After Party - הייטק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

After Party

השוטרים פיזרו את המסיבה של נאפסטר; החוגגים ממשיכים לבד

תגובות

איך יודעים שהיתה מסיבה טובה? בסופה תמיד מגיעים שוטרים כדי להרגיע את הקהל המשתולל, עקב תלונות השכנים. כך גם עם נאפסטר.

דרור פויר כבר כתב את זה בעבר, והוא צדק - היא שכבה על הגדר בשביל כל הבאים אחריה. נאפסטר היתה תצוגת תכלית מרהיבה שביצעה הוכחת היתכנות מלאה, אולם היא לא רק שכבה על הגדר, אלא גם דרכה על כל מוקש.

אילו מר שון פאנינג היה מקבל ייעוץ טוב יותר - הוא לא היה מנגח ומעמיס על עצמו את כל תעשיית המוסיקה. כל מה שהוא היה צריך היה לפתוח את התוכנה לכל סוגי הקבצים, ולא רק לקבצי מוסיקה. הוא בהחלט יכול ליטול לעצמו את התואר של מי שהפך את תוצרי תעשיית המוסיקה לנחלת הכלל (Public Domain). השד הזה כבר לא יחזור לבקבוק.

חברות המוסיקה מעולם לא פנו כנגד הלקוח הסופי, אלא כנגד ערוצי הפצה לא מורשים, כלומר - אנשים וארגונים המתפרנסים משכפול לא חוקי של מוצרים מוגני זכויות יוצרים. החברות גם כנראה לא יעזו לפנות כנגד הלקוחות, כי הם בסופו מקור הכסף (אם כי לא הייתי סומך על זה, כי הדיגיטליות יכולה לעבוד גם לרעת האזרח הקטן).

עוד בשנות ה-80 זכורני שהייתי מקליט שירים מהרדיו אל קלטות, ואח"כ מדיסקים אל קלטות, ודיסקים לדיסקים, וכן הלאה (כולל בין חברים) - והכל לשימוש פרטי, ובלי לקרוא חוקי זכויות יוצרים (שאני חושב שלא היו מצורפות לאלבומים, כמו היום לתוכנות).
פרויקט גנוטלה הסיק את המסקנות אז הייתי פורע חוק? יכול להיות שכן. חברות התקליטים ידעו על המצב הזה? כנראה שכן. היה אכפת להן? כנראה שלא. כי לא היו להן הכלים למנוע זאת, והן הניחו כי מצב זה הוא הרע במיעוטו. הבעיה היתה בזייפני הקלטות, שהוסיפו גם את הדיסקים.

רשת האינטרנט (בשילוב עם פורמט MP3) הקימה ערוץ הפצה אלטרנטיווי, דיגיטלי, ללא מרכז וללא פיקוח, אשר איפשר יצירת מספר עותקים לא מוגבל, כאשר כל עותק זהה למקור במאה אחוזים, והכל מגיע לכל נקודה בעולם בתוך דקות. מכונת השכפול הגדולה בעולם, והיא שייכת לכולם!

הבעיה של נאפסטר היתה בטכנולוגיה שלה, משום שהיא היתה מתווך מרכזי שבלעדיו העסק לא יעבוד, וברגע שהחוק אוסר על פעילותה - לא ניתן לבצע את ההתקשרות בין התחנות הבודדות (Peers) .

פרויקט גנוטלה, לעומתה, כבר הסיק את המסקנות, וכעת כל סוגי הקבצים מותרים, והחיפוש נעשה מתחנה לתחנה (שזו צורה פחות יעילה מאשר מסד נתונים מרכזי, הניתן לשכפול באתרי מראה), כך שנראה כי בצורה הזו לחברות התקליטים אין הרבה מה לעשות כדי למנוע את השכפול.

חברות המוסיקה (ובקרוב הסרטים) הן עוד מתווך שנפל קורבן לרשת האינטרנט, המחסלת אותם בעקביות וביעילות. החוקים הקיימים עדיין לא מותאמים לעידן הרשת, וגם אם יהיו חוקים חדשים, אני ספקן עד כמה הם יהיו יעילים ברשת עולמית. כיום יש יותר חוקים מקומיים לכל מדינה מחוקים (או יותר נכון הסכמים) כלל עולמיים.
צורך ברשות עולמית להגבלים עסקיים הנסיונות כיום לחוקק חוקי אינטרנט מקומיים בכל מדינה, כדי להתמודד עם הרשת, הם בבחינת "עוד מאותו הדבר", והחלתם תהיה קשה עד בלתי אפשרית. הביזור הגורם לאותם נושאים להיות מטופלים בצורה שונה (או לא מטופלים בכלל) במדינות שונות, יוצר אנרכיה כאשר מנסים להחיל אותם ברמה העולמית.

הקושי לקבוע את החוק אשר יהיה הקובע, מיקום העבירה (מחשב הלקוח בישראל, הנתבים בחמש מדינות, השרת ביפאן והחברה רשומה באיי ברמודה), ותחום השיפוט - יגרום לחברות הוותיקות ולשלטונות להתאחד ברמה עולמית.

כיוון שהרשת הפכה את עולמנו ל"כפר קטן", הרי שהצורך בשלטון וחוקים מרכזיים מתגבר. כמובן שכל מדינה ושלטון ישאפו לשמור על מסגרת עצמאית ככל שניתן, אולם לא יהיה מנוס מהתחלת שיתופי פעולה ברמה העולמית.

כמו שקיים היום בית הדין הבינלאומי בהאג (עם כמה שיניים שנשארו לו), יהיה צורך ברשות עולמית להגבלים עסקיים (בייחוד כשכעת יש מיזוגים חובקי עולם, כמו בתעשיות הרכב (דיימלר-קרייזלר) והבידור (AOL -טיים וורנר ~10003651-MRQ~ ) וגופים דומים. הצורך בתיאומים והתאמות יקטן ככל שההסכמות והחוקים יהיו עולמיים, וזה יגביר את יעילות החוק והשלטון, בין אם זה יהיה לטובתנו או לרעתנו.

אין ספק שככל שהגוף גדול יותר, כך הוא נע לאט יותר - וכך גם מדינות. הן מעכלות את רעיון האינטרנט והשלכותיו לאיטן, אך בעתיד גם הן יבינו שאין ברירה, ויש לבצע התאמות ושינויים.
הממציאים והאמנים - צדדיו של אותו מטבע אחד מהדברים המעטים שאני זוכר מלימודי האקדמיה שלי (תקשורת ומנהל עסקים), הוא שאחד מהמרצים אמר ש"99% מהאנשים בעולם רק 'מתחזקים' אותו, והאחוז הנותר הם אלה אשר מקדמים ומשנים את העולם". כבר אז הסכמתי איתו, ודעתי לא השתנתה מאז.

אין ספק שבמסגרת האחוז הזה נמצאים הממציאים והאמנים. לכאורה הם שונים בתכלית, אולם אם נביט מקרוב, נראה כי אלה צדדיו המנוגדים של אותו מטבע. שניהם יוצרים, רוצים בהכרה, אהדה ואהבה של הקהל הרחב והמקצועי, ואם אפשר גם כסף - מה טוב.

כמובן שההכשרות הנדרשות הן שונות, ותהליך היצירה שונה בתכלית, אך היצירה היא הבסיס המשותף. כדי לעודד אנשים אלה "לקדם" את האנושות ולתרום לה - נתנו להם הגנות: "זכויות יוצרים" לאמנים, ו"פטנטים" לממציאים.

מצב האמנים טוב בהרבה משל הממציאים: האמנים מקבלים הגנה מרגע שיצירתם מוכנה, ואין הם צריכים לבצע תהליך ארוך של בדיקה והוכחת ייחודיות (אם כי ייחודיות בהחלט נדרשת). הממציאים צריכים להסביר בדיוק כיצד פועלת המצאתם, להוכיח כי היא ייחודית, ולהוציא סכומים נכבדים כדי לקבל אישור על פטנט.

האמנים מקבלים הגנה לתקופה ארוכה, המורכבת מכל ימי חייו של היוצר (או יותר נכון - מרגע סיום היצירה), ועוד 70 שנה מיום פטירת היוצר. הממציאים מקבלים רק 15 שנה מקבלת האישור לפטנט (מגבלה זו נועדה בעיקר כדי להבטיח כי האנושות לא תחכה זמן רב לשימוש נפוץ בפתרונות, אשר יכולים להיות קריטיים לקיום האנושי).
לנפות את המתווכים בין הצרכנים לבין היוצרים בעוד אמנים רשומים כמקור היצירה, ובהתאמה מקבלים תמלוגים, הרי שממציאים רבים רק רשומים כמקור היצירה, אולם הבעלות המלאה עליה (והרווחים בהתאמה) היא של החברות בהם מועסקים הממציאים, אשר אינם מרוויחים דבר.

האמנים מהווים לרוב חלק בלתי נפרד מהיצירה (בייחוד בתחומים הדורשים את נוכחות האמן לביצוע היצירה: שירה, תיאטרון, סרטים), כך שההערכה לה הם זוכים היא חזקה ורחבה יותר (וכך הם יכולים להרוויח עוד כסף על ידי ניצול המוניטין שלהם במסגרת פרסומות). הממציאים לרוב נותרים בצל, ובמקרים הטובים זוכים לאזכור בספרי המדע וההיסטוריה.

מהנתונים לעיל עולה כי למרות שהם ב"מצב קשה" בעקבות גזל זכויות יוצרים ועושק חברות המוסיקה - האמנים עדיין במצב טוב ביחס ליוצרים אחרים בחברה האנושית. חברות המוסיקה עשו עבודת שיווק מעולה, אולם יצרו היררכיה קשיחה בפופולריות של האמנים - דבר שהיטיב עם מעטים ודחק רבים מחוץ למעגל העושר, בין אם בצדק ובין אם לאו (על טעם ועל ריח).

יהיה קשה יותר לאמן מוכשר לשווק עצמו דרך הרשת בלבד, ללא הדחיפה המאסיווית של חברת מוסיקה המאמינה בו (וכן, לוקחת את ה"קופון" שלה). כך שהרשת היא גם הזדמנות, אך גם מכשול.

אנו חייבים להכיר תודה לאנשים אלה, ולדאוג כי הם ימשיכו ליצור ולהפיק מעצמם את המיטב. ולשם כך - אנו חייבים לדאוג כי הם יתוגמלו היטב על מאמציהם. ככל שנוכל לעשות זאת וגם לנפות את המתווכים בין צרכני היצירה לבין היוצרים - כן ייטב לכולנו.


איתן כספי הוא מנהל רשת ומחשבים בבנק למשכנתאות. הכותב או החברה שבה הוא עובד קונים ומוכרים לעתים ניירות ערך המוזכרים בטור זה. המידע המובא בטור אינו מהווה בשום אופן המלצה לרכוש או למכור מניות.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם