלם את החוב הוא איש עסקים ידוע, אחד מחבריו של רובין, שנתן לו ערבות לפני הבחירות.

בשנים האחרונות נעלם רובין מהזירה הציבורית, מלבד שתי הופעות בסרטים תיעודיים בבימויו של ניר טויב, שבהם מתח ביקורת חריפה על צה"ל: "רשומון" מ-2004, על קרבות החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, ו"תדע כל אם" מ-2007, על מלחמת לבנון השנייה. הוא קיבל מעמד של תושב קבע בהונדורס, וממשיך לעסוק שם בפרויקטים של נדל"ן ותשתיות.

אלא שגם בהונדורס נתקל רובין בקשיים, כפי שאפשר להסיק מפרשה חדשה, שעלולה לסבך אותו שוב בהליכי כינוס נכסים: לפני שנתיים לווה רובין 174 אלף שקל מאנשי העסקים איציק אללוף ואלישע שגיא, לטובת השקעה במיזם בהונדורס. הוא לא עמד בהחזרי ההלוואה, ובפסק דין נקבע שהוא חייב להחזיר את הכסף. לטענת השניים, רובין לא שילם את החוב למרות פסק הדין, ובעקבות כך הם פתחו בהליכים בהוצאה לפועל ובשלב מסוים גם ביקשו להמציא לו צו התראה לפשיטת רגל. באוקטובר 2009 הגיש רובין התנגדות לצו ההתראה. בתצהיר שהגיש טען רובין שהמיזם בהונדורס אמנם נכשל - אבל שרוב הכסף, מלבד 5,000 דולר, הוחזר לאללוף ולשגיא באמצעות שותפם רמי רייכמן ש"שותק כדג בעניין זה", כדברי רובין בתצהיר.

נוסף על כך, טען רובין שלבית המשפט אין מעמד לדון בעניינו מכיוון שהוא תושב חוץ שלא גר בישראל, לכן אללוף ושגיא צריכים לתבוע אותו בהונדורס. "איני חייב להם אגורה שחוקה ורק בשל חוסר ידיעה נפלתי בפח שטמנו לי", כתב רובין בתצהיר שממנו אפשר היה ללמוד גם על מצבו הכלכלי: "אין לי כל רכוש בתחומי מדינת ישראל, לא נכסי דלא ניידי, לא חשבונות בנקים ואף לא מען של קבע בישראל. מאז שנפרדתי מאשתי, כבר לפני זמן רב, אני שוהה בביקורי בישראל אצל חברים, כל פעם אצל מישהו אחר".

השופטת דניה קרת-מאיר דחתה את טענותיו של רובין: "החייב הוא בעל עבר צבאי של אלוף בצה"ל שנהנה ממענקי פרישה ופנסיה ממדינת ישראל, ואשתו בנפרד וארבעת ילדיו חיים בישראל ויש יסוד להניח שהוא מבקר אותם. ב-2007 אף השתתף יחד עם בנו בסרט ישראלי שעסק במלחמת לבנון השנייה", כתבה קרת-מאיר בהחלטתה. בעקבות כך הגישו אלישע ואללוף בקשה להכריז על רובין כפושט רגל.

לדברי יחיאב ורדי, עורך דינם של אללוף ושגיא, רובין עדיין חייב ללקוחותיו כ-200 אלף שקל. "השתדלנו מאוד לכבד את רובין כאלוף בצה"ל וכאדם. עשינו מאמצים להגיע לפתרון ללא תביעה משפטית, בכלל זה מפגשים עם גורמים בכירים מאוד בצה"ל, בהווה ובעבר, שהתקשרו אלי וביקשו לבחון אפשרות של פשרה. לצערי, זה לא צלח".

רובין סירב להגיב לכתבה, והסתפק באמירה: "נכון, נכשלתי בעסקיי בישראל". *

מדד הפוטנציאל

רובין לא הצליח לתרגם את כושר המנהיגות ואת הכריזמה שהפגין בשירותו הצבאי להצלחה בעסקים פרטיים

פוטנציאל: משכל

עד כמה בחינות IQ מנבאות פוטנציאל להצלחה? השאלה הזו שנויה במחלוקת מאז שהומצאו בחינות האינטליגנציה, בתחילת המאה ה20-, על ידי הפסיכולוג הצרפתי אלפרד בינה. בינה פיתח את הסקאלה לפיה נמדדת אינטליגנציה ככלי עזר לאבחון ילדים עם בעיות למידה, כדי לעזור להם בכיתות מיוחדות: הוא טען בתוקף כי מתן ערך מספרי לאינטליגנציה לכל מטרה אחרת מהווה נבואה המגשימה את עצמה. הטענה הזו חזרה אצל חוקרים רבים אחרים, שהוכיחו כי הבחינה מוטת-תרבות ושפה, כי התוצאות תלויות במידה רבה במי שבודק את הבחינות וכי התפקוד בבחינה מושפע ממצבים רגשיים ונפשיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#