גליל סופטוור הכניסה את הערבים להיי-טק ומניבה מכך רווחים

לחברת ההיי-טק גליל סופטוור, הפעילה במגזר הערבי, היו כמעט את כל הסיבות שלא להצליח ■ מספר הסטונדטים הערבים בתחום נמוך, הם אינם רוכשים ניסיון ואין להם את הקשרים במקומות הנכונים ■ אבל כמה אנג'לים יהודים ומנכ"ל ערבי עם ניסיון אמריקאי הצליחו להביא את החברה לרווחיות

מירב ארלוזורוב

>> אינאס סעיד, ערבי תושב הכפר נחף שבגליל, לא שוכח את היום שבו נשלח לפגישה עם מנכ"ל נוקיה העולמית. היה זה ב-2000, בעת שנבחר לאחד מהעובדים המצטיינים של נוקיה בכל העולם. "זה היה הגשמה של חלום חיים", הוא אומר. "אין לי מלים לתאר עד כמה התרגשתי באותו היום".

לסעיד יש סיבה טובה להתרגש: ההיי-טק הישראלי סובל מחיסרון של נציגים ערבים. "הערבים לא נמצאים בהיי-טק", אומר איציק דנציגר, לשעבר נשיא קומברס ואחד האבות המייסדים של תעשיית ההיי-טק בישראל. "ערבים מעטים לומדים את המקצוע. בשנים האחרונות רק 2,200 ערבים סיימו מקצועות רלוונטיים, ומתוכם רק 20% עוסקים במקצוע".

במקצועות אחרים המצב טוב יותר: בבית הספר לרפואה בטכניון יש כיום רוב של סטודנטים ערבים - וליתר דיוק, רוב של סטודנטיות ערביות. הערבים מצליחים יחסית במקצוע הרפואה בישראל, וזהו אחד התחומים היחידים שבהם אקדמאים ערבים אינם נתקלים באפליה נגדם. גם בפקולטה להנדסה אזרחית של הטכניון יש לא מעט סטודנטים ערבים. אין בעיה להיות מהנדס בניין ערבי.

לעומת זאת, בפקולטות להנדסת מחשבים או אלקטרוניקה, מספרם של הסטודנטים הערבים קטן בהרבה. הסיבה העיקרית לכך שערבים אינם הולכים ללמוד את המקצועות האלה - שהם השער לעולם ההיי-טק - היא כי הם יודעים שהסיכוי שלהם למצוא עבודה בתחום נמוך במיוחד.

"העובדה היא שכיום פחות ערבים הולכים ללמוד את מקצועות ההיי-טק כי הם מבינים שהענף הזה סגור בפניהם", אומר סעיד. "הם מעדיפים ללמוד רפואה או רוקחות ולא הנדסת אלקטרוניקה".

דנציגר, יחד עם עוד כמה אריות מההיי-טק הישראלי - זאבי ברגמן, גם הוא נשיא קומברס לשעבר, עמי פונדק מקרן ג'מיני ואחרים - החליטו לנצל את ההזדמנות. הם יזמו ב-2007 את הקמתה של גליל סופטוור, חברה המעניקה שירותי מחקר ופיתוח ותוכנה חיצוניים לחברות היי-טק ישראליות. החברה פועלת מנצרת, ומעסיקה כיום יותר מ-100 מהנדסי תוכנה - רובם ערבים.

"עכשיו מתחיל תהליך של שינוי", אומר סעיד. "המהנדסים הערבים בחברה שלנו עובדים באופן יומיומי מול מהנדסים יהודיים מקבילים להם באזור המרכז, והם מכירים זה את זה ומתחברים".

בעיית המחסומים

מה גרם לכך שהערבים לא הצליחו להשתלב עד כה בתעשיית ההיי-טק? מתברר כי בפני ההיי-טקיסט הערבי ניצבים כמה חסמים - הראשון שבהם הוא הגיוס לעבודה. "זה ענף של חבר מביא חבר", אומר דנציגר, "של קשרים חברתיים וגם של שירות משותף ביחידות צבאיות מסוימות. בוודאי שמנהל ישראלי ממוצע לא יגייס מהנדס ערבי שהוא אינו מכיר".

אין זה החסם היחיד. הערבים נתקלים גם בדעות קדומות לפיהן הם אנשי מקצוע פחות טובים מהיהודים. "אחת הסיבות לכך היא תרבותית", מסביר דנציגר. "יהודי יגיע לראיון עבודה עם ביטחון עצמי ויעסוק בשיווק עצמי. הערבי, לעומת זאת, מצטנע יותר ונחבא אל הכלים. זה מעורר רושם שהוא פחות טוב".

דנציגר, שכבר עשה את הונו בהיי-טק וכיום עוסק לא מעט בפילנתרופיה, זיהה בחסמים האלה הזדמנות עסקית: "הסתכלנו על העניין מזווית של יזמים, וראינו שיש מחסור בכוח אדם בהיי-טק הישראלי. ראינו שהמיעוטים אינם משולבים בתעשייה, והבנו שיש כאן הזדמנות".

גם האופן שבו מצאו היזמים של גליל סופטוור ומינו אותו למנכ"ל, ממחיש את החסמים שעומדים בפני הערבי בדרך לעבודה בהיי-טק. סעיד חזר לישראל לאחר בילוי של 20 שנה בעבודה בנוקיה בגרמניה ובבוסטון, והשתלב בעבודה ב-ECI ("נסעתי כל בוקר מנחף לפתח תקוה וחזרה, שעתיים בכל כיוון"). באותה תקופה הוא נתקל בדנציגר במסגרת לימודים, במסלול מיוחד למנהלים באוניברסיטת תל אביב. הפגישה הזו היא שהובילה להקמת גליל סופטוור.

סעיד מונה שלושה חסמים עיקריים שעומדים בפני הערבים בדרך להשתלבות בהיי-טק: "הראשון הוא תרבות היוזמה. יזם צריך ביטחון עצמי ואת הפסיכולוגיה המתאימה. לוקח זמן לגדל דור של יזמים, וכיום אין עדיין יזמי היי-טק ערביים. החסם השני הוא גישה למימון. כיום אין אף קרן הון סיכון ישראלית צפונית לחדרה. זה שוב חוזר לעניין של ההיכרויות האישיות שהענף הזה בנוי עליהן. החסם השלישי והמהותי ביותר הוא הגישה לשוק".

במלים אחרות, אין שום סיכוי שגליל סופטוור היתה קמה, ואין שום סיכוי שגליל סופטוור היתה מצליחה בתוך שנתיים לגייס צבר של עשר חברות היי-טק ישראליות העובדות עמה, אילולא היו כמה מהאריות של עולם ההיי-טק הישראלי נמנים עם בעלי המניות שלה. "הבאנו את הגישה לשוק ואת פתיחת הדלתות", אומר דנציגר. "בלי המשקיעים, שכולם הם אנשים בכירים בהיי-טק הישראלי, אין סיכוי שגליל סופטוור היתה מצליחה להגיע לשוק".

בוגרי טכניון, אבל ללא ניסיון

גם בלי העזרה של האנג'לים, לגליל סופטוור יש נקודות פתיחה טובות יחסית: החברה מסוגלת להציע ללקוחותיה פיתוח תוכנה ומו"פ ברמה גבוהה יחסית, בעלויות נמוכות ב-30% מאלה של אזור המרכז. שילוב של שכר נמוך יותר בפריפריה - במיוחד למהנדסים ערביים, שפשוט אין להם חלופת תעסוקה אחרת במקצועם - עלויות נדל"ן נמוכות בהרבה, וגם תקציבי סיוע ממשלתיים לפריפריה - עושים את גליל סופטוור למי שמגישה שירותי מו"פ זולים משמעותית מאלה של רעננה או הרצליה.

"החלטנו להיות סניף חיצוני שיציע שירותי תוכנה לחברות ההיי-טק הגדולות", מסביר דנציגר. "הפכנו את עצמנו לסוג של מיקור חוץ, שמציע צוותי פיתוח ייעודיים לחברות ההיי-טק במחירים נמוכים יותר מאלה של המרכז".

גם היכולת ההנדסית של החברה גבוהה יחסית - מרבית המהנדסים בה הם בוגרי הטכניון. ואולם החיסרון שלה הוא חוסר הניסיון של מרבית עובדיה. "יש יותר מ-2,000 ערבים בוגרי הנדסת אלקטרוניקה בשנים האחרונות", אומר סעיד, "אבל מספר המהנדסים המנוסים הוא קטן מאוד - פשוט משום שאין מי שמעסיק אותם. זאת בעיה של ביצה ותרנגולת. בגלל שלא רוצים להעסיק מהנדסים ערבים, אז הם אינם צוברים נסיון, ולכן מתקשים למצוא עבודה. גליל סופטוור היא הניסיון הראשון לשבור את המעגל השלילי הזה".

חיסרון נוסף של גליל סופטוור הוא שהיא עדיין יקרה יותר מהמתחרה העיקרית שלה - מיקור חוץ של מהנדסי תוכנה בהודו. "בהודו עדיין זול יותר", מסכים סעיד, "אבל לנו יש יתרונות של קרבה וביתיות. לא צריך לעשות רילוקיישן למנהל, אין הוצאות נסיעה, אין הוצאות תקשורת גבוהות וגם אין תחלופה של עובדים. בהודו יש תחלופה של 25% מכוח האדם מדי שנה בממוצע, בגלל הביקוש הגבוה למהנדסים שם, וזה מחייב עלויות כבדות של הכשרה מתמדת של כוח אדם. אצלנו העובדים לא מתחלפים ולא עוזבים - אותו צוות עובד עבור הלקוח שנתיים ברציפות".

בלי פוליטיקה

הלקוחות של גליל סופטוור נשמעים מרוצים. "זה עובד טוב", מדווח אמיר אהרוני, מנכ"ל חברת ההיי-טק מוביקסל. "זאת דרך משמעותית להוריד עלויות פיתוח, על ידי שימוש במשאבים מחוץ לאזור המרכז. אנחנו עובדים אתם כבר שנתיים, וגדלנו בינתיים לצוות של 15 מהנדסים שעובדים עבורנו. יש שם משאבים טובים, והם גם מנוהלים כמו שצריך".

הודו לא עדיפה?

"לפני שנתיים, כשהתחלנו לעבוד עם גליל סופטוור, עשינו בדיקה כלכלית של הקמת צוות פיתוח בנצרת, אוקראינה או הודו. הגענו למסקנה שעם פחות מ-50 מהנדסים אין טעם ללכת לחו"ל. זה יקר מדי. כיום יש לנו מרכז פיתוח גם בהודו, ואין ספק שההודים הם מהנדסים מצוינים, אבל יש שם בעיות של תחלופה גבוהה וגם לא בכל התחומים הם טובים יותר מבישראל".

המהנדסים הערבים נופלים מהמהנדס היהודי?

"לא. הם קצת פחות מנוסים, אבל הם הרבה יותר נאמנים. לדעתי לחברות קטנות ובינוניות זו דרך מצוינת להוזיל את עלויות הפיתוח. בנוסף יש את העניין החברתי. אנחנו מאמינים שזה תורם גם למדינה שלנו".

שביעות הרצון של הלקוחות הביאה לכך שבשנתיים מאז הקמתה נמצאת גליל סופטוור בצמיחה מתמדת, לרבות שנת המשבר. בהיותה חברה פרטית נתוניה אינם נחשפים, אך דנציגר מדווח כי למרות המשבר העולמי החברה עומדת בתוכנית העסקית שלה מ-2007, ובתום שנתיים וחצי של פעילות היא רווחית.

כיום עובדים בחברה יותר מ-100 מהנדסים (עשרה מהם יהודים), המשרתים כעשר חברות היי-טק ישראליות מאזור המרכז. "המהנדסים הערבים הם מהמעלה הראשונה, הם לא נופלים ביכולות שלהם מהמהנדסים היהודים", אומר סעיד. "הראיה לכך היא שחלק גדול מהצמיחה שלנו הוא פנימי - כמעט כל הלקוחות הכפילו את צוות הפיתוח שעובר עבורם דרכנו".

ההצלחה, מדווח דנציגר, גם מתחילה לעורר תחרות - ובקרוב הוא צופה מרכזים דומים שיוקמו על ידי חברות היי-טק ישראליות.

ומה עם המתח הביטחוני? הוא לא משפיע?

סעיד: "כל מי שעובד פה מבין שיש לנו מודל ייחודי, ועושה מאמץ לשמור עליו - גם הערבים וגם היהודים שעובדים פה, ביחד. בזמן מבצע עופרת יצוקה בעזה המשכנו לעבוד כרגיל. לפני שהוא פרץ חשבתי איך לענות לשאלות של העובדים. אבל לא היה צורך. השאלה פשוט לא עלתה. אנשים משאירים את הפוליטיקה מחוץ לחברה".

יצאו מכפר נחף, נפגשו בבוסטון - והתחתנו

>> כמו כל ישראלי שעשה רילוקיישן, גם אינאס סעיד, מנכ"ל גליל סופטוור, מדבר עברית מתובלת בביטויים אמריקאיים. במקרה שלו, זו עברית-אמריקאית משובחת, נטולת כל שרידים למבטא ערבי. למעשה, קשה למצוא בסעיד מאפיינים כלשהם לזהות הערבית - פרט לשם, שהוא הדבר היחיד המסגיר את מוצאו.

סעיד נולד וגדל בכפר המוסלמי הקטן נחף שבגליל העליון. הוא סיים הנדסת אלקטרוניקה בטכניון לפני 25 שנה, וכמובן שלא מצא עבודה בישראל. לפיכך הוא נסע לגרמניה להשלים תואר שני, ושם גם השתלב בעבודה בחברות ענק כמו אריקסון ונוקיה.

הוא עבד בנוקיה בגרמניה עשר שנים, לפני שהחברה שלחה אותו לרילוקיישן בסניף שלה בבוסטון. בארה"ב הוא עבד עשר שנים נוספות. שם הוא הכיר את אשתו - קנדית ממוצא מוסלמי, שבדיוק סיימה את לימודי התואר השני בראיית חשבון ומינהל עסקים באחת האוניברסיטאות המובילות בעיר. הקנדית הזו היא בת להורים שברחו ב-1948 מהכפר שלו, כפר נחף.

בתום 20 שנה בחו"ל, ולאחר שהגיע לתפקידים בכירים, החליט סעיד לחזור לישראל. "רציתי מאוד לחזור, במישור האישי", הוא אומר. "בגלל הגעגועים למשפחה, וגם בגלל שאני אופטימי ואוהב אתגרים".

ואשתך, שהיא בת למשפחה של פליטים, לא התנגדה לרעיון?

"עובדה שחזרנו". הזוג מתגורר כיום בנחף, יחד עם שלושת ילדיהם. אשתו של נחף היא שותפה בכירה בפירמת רואי החשבון דלויט בחיפה. סעיד ושלושת הילדים הם בעלי תעודת זהות ישראלית. אשתו, בגלל סוגיית זכות השיבה אינה מקבלת אזרחות כבר חמש שנים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker