מירב ארלוזורוב

איך ייתכן שאומת הס­טארט־אפ הישראלית היא גם זו עם שיעורי העוני הגבוהים מבין מדינות OECD? מרכז טאוב יצא לבדוק את השאלה הזאת, וחזר עם התשובה המדכאת העוברת כחוט השני במרבית המחקרים החברתיים־כלכליים על ישראל בעשורים האחרונים: העובדה שישראל היא בעצם שתי מדינות — מדינת הסטארט־אפ, ומדינת כל השאר.

אף ששתי המדינות האלה חולקות אותה שפה ואותה תרבות, בפועל הן מתנהלות ביקומים מקבילים שאינם נפגשים, ואין כמעט תחלופה ביניהן. זה מסביר מדוע ההצלחה האדירה של מדינת הסטארט־אפ אינה מחלחלת למדינת כל השאר: צריך דרכון כדי לעבור מהאחת לאחרת, והדרכון הזה אינו נרכש בשעה וחצי של עמידה בתור במשרד הפנים. הוא נרכש בפער עצום במיומנויות בין קבוצות עובדים שונות במשק, וגם בפער עצום בחדשנות בין מקומות עבודה שונים במשק.

העוגה שכמעט לא גדלה

"הקיטוב במשק הישראלי חריף במיוחד", כותב על כך גלעד ברנד ממרכז טאוב. ברנד מתכוון לכך שבכל העולם יש קיטוב בשוק העבודה, עם עובדים מיומנים יותר ופחות, ובכל העולם הפריון של התעשייה — ובעיקר של תעשיית היצוא — גבוה מזה של עובדי המסחר והשירותים. זה טבעי, וזו גם הסיבה לכך שהשכר בתעשייה בדרך כלל גבוה מבענפי המסחר והשירותים; לאורך שנים השכר אמור להתלכד עם הפריון. אלא שמה שקורה בכל העולם בשיעורים קלים, בישראל מתרחב לעולמות נפרדים.

בישראל, תשואת השכר של העובדים בתעשיות היצוא היא הגבוהה בעולם, בפער ניכר לעומת המדינה הבאה אחרינו (אירלנד). אלא שזאת רק מחצית מהסיפור. המחצית השנייה היא שתשואת השכר המקומי בישראל היא בינונית בהשוואה עולמית, מה שמביא שוב לכך שהפער בתשואת השכר בין עובדים בתעשיות היצוא לבין עובדים בשאר ענפי המשק הוא הגבוה ביותר בעולם — שוב, בפער ניכר על המדינה הבאה אחרינו (אירלנד).

במלים אחרות, בישראל כדאי לעבוד בתעשיות היצוא ומאוד לא כדאי לעבוד בכל שאר ענפי המשק. הפער בשכר גדול כל כך, עד שהיה מתבקש להניח שעם השנים יותר אנשים יעברו לעבוד בתעשיית היצוא, כך שהשכר ביצוא יירד או השכר בשאר המשק יעלה, ובכל מקרה הפער ביניהם יצטמצם.

אבל זה לא קורה. כבר עשרות שנים זה לא קורה. אם כבר, הפער רק הולך ומתרחב. הגרף המדכא ביותר של ברנד הוא זה שממחיש את התנועה של העובדים בישראל ב–40 השנים האחרונות: שיעור העובדים במסחר ושירותים הוכפל מ–30% ל–60% מסך העובדים במשק. בה בעת, שיעור העובדים בתעשייה ירד כמעט בחצי — מ–30% לכ–15% מהעובדים במשק.

הבעיה החמורה היא במה שקרה לתוצר של אותם עובדים: התוצר של עובדי התעשייה ירד מעט, מכ–22% לכ–18% מהתוצר. כלומר, שיעור העובדים בתעשייה ירד ב–50%, אבל התוצר שלהם ירד רק ב–20% — מה שאומר שהתוצר לעובד (פריון) השתפר כראוי. ההפך הגמור, עם זאת, התרחש עם המסה הגדולה של העובדים שהצטרפו לענפי המסחר והשירותים: שיעור העובדים בענפים אלה במשק הוכפל, אבל התוצר שלהם עלה בסך הכל ב–10%. כך כמות כפולה של עובדים מתחלקת בעוגה שכמעט לא גדלה: מה שנשאר, אפוא, לחלק לכל עובד — הוא חלק קטן מאוד.

מפספסים את האמצע

זוהי תמצית הטרגדיה הלאומית שלנו: כוח העבודה שלנו צומח דווקא בענפים שבהם הפריון נמוך, וכמותו גם השכר נמוך. במקום שנצמח ונשגשג בענפי ההיי־טק בעלי הפריון העצום והשכר הגבוה, המסה הגדולה של העובדים בישראל מתרכזת דווקא בענפים הירודים ביותר והלא־מתקדמים. למה זה קורה?

ברנד מציע כמה הסברים. ראשית, היצוא הישראלי חריג במבנה שלו: כמעט שאין לנו תעשיות יצוא שאינן תעשיות היי־טק. ההיי־טק הישראלי הוא, כמובן, הצלחה עולמית, ואנחנו ממצים את ההצלחה הזאת עד הקצה. ואולם מטבע הדברים, רק מיעוט בטל של העובדים במשק יכול להשלים תואר בהנדסת תוכנה ולהשתלב במחקר ופיתוח מתקדם.

יש הרבה יותר עובדים שהיו יכולים להשתלב בעבודות מכניסות בתעשיות יצוא מתקדמות שאינן טכנולוגיה עילית, וליהנות מפריון גבוה ושכר גבוה בתעשייה מוצלחת, אלא שבישראל כמעט אין תעשיות כאלה. לא הצלחנו לגדל תעשיית ביניים איכותית. או שאנחנו נמצאים בקצה העולמי של הטכנולוגיה העילית, או שאנחנו תקועים בתעשייה מסורתית מפגרת ולא חדשנית. האמצע, שבו היינו יכולים לספק היצע רחב של מקומות עבודה מכניסים, התפספס לנו.

ההערכה המטרידה של ברנד היא שאולי המציאות הקוטבית הזאת אינה מקרית, ושבפועל ההצלחה האדירה של ההיי־טק דוחקת את רגלי תעשיית היצוא שאינה היי־טק. את המנגנון הזה, שבו ההיי־טק דוחק את כל שאר התעשיות, ניתן להסביר בשתי דרכים. האחד הוא הלחץ המתמשך לייסוף השקל, בגלל הצלחת ההיי־טק, שפוגע מאוד ברווחיות היצוא של תעשיות שאינן היי־טק ולמעשה לא מאפשר להן לשרוד. המנגנון השני הוא מדיניות ממשלתית שגויה שמעמידה מענקים גדולים לחברות הרב־לאומיות (בעיקר אינטל), כאשר הללו מתחרות בתעשיות היצוא האחרות גם דרך ביקוש לעובדים מומחים וגם דרך מנגנון הייסוף של השקל. כך אנחנו נשארים עם קומץ של חברות רב־לאומיות משגשגות ועם סצנת סטארט־אפ רותחת, אבל בלי תעשיות יצוא מעט פחות מתקדמות, אבל כאלה שיכלו להעסיק הרבה יותר עובדים.

לא רק שהחמצנו את ההיצע הרלוונטי של מקומות עבודה איכותיים, גם יש לנו, כנראה, בעיה קשה בהיצע הרלוונטי של עובדים איכותיים. ברנד עושה שימוש בסקר המיומנויות למבוגרים, סקר ה–PIAAC, כדי לבדוק את פערי המיומנויות של עובדים ישראלים העובדים בענפים המקומיים לבין אלה העובדים בענפים המייצאים. הממוצע ב–OECD מלמד על פער קטן בין איכות העובדים ביצוא לבין איכות העובדים בענפים המקומיים. בישראל, לעומת זאת, יש פער עצום — המיומנות של העובדים בענפי היצוא גבוהה לאין שיעור משל אלה העובדים בשאר ענפי המשק. חלק מהפער נובע, כנראה, מריכוזיות היצוא שלנו. אם היצוא מתמקד כולו בהיי־טק, ברור למדי שהאיכות של עובדי היצוא בישראל תהיה גבוהה בהרבה מבכל המקצועות האחרים. חלק מהפער משקף גם את הפערים הגדולים בתוך החברה הישראלית, ואת כישלונה המתמשך של מערכת החינוך הממלכתית שלנו.

בכל מקרה, פער המיומנויות העצום גורם לכך שאין כלל תחליפיות בין עובדי היצוא בישראל לבין העובדים בשאר ענפי המשק; עובד ממוצע לא יכול לעבור לעבוד בהיי־טק, כי אין לו את המיומנות הנדרשת, ולכן עליית השכר בהיי־טק לא תשפיע על שכרו.

כך אנחנו תקועים בשני עולמות מקבילים: עולם ההיי־טק המשווע לידיים עובדות איכותיות ומוכן לשלם כמעט כל מחיר עבור מעט העובדים שמוצעים לו — ועולמם של כל השאר, המוצף בעובדים בינוניים עם פריון נמוך ושכר נמוך, ואין לו אופק קידום משמעותי להציע לאותם עובדים. שני העולמות אינם משיקים זה לזה או משפיעים זה על זה, וההצלחה של האחד אינה מחלחלת לאחר.

הפתרון: להסיר את חסמי הביורוקרטיה

מה עושים? נו, זאת שאלת טריליון הדולר. משפרים את החינוך, מטפלים במערכות החינוך הכושלות של החרדים והערבים, משפרים את ההכשרות המקצועיות כדי לאפשר לעובדים לרכוש מיומנויות חסרות, מגדילים את ההשקעה הממשלתית במשק כדי לשפר את הפריון הכולל, ומעודדים יותר השקעות דווקא בענפים המסורתיים על חשבון השקעות בענפי ההיי־טק. ההיי־טק בכל מקרה סובל ממחסור חמור בעובדים מתאימים, כך שתוספת השקעות בתחום תגדיל בעיקר את הגניבות של עובדים מחברה אחת לשנייה, ולא את הפריון ואת התוצר הכולל.

ועוד משהו חשוב מאד שברנד מצביע עליו: יש להעיף לכל הרוחות את כל חסמי היבוא הקיימים במשק הישראלי, קרי: את הביורוקרטיה הממשלתית החונקת שמאפשרת רק לקומץ יבואנים בלעדיים ריכוזיים לשרוד, משום שחסמי היבוא מיתרגמים בסופו של דבר לחסמי יצוא. יש קשר ישיר בין היקף היבוא לבין היקף היצוא, ולכן כל הדרישות המחמירות של מכון התקנים, משרד הבריאות או משרד התקשורת — שנועדו לשרת את החששות של הפקידים שמפחדים לוותר על סמכויות — דופקות בסופו של דבר את הצמיחה של ישראל.

אין דרך לעודד יצואנים קטנים וחלשים, במיוחד לא כאלה שאינם עוסקים בטכנולוגיה עילית, אלא באמצעות הגדלת הסחר הבינלאומי של ישראל — ואת זה פקידי הממשלה היקרים שלנו חוסמים זה שנים.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker