שחצנות, קמצנות ותחמנות: הצד הלא יפה של הסטארט אפ ניישן - TechNation - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שחצנות, קמצנות ותחמנות: הצד הלא יפה של הסטארט אפ ניישן

מרקו גרינברג פותח את הלב ומספר מדוע החליט לקחת פסק זמן מחברות ישראליות: "צריך את הפרידה הזמנית הזאת מהישראלים בשביל הבריאות הנפשית שלי"

65תגובות

את מרקו גרינברג, המנכ"ל ואחד הבעלים של חברת יחסי הציבור והשיווק הניו יורקית 11 THUNDER, פגשתי לפני שנים רבות כאשר הוא ייעץ לדיפלומטים ולפוליטיקאים ישראלים בניו יורק כיצד לדבר בפני אמצעי התקשורת האמריקאים.

אלה היו הימים שאנשי ההסברה הישראלית (חוץ מאחד, ביבי) דיברו באופן עילג אל מול המצלמה. היה לו סיפור אהבה עם ישראל. הוא עלה לארץ, שירת בצבא, עבד במשרד הפרסום גיתם, יצר המון קשרים חברתיים בישראל - אבל בסופו של דבר גילה, כמו הרבה עולים אמריקאים, שהמקום הנכון בשבילו הוא ניו יורק.

מרקו גרינברג
Jonas Hidalgo

האובססיה שלו עם ישראל לא נגמרה גם כאשר חזר לניו יורק. הוא לא רק מבקר בישראל מספר פעמים בשנה, אלא גם, בניגוד להרבה יהודים אמריקאים טובים, מארח ישראלים המחפשים מקום לישון בעיר הגדולה בביתו. בין לקוחותיו חברות ישראליות. הוא משוגע על השפה העברית, וכאשר אנחנו בקשר הוא שולח אלי טקסטים בעברית. לפעמים עם קצת שגיאות, אבל חייבים לתת לו קרדיט בעניין הזה: כמה אנשי עסקים אמריקאים שולחים אי-מיילים עסקיים בעברית?

כל מה שצריך לדעת על קריירה בהייטק
כנסו למתחם

מדי פעם שמעתי ממנו קובלנות על האתגר הלא פשוט לעבוד מול חברות ישראליות. אבל תמיד היה ברור שהוא אוהב ישראלים וימשיך לעבוד איתם. צחקנו שזה עניין של אובססיה בשבילו.

באחרונה הוא שלח אלי אי-מייל (בעברית) לפרסום בבלוג, ובו הוא הודיע לי שהחליט להפסיק ולעבוד עם חברות ישראליות. וכך הוא כתב:

קוראים לי מרקו גרינברג, ואני מנכ"ל של משרד ליחסי ציבור ושיווק במנהטן שעובד עם כמה מהחברות הכי גדולות בעולם. נולדתי וגדלתי בארצות הברית. עליתי ארצה בגיל 29, חייתי שלוש שנים וחצי בתל אביב, ושירתתי בצה"ל לפני שהחלטתי לחזור לארצות הברית. אני ציוני בלי להתנצל, מאלה שקופצים ונלחמים כל פעם שמישהו מחליט להחרים את ישראל. ולמרות כל זאת, ובכאב רב, החלטתי לקחת פסק זמן מלעבוד עם לקוחות מהארץ.

בכל שנות הקריירה שלי היתה לי הזכות לעבוד עם לא מעט מהאנשים היותר מוכשרים בישראל. שום דבר לא מסב לי יותר נחת מלעזור לחבר'ה טובים מחיפה או ירושלים או רעננה לכבוש את ניו יורק או את עמק הסיליקון. אבל אחרי שני עשורים של שטיקים ופוילשטיקים, אחרי אלפי שעות מבוזבזות בפגישות או בשיחות ועידה, אחרי המון שברון לב, אני חייב להיפרד מקצועית מישראל, לפחות לתקופת מה.

למה? הנה דוגמא: לפני שנתיים, פנתה אלינו אחת החברות היותר מצליחות בהיי-טק הישראלי שעמדה אז על סף הנפקה ציבורית בבורסה בניו יורק. הפגישה הראשונה, כמו תמיד, היתה מרשימה מאוד: האווירה היתה טובה, המוצר מצוין, והפוטנציאל אינסופי. מעודדים, הסכמנו לעוד פגישה, ואז עוד אחת. המשא ומתן על החוזה, כמובן, הצריך את שירותיו של עורך הדין שלי, הוצאה ששמחתי לשלם בציפייה להרוויח אותה בחזרה לכשאעבוד עם הלקוח. 

ואז כששאלנו אם אפשר לחתום על חוזה, החבר'ה הישראלים אמרו שכן, בטח, אבל קודם כל אנחנו צריכים לנסוע ולראות את הטכנולוגיה שלהם בפעולה. נסענו, שעתיים בכל כיוון, מוותרים על יום שלם של עבודה. הישראלים ביקשו עוד פגישה ואז עוד אחת, ובכל אחת מהפגישות לחצו עלינו לתת עוד עצה בחינם, עוד תכנית פעולה, עוד שם של עיתונאי בכיר שיכול להתעניין במוצר. בסופו של דבר, הסבלנות שלי פקעה. דרשתי חוזה חתום. אין בעיה, ענו הישראלים, בכיף: אתה תעבוד, ורק אם התוצאה תמצא חן בעינינו, נחליט כמה לשלם לך.

אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הרגשתי, ובאיזה מילים עניתי לדרישה ההזויה הזו. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה קשה היה לי להסביר לעובדים האמריקאים שלי למה הלקוחות הישראלים שלנו חשבו שזה בסדר גמור לדרוש הרבה שעות של עבודה בלי תמורה, דבר שלא היה עולה על דעתו של אף אחד בארצות הברית. ככה זה לפעמים בישראל, אמרתי להם, רק לדפוק אחד את השני, רק לנצח בכל מחיר ולא לצאת פרייאר.

דוגמאות נוספות של אותה המנטליות, לצערי, לא חסרות: המנהל הישראלי ששלח לנו אי-מייל ובו התלונן שהשירות שלנו מחפיר ושאנחנו לא עושים מספיק בשבילו, למרות שהחוזה שלנו נגמר לפני יותר משמונה חודשים ומאז עזרנו לו בהתנדבות; הלקוח שעבדנו בשבילו בהצלחה ושהתחמק מתשלום חודשים על גבי חודשים, עד שפנינו לבוס שלו במכתב חריף; או החברה שדרשה שנעבוד סופי שבוע שלמים בלי תשלום כדי להראות רצון טוב, ואז נעלמה ברגע שנתנו לה מספיק שירותים בחינם. דברים כאלה לא קורים בשום מקום אחר בעולם המפותח. לא שזה תמיד נוח עם סינים, הודים או אפילו אמריקאים, כל אחד יש לו השטיקים שלו. אבל עם ישראלים - שוב, לצערי הגדול - הדברים האלה קורים יותר מדי.

ישנם, כמובן, גם חבר'ה טובים, אנשים נפלאים וערכיים כמו אירית, אבירם וקרן שהסבו לכולם במשרד שלנו הנאה צרופה, או צחי שתמיד תענוג לעבוד איתו, או עמית, שעליו אני סומך בעיניים עצומות. אבל הם היוצאים מהכלל. גם היום, כאשר יזמים ישראלים מתלבשים ומדברים באופן מהוקצע ואמריקאי למהדרין, הכלל נשאר: שחצנות, קמצנות, קטנוניות, ותחמנות. מזה, מסתבר, אי אפשר להיפטר.

באופן מסוים, כמובן, זה לא פלא גדול מדי. יש אימרה חכמה באנגלית שאומרת שהיתרון הכי גדול שלך הוא גם החיסרון הכי גדול שלך, וכל התכונות הכי טובות שלנו כישראלים - יזמות, חדשנות, מקוריות, תעוזה, דוגריות וחום - יכולות בקלות רבה מאוד להידרדר לצדדים שליליים ומכוערים מאוד. 

חברות ישראליות, אני מאמין, ימשיכו להצליח בעולם, אבל עד שלא נלמד איך להיות לא רק מצליחים אבל גם בני אדם, עד שלא נפנים את כללי הנימוס הבסיסיים שמצופים מאנשי מקצוע בסביבת עבודה, עד שלא נכבד אחרים במקום לנסות לסדר אותם, עד שלא נלמד לפחות איך להגיד תודה, לעולם לא נצליח באמת להתבגר ולהגיע למלוא הפוטנציאל העצום שטמון בנו.

עד אז, אני לוקח פסק זמן. אני אמשיך לבקר בארץ כמה פעמים בשנה, אמשיך להתפעל מהמהנדסים המבריקים, אנשי העסקים הנפלאים, מהאנרגיה והיצירתיות האינסופית של כל כך הרבה אנשים מוכשרים. אבל אם אחד מהם יגיע אלי לפגישת עבודה, סביר להניח שאגיד 'לא, תודה' עוד לפני שהאספרסו יספיק להתקרר. או שלא: באהבה כמו באהבה, הכל נשכח והכל נסלח ברגע שאנחנו יושבים שוב מול מישהו חדש, מסקרן, מבטיח, ומושך.

אבל גם אם אתפתה, לכל הפחות, אני מבטיח להיות יותר זהיר, ולא אתן את "הכל" רק בשביל לגלות ששוב שברו לי את הלב. הפסיכולוג שלי יכול להעיד שאני צריך את הפרידה הזמנית הזאת מהישראלים בשביל הבריאות הנפשית שלי. הפסיכולוג שלי יודע: גם הוא, אחרי הכל, ישראלי. 

לבלוג של חיים הנדוורקר >>



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#