פייסבוק וסופה של הציוויליזציה - הייטק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פייסבוק וסופה של הציוויליזציה

בשבועות האחרונים הפסקתי לדבר עם אחד מחברי הטובים ביותר. התקשורת בינינו נהפכה לחלופת הודעות בפייסבוק

תגובות

ביפאן זו תופעה, יש לה אפילו שם: היקיקומורי. אנשים צעירים נסגרים בחדרם לחודשים ואף לשנים, הם נותנים לחרדה החברתית להשתלט עליהם ומבלים את זמנם בצ'טים ובמשחקי מחשב עם שכמותם. מדובר בתופעה בעלת היקף עצום, כשמספר היפאנים המסתגרים בחדר יותר משישה חודשים הוא מעל 100,000.

בשבועות האחרונים הפסקתי לדבר עם אחד מחברי הטובים ביותר. התקשורת בינינו, שהתבססה על שיחות טלפון ופגישות ספורדיות, נהפכה לחלופת הודעות בפייסבוק. אדם שעבד איתי לפני חודש התעקש לנהל 90% מהאינטראקציה עמי בהודעות טקסט. בהתחלה הייתי מושך בכתפי וממשיך הלאה, אבל לאט לאט נעשיתי יותר ויותר מודע לתופעה מעיקה שהולכת ומחלחלת לחיינו: היעלמותה של אינטראקציה אנושית.

ההתפתחות הטכנולוגית איפשרה לנו לאורך המאה ה-20 לעשות יותר ולהיפגש פחות. המצאת הטלפון, הסלולר, ה-SMS והאינטרנט יצרו את מהפכת התקשורת והיוו את חוד החנית של הצמיחה הכלכלית המדהימה של המאה הקודמת, צמיחה שהפכה את העולם לכפר הגלובלי. לצמיחה הזאת היו גם עלויות.

בספרו Bowling Alone כתב פרופ' רוברט פוטנם על ארה"ב של שנות ה-90; חברה שהיתה בנויה תמיד על קשרים וולונטריים בין חבריה. החליפה, לטענתו, את מועדון החברים במסך הטלוויזיה, והיא כיום חברה המכילה יותר אנשים בודדים ופחות קשרים חברתיים מכל תקופה אחרת בהיסטוריה.

התוצאות החברתיות של החברה החדשה הזאת הן הרסניות, הזהיר אותנו פוטנם. כמעט שמונה שנים מאז פרסום הספר שלו, האזהרה נראית רלוונטית מתמיד. עד הופעת האינטרנט, לאנשים לא היה באמת תחליף למפגש פנים אל פנים. האינטרנט מציע יותר: החלפת תמונות, מיילים, קבוצות דיון או תמיכה וירטואליות, משחקים מרובי משתתפים, טוקבקים, צ'אטים. אינטראקטיוויות אינסופית. כעת אנשים יכולים לספר לעצמם ולאחרים שיש להם חברים חדשים במסנג'ר, שהם הצטרפו לקבוצה התומכת בהתחממות הגלובלית ב-Ynet ושהם החברים הכי פופולריים באיזה עולם וירטואלי שבו הם משחקים את הטרול בעל שני הראשים שהם תמיד רצו להיות.

ככה נולדו ההיקיקומורים. אנשים שהיה להם קשה בחוץ וקל ברשת. כל מה שהם היו צריכים זה תירוץ, קהילה אלטרנטיווית שתיתן להם לברוח. וככל שהם התמודדו פחות עם העולם האנושי, השתפשפו פחות באינטראקציה, היה להם קשה יותר עם אנשים וקל יותר בעולם הווירטואלי.

אתם בטח אומרים לעצמכם: המאמר הזה נחמד, אבל אנחנו לא היקיקומורים. לנו יש חברים, אנחנו לא טרולים בעולם וירטואלי, אנחנו כותבים מקסימום שלושה-ארבעה טוקבקים בשבוע, גולשים פה ושם ב-TheMarker. כן, ולפני שבועיים הצטרפנו לפייסבוק, אנחנו בודקים את החשבון פעם, מקסימום פעמיים, שלוש-ארבע פעמים ביום. ועוד פעם אחת לפני השינה, אולי מישהו כתב לי משהו על הקיר, או זרק עלי פרה... מצחיק הגדי הזה.

פייסבוק מצליחה כי היא גלולת ההרדמה האולטימטיווית. רוב האנשים לא שייכים לסוג שרוצה לפצפץ חייזרים במשחקי מחשב מרובי משתתפים או לדון בנושא אזוטרי בקבוצת דיון. הם אנשים חברתיים, מחוברים, לפעמים קצת קשה להם, אבל הם אוהבים בני אדם וצריכים את הגירוי והיחס האנושי. קבוצת דיון לא עושה להם את זה.

ופתאום הגיחה פייסבוק ונתנה לנו להתחבר לכל האנשים שאנחנו מכירים, עם כל האפליקציות המוטרפות ואלבומי התמונות. לפתע כל העולם החברתי שלנו מקבל ביטוי וירטואלי בדמות פסיפס חברים משגע בדף שלנו, הודעות, פרחים ומיני-פידים שמספרים לנו שרונה חכמיגרי נפרדה מחבר שלה, שמיקי הוא מעכשיו חבר של אספסת ושגדי הוסיף את האפליקציה של הדב הרוסי השיכור... משוגע הגדי הזה.

מכירים את התחושה המדגדגת בקצות האצבעות ששולחת אתכם להתחבר לפייסבוק? פעם היא היתה שולחת אתכם להרים טלפון לחבר ולהיפגש עמו. אתם נדבקים לכיסא, מוסיפים משפטים של סיינפלד לפרופיל, זורקים פרות לכל עבר ומחטטים באלבומי תמונות של אנשים שלא ראיתם מאז התיכון.

פייסבוק מספרת לנו שאנחנו האנשים הכי מגניבים בעולם, היא גורמת לנו להרגיש מחוברים ומנתקת לאט לאט את הקשרים שלנו עם העולם. הסטודנט לפסיכולוגיה מהרווארד שהקים אותה אולי עוד לא יודע את זה, אבל הוא ספק העבודה הכי גדול של החברים שלו מהפקולטה.

אם בעוד חמש דקות, אחרי קריאת המאמר הזה, התכוונתם רק לבדוק את החשבון שלכם בפייסבוק - תבקרו אותו בפעם האחרונה, בשביל לסגור אותו. אחרי זה תרימו טלפון לחבר טוב שלכם שלא ראיתם שבוע וחצי לפחות ותקבעו איתו בבית קפה. תנו לו חיבוק ארוך ותספרו לו מה קורה בחיים שלכם, צאו לטיול בצפון או אולי תארגנו מפגש חברים אצל גדי; שמעתי שהדפוק הזה רץ ערום חצי אלנבי. בחיי מה איתו? לא ראיתי אותו כבר שלושה חודשים? אולי נרים לו טלפון.

הכותב הוא עמית במרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם