אבא דיגיטלי |

הבעיה היא אצלכם, לא בוואטסאפ

מורים והורים שבוחרים לטעון שהוואטסאפ גורם לסכסוכים, מריבות ואלימות טומנים את הראש בחול במקרה הטוב ועושים לעצמם הנחות במקרה הפחות טוב

אליחי וידל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ילד משתמש ססמארטפון
אליחי וידל

בשנות השישים האשימו את הרדיו והרוקנרול בהשחתת נפשו של הנוער. אחר כך, בשנות השבעים, אמרו שבגלל הטלוויזיה וסטיב אוסטין הילדים קופצים מהמרפסות. בעשור הקודם בא האינטרנט עם כל האתרים המלוכלכים וטענו שזה מה שיהרוס את הנוער ועכשיו השטן התורן הוא בכלל הסמארטפון, עם הווטסאפ והרשתות החברתיות.

לא עובר שבוע בלי איזו מהומה שמתעוררת בוואטסאפ הכיתתי: ההוא דיבר לא יפה, ההיא החרימה, ההם פתחו קבוצה ואלה העיפו מקבוצה. ולמורים, כמו לילד ההולנדי, כבר נגמרות האצבעות כדי לסתום את הסדקים בסכר שעומד לקרוס עליהם. מבחינתם, הווטסאפ הזה הוא נזק שלא ברא השטן. מושגים כמו שיימינג, חרמות, ביריונות ברשת ואלימות ברשתות החברתיות הפכו לחלק בלתי נפרד מהתכנים של שיעורי החברה בבתי הספר והם גולשים אפילו לשעות הפנאי של המורים אחרי הלימודים.

וואטסאפ הוא ללא ספק הפלטפורמה החברתית הדומיננטית ביותר בחייהם של תלמידי בית הספר, כמו של רוב הישראלים הבוגרים. אבל האם אפליקציית הסלולר הזאת היא זו שמוציאה את הרוע והאלימות מילדינו הזכים? האם באמת אפשר להשליך על הרשתות החברתיות את כל תחלואיה של החברה? או שאולי בגלל שלמערכת החינוך אין מספיק ידע ומידע על התופעה - קל לאנשי החינוך להטיל עליה את האשמה?

מחקר שפירסם השבוע מרכז טאוב פרסם ובדק את תופעת הביריונות בבבתי הספר מאפשר להבין טוב יותר את מקומם של הכלים דיגיטליים בחיי החברה של ילדים ובני נוער. כותבי המחקר חילצו מתוך שאלוני המיצ"ב של מערכת החינוך את תשובותיהם של מעל 140 אלף תלמידים על תחושות הביטחון שלהם בבית הספר בשנת 2015. המחקר בא לבדוק עד כמה נפוצה בבתי הספר בישראל תופעת "החרם" - אחד הרכיבים בתופעה הגדולה יותר של בריונות - כלומר אלימות שנובעת מיחסי כוחות לא סימטריים בתוך החברה.

מתוך הנתונים שמציגים שני החוקרים מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב - הדוקטורנט ערן חכים ופרופ' יוסי שביט - עולה תמונה מפתיעה: השכיחות של בריונות רשת אינה גדולה כפי שניתן היה לחשוב. מהנתונים אפשר לראות שבהשוואה לביריונות פיזית וביריונות יחס (העלבות, השפלות, אלימות מילולית) - דווקא הביריונות ברשת מדווחת על ידי התלמידים הרבה פחות. אם  3%-6% מהתלמידים סיפרו כי הם היו קורבן לביריונות בפלטפורמות דיגיטליות, הרי שמספר כפול מזה של תלמידים - 6%-12% - סבלו מביריונות יחס (פגיעה נפשית ורגשית) ואילו שיעורי האלימות הפיזית היו אף גבוהים הרבה יותר.

כלומר, למרות היעילות של הרשתות החברתיות, המהירות שבה ניתן לגייס תומכים לחרם, או לפגיעה ממוקדת ומיידית - עדיין בכל הקשור לאלימות וביריונות, אין כמו השיטות הישנות והטובות. שמועות זדוניות מפה לאוזן, מקלות, אבנים וכיסאות וגם חרם אמיתי - הן אופציות זמינות ואפקטיביות הרבה יותר מכל וואטסאפ או פייסבוק. הפלטפורמה היא לא יותר מאמצעי משני למימוש ביריונות ואלימות.

נכון, יכול להיות שאם יערכו היום את אותה הבדיקה, הנתונים על ביריונות ברשת יהיו גבוהים יותר, כיוון שבשנתיים שחלפו מאז שנאספו הנתונים נרשמה עלייה מסוימת בשיעור בעלי הסמארטפונים בקרב התלמידים. אבל המספרים לא יהיו שונים באופן דרמטי, מכיוון שכבר בשנת 2015 יותר מ-80% מבני 13 ומעלה היו מחוברים לוואטסאפ. בנוסף, גם הגיל שבו ילדים מקבלים את הטלפון הראשון שלהם לא השתנה יותר מדי ועמד כבר אז על סביבות גיל 10-11, כיתות ג'-ד'. כלומר, המצב לפני שנתיים לא היה שונה בהרבה מהיום.

קל להאשים את הפלטפורמה בתופעות חברתיות שליליות. יותר פשוט להרחיק את האשמה אל עבר הרדיו, הטלוויזיה, האינטרנט, או הוואטסאפ, מאשר אל עצמך. אבל הבעיה אינה ברשתות החברתיות או במסכים - אלא במחנכים. מורים והורים שבוחרים לטעון שהוואטסאפ גורם לסכסוכים, מריבות ואלימות טומנים את הראש בחול במקרה הטוב ועושים לעצמם הנחות במקרה הפחות טוב. הפיתרון לא יגיע מהוצאת ילד כזה או אחר מקבוצת הווטסאפ הכיתתית, או החרמת המכשיר בשעות הפנאי שלו. התיקון צריך לבוא מהחינוך הבסיסי יותר - והוא זה שיקרין לטובה על ההתנהגות גם במרחב הדיגיטלי.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker