"כן, אני האקרית ואנחנו לא רק בעיה - אנחנו חלק מהפתרון" - TechNation - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"כן, אני האקרית ואנחנו לא רק בעיה - אנחנו חלק מהפתרון"

ראיון עם קרן אלעזרי, בת 34, חוקרת ומרצה בתחום אבטחת מידע וסייבר על האקרים, חברות שמייצרות קוצבי לב שאפשר לפרוץ אליהם מרחוק ועוד

43תגובות

את מגדירה את עצמך האקרית?

כן. אני האקרית. במקביל אני עוסקת ב–Security Research. כלומר חברות משלמות לי כדי לעזור להן לאתר בעיות ופרצות באבטחה שלהן.

בשנה שעברה הרצית ב"טד" — וטענת שהאקרים הם מערכת החיסון של האינטרנט.

כל מה שצריך לדעת על קריירה בהייטק
כנסו למתחם

אני חושבת שאנחנו צריכים להבין את כל עולם הטכנולוגיה כאקוסיסטם שכולנו חלק ממנו. אם לא נגן על עצמנו, אם לא נתחסן, פשוט נמשיך להפיץ הלאה את המחלות, הווירוסים והבעיות. אני רואה את זה בכל מקום בעולם. מתחילים להתעורר ולהבין שהאקרים הם לא רק בעיה — הם יכולים להיות חלק מהפתרון.

להגן על עצמנו זה להגן על הפרטיות שלנו? זה אפשרי בכלל?

סודות ופרטיות הם שני קונספטים ששייכים למאה ה–20. אפילו ההגדרה "אבטחת מידע" כבר לא רלוונטית. אנחנו לא מגינים יותר על מידע. אין לנו שום סודות מפני גוגל, אמזון, פייסבוק, אפל וכו'. מרבית האינטראקציות האנושיות כיום מתווכות על ידי ענקיות הטכנולוגיה, והן מחזיקות בידיהן את כל המידע. יש ציטוט מעולה בהקשר הזה — "אם אתה לא משלם, אתה המוצר".

כאשר הטכנולוגיה חינמית, אנחנו סוחרים בעצמנו.

כן. על השירותים הנהדרים שאנחנו מקבלים בחינם מטוויטר, פייסבוק וגוגל אנחנו משלמים בפרטיות שלנו. אנחנו חושפים את המידע שלנו, ההעדפות שלנו, הבחירות שלנו. הפרטיות היא המטבע העובר לסוחר, וכבר שילמנו אותו. מה שנתנו, כבר לא נוכל לקבל חזרה.

כי הפער בין הטכנולוגיות שמנסות להגן על המידע לאלו שאוספות אותו ועושות בו שימוש בלתי ניתן לגישור.

כן. ובמקביל הנורמה היום, שבוודאי תשתרש אצל הילדים שלנו והילדים שלהם, היא לשתף — לכתוב, לספר, להראות, לצלם, להעלות לענן.

יש לזה מחיר.

צריך להתחיל לחשוב קדימה. המידע שאנחנו נותנים לגוגל ולפייסבוק יישאר אצלן עוד שנים רבות. ולא רק אצלן — אלא גם אצל גופים רבים אחרים — חברות פרסום, פילוח, מחקר מגמות וכו'. כשאנחנו נותנים היום את המידע ואת הזכויות להשתמש בו, אנחנו בעצם נותנים להם צ'ק למפרע. לא רק להם, אלא גם לממשלות או לתאגידים שישלטו בהם.

בעתיד.

כיום גוגל מצהירים שהמוטו שלהם הוא Don't Be Evil, והמייסדים שלה, לארי פייג' וסרגיי ברין, מנסים לשמור על המוטו הזה. אבל אולי בעוד עשר שנים הם כבר לא יהיו שם, ומתווי המדיניות יהיו מחזיקי המניות? גוגל תהיה חברה שמחזיקה בידיים שלה לא רק את כל המידע האנושי כמעט, אלא גם את כל השירותים שאנחנו נסמכים עליהם. גוגל קנתה בשנים האחרונות שמונה חברות רובוטיקה מתקדמת. היא משקיעה בטכנולוגיה שתאפשר אינטרנט במהירות גבוהה מאוד באמצעות סיבים אופטיים או מעין כדורים פורחים של אינטרנט, שיוכלו לחבר מקומות שמעולם לא התחברו לרשת. הם משקיעים במעבדות שממציאות טכנולוגיות לגמרי מחדש. זה מלהיב, אבל גם קצת מפחיד. כשעבדתי עם סינגולריטי יוניברסיטי בקליפורניה עסקתי במחקר על ההיבטים המסוכנים יותר של הטכנולוגיות החדשות הללו. מי ישלוט בהן? מי ימנע ניצול לרעה שלהן?

כנראה אף אחד.

כשמדברים על פרטיות מדברים הרבה על אדוארד סנודן ועל NSA, אבל מפספסים את מה שקורה במקביל — חברות הטכנולוגיה הופכות לגופים המשפיעים ובעלי הכוח הגדול ביותר בעולם.

James Duncan Davidson

יותר מהממשלה. יותר מהמדינה. ואין שום דרך לשלוט בהן או לבקר אותן.

או להחליף אותן. מחר אני אגיד לך, אוקיי, אין יותר גוגל, אין יותר פייסבוק. קדימה, נסתדר בלעדיהן. הרי אין סיכוי.

התלות שלנו בהן רק הולכת ומתעצמת.

היא כבר בלתי ניתנת לניתוק. כתבתי ב"Wired" שבעוד 25 שנה פרטיות תהיה וינטג'. רק מי שיש לו משאבים וקשרים יוכל לחיות בצורה שתאפשר לשמור על הקונספט של פרטיות. נגיד, מיליארדר שחי על אי פרטי ומשתמש רק בחיבור לווייני מסוים.

מה אנחנו לא מבינים כשאנחנו מעלים את המידע שלנו לרשת?

שהוא לא שלנו יותר. ברגע שאנחנו מעלים ציוץ לטוויטר, כותבים בפייסבוק, מחפשים בגוגל, אנחנו משחררים את המידע מרשותנו. אפשר לשכפל אותו, להעתיק אותו, לשמור אותו ולהפיץ אותו, כמעט בלי מגבלה בזמן ובמרחב.

ובניגוד למה שיאיר לפיד או אורן חזן חושבים, אי אפשר למחוק אותו.

האינטרנט לא אוהב שמנסים להסיר ממנו דברים. המחשבה שאפשר להסיר דברים מהרשת מוטעית מיסודה. אי אפשר לקחת את המידע חזרה, ואי אפשר לשלוט במה שיעשו איתו. אם, נגיד, היינו מצטלמות עכשיו יחד ומעלות את התמונה לפייסבוק, היו רואים בתמונה שאני לובשת חולצה של "סייבר דוג". האלגוריתם של פייסבוק היה מזהה את הלוגו שעל החולצה, ואני הייתי מתחילה לקבל פרסומות לסיילים של "סייבר דוג". זה תרחיש יומיומי, לא בדיוני בכלל. עכשיו, נגיד שבעוד עשר שנים האקלים הפוליטי ישתנה. נחיה בעולם שבו מפלגה או גוף פוליטי כלשהם יגידו — היי, אנשים שלובשים "סייבר דוג" הם חתרנים, כדאי שנכניס אותם לרשימת מעקב. מומחה האבטחה מיקו היפונן אומר — לא רק שאנחנו מוותרים היום על הפרטיות שלנו ועל הזכויות שלנו למידע, אנחנו עושים את זה עבור מי שישלטו בתאגידים ובממשלות בעוד עשר ו–20 שנה, ואין לנו שום הבטחה מה תהיה התפיסה שלהם.

או איזה שלטון זה יהיה בכלל.

רובנו חיים במדינות דמוקרטיות, ליברליות, מערביות, ואנחנו מרגישים שאין שום בעיה להעלות מידע שלנו לפייסבוק. אנחנו מרגישים שהכל בסדר. אנחנו מקבלים לייקים וקשר עם החברים שלנו. נהדר. האקלים הפוליטי הזה יכול להשתנות. המידע שלנו עדיין יהיה ברשותם. לאח הגדול של העתיד, וזה יכול להיות איזה קונגלומרט נוסח גוגל, או אפילו איזו אינטליגנציה מלאכותית שתשלוט בכולנו, יהיה המידע הזה. אנחנו נתנו לו את זה, אנחנו לא יכולים לקבל את זה בחזרה. אנחנו בעצם סומכים בצורה קצת עיוורת על הרצון הטוב והאלטרואיסטי של הקונגלומרטים האלה.

***

יש הבדל בין מידע שאנחנו מוסרים וולונטרית, כמו פוסט בפייסבוק, למידע שאנחנו לא מודעים לעצם המסירה שלו. למשל, היסטוריית חיפושים. תחשבי, נגיד, שהיתה לך גישה להיסטוריית החיפושים של אביגדור ליברמן.

מבחינת גוגל ופייסבוק — אנחנו חשופים לחלוטין. לא רק ברמת התאגיד. גם האנשים שעובדים שם יודעים עלינו הכל. גוגל הוא לא רק מונופול בתחום החיפוש, הוא גם מונופול בתחום הצגת פרסומות מבוססות המידע שחיפשת. וכדי לשמר את המעמד הזה הם בעצם עוקבים אחרי הפעילויות של רוב האנשים באינטרנט בצורה חסרת תקדים — אם באמצעות קובצי קוקיז שעוקבים ושומרים מידע על הרגלי הגלישה שלנו, ואם באמצעות זה שהם מסתכלים על חיפושי האינטרנט שלנו, או קוראים את המיילים בג'ימייל.

פייסבוק זה לא רק פוסטים. יש אנשים שמשתמשים בפייסבוק שלהם כדי להיכנס ל–airbnb או לגשת לשירותים אחרים. עכשיו, למשל, נחשף של–Uber יש מצב שנקרא God Mode. הם בעצם יכולים לראות כל מה שעשו המשתמשים שלהם. עם מי הם נסעו, לאן הם נסעו, כמה זמן הם היו שם.

בהצלחה לכולנו.

זה עניין של מודעות ובחירה. אם אנחנו בוחרים להשתתף בעולם הזה, אנחנו צריכים להבין שאנחנו בעצם אומרים, אוקיי, היום אני נותן את המידע שלי בידיעה שכמה שנים יכולה להיות לי בעיה. בפירוש. היום ילדה בת 15 מעלה תמונה של עצמה עושה פירסינג. בעוד עשר שנים, כשהיא תבוא לראיון עבודה, חלק מהתהליך יהיה לבחון את הפרופיל שלה במדיה החברתית. כבר היום כשליש מהמעסיקים בודקים את הפרופיל ברשתות החברתיות לפני שהם מעסיקים מישהו. בעתיד זה לא יהיה אחרת.

מה לגבי ממשלות? לא מופרך להניח שהממשלה אוספת עלינו מידע.

לא, בכלל לא מופרך. זו עובדה. אנחנו יודעים ש–NSA (הסוכנות לביטחון לאומי בארצות הברית) אוספת מידע על אזרחי כל העולם, כולל אמריקאים.

קראתי טענה שארצות הברית מתייחסת לאינטרנט כאל אחת מהקולוניות שלה. זה לא מרחיק לכת, למשל, לחשוב שהממשלה עשויה לקרוא את המיילים שלנו.

ברור שלא. וזה מובן מאליו כשמדובר בארצות הברית. גם כי האינטרנט החל את דרכו בארצות הברית וגם מאחר שרוב חברות האינטרנט הגדולות היום הן חברות אמריקאיות. לממשלת ארצות הברית, ל–FBI ולגופים רבים אחרים יש גישה כמעט בלתי מוגבלת למידע. כל אזרחי העולם שמשתמשים בשירותים של חברות אינטרנט — אם הם קנו ספר באמזון, מחזיקים חשבון בפייסבוק או מצייצים בטוויטר — ממשלת ארצות הברית יכולה לדעת עליהם כמעט כל מה שהיא רוצה.

מה לגבי ממשלת ישראל?

לממשלת ישראל יש פריבילגיות אחרות. כאשר את מתחברת לאינטרנט את עושה את זה דרך אחת מחמש ספקיות אינטרנט, שבסופו של דבר כולן עוברות דרך הכבל או הכבלים התת־מימיים שמחברים את ישראל לשדרת האינטרנט. מדינת ישראל יכולה לדרוש מספקיות השירות האלה — באמצעות צו בית משפט במדינות הדמוקרטיות ליברליות, או באמצעות טכנולוגיה מובנית, במקרה של סוריה ומצרים — לנטר את כל פעילות האינטרנט של אזרחיה והבאים בשעריה. אם את אזרחית אמריקאית שנופשת בישראל, את משתמשת בגלישה סלולרית. דרך איפה זה עובר? אותם צינורות שהמדינה יכולה לעשות בהם מה שהיא רוצה.

אז אם אני רוצה לתכנן פיגוע, פחות כדאי לי לעבוד עם ג'ימייל.

כשראש NSA גנרל קית אלכסנדר, נדרש להגן על היקפי הריגול של הסוכנות, הוא טען שרק מתוכנית החדירה שלהם לפייסבוק הם עצרו מספר דו־ספרתי של אירועי טרור. אם אתה מתכנן פשע, יהיה לך מאוד קשה לעשות את זה בלי להשתמש באף אחד מהשירותים או מאמצעי התקשורת שמנוטרים, או שהם בני ניטור בצורה זו או אחרת על ידי המדינה. מי שרוצה חברה בטוחה יגיד שזה לא דבר רע. מי שרוצה חברה חופשית יתנגד.

יש מתח עז בין שני הערכים האלה.

מתח אינהרנטי.

אני תוהה איך אנחנו מנטרים את התעבורה הפלסטינית, למשל. בעידן האנלוגי שירותי הביטחון נהגו, בין היתר, לצותת לטלפונים.

אז זה יהיה די נאיבי לחשוב שאין היום יכולות לצותת לכל שאר הדברים, לא? אנחנו כבר לא עוסקים באטומים, כבר לא צריך להתחבר פיזית לשום כבל. אנחנו עושים את הכל בצורה דיגיטלית, קיברנטית, אפשר לצותת למי שרוצים.

***

בואי ננסה לרדת לעומק הטענה שלך — האקרים הם לא בעיה, הם עשויים להיות חלק מהפתרון.

אנשים תופסים האקרים כפושעים, גנבים, בעלי חשיבה קרימינלית. אני רואה את זה אחרת. מבחינתי, האקר הוא מישהו שלא מקבל את העולם כקובץ Read Only, אלא תמיד מנסה לשנות משהו, לשאול עוד שאלות. האקרים הם אנשים שמוּנעים מסקרנות ולכן כל בעיה שניצבת בפניהם — טכנולוגית, אנושית או פילוסופית — הם תמיד ינסו לשחק עם הברגים של המערכת, לפרק ולהרכיב אותה מחדש או לגרום לה לעשות משהו אחר לגמרי. סטיב ג'ובס וסטיב ווזניאק, למשל, התחילו בתור האקרים של טלפון. המוצר הראשון שהם מכרו, בלו בוקס, היה מין סינתיסייזר שאיפשר לאנשים לדבר בטלפון בלי לשלם.

גם מארק צוקרברג היה בעצם האקר.

הוא היה ממש האקר, לא סתם. כשצוקרברג יצר את פייסבוק הוא לקח את כל המידע — התמונות והשמות של הסטודנטים — מהאתרים הפנימיים של אגודות סטודנטים ובתי סטודנטים. רק חלק מהדפים האלה היו פתוחים והוא כתב מין תוכנה שסרקה את האתרים, עקפה את ההגנות ואספה את כל המידע. אוניברסיטת הרווארד עצמה טענה שזה היה האקינג. עד היום, אגב, אם את רוצה לבקר במשרדים של פייסבוק, הכתובת שאת צריכה לשים ב–GPS היא Hacker Way No. 1.

התפיסה הזאת נשמעת די רומנטית. אולי כדאי קודם כל לעשות את ההפרדה בין האקרים שמונעים מאידיאולוגיה או מסקרנות לפושעים.

כן, באמת יש הרבה פושעי סייבר. לא עליהם אני מדברת. וגם זה נתון לפרשנות — איך, למשל, נקטלג את מי שכתב את סטוקסנט? (הווירוס שחיבל בצנטריפוגות להעשרת אורניום בכור בנאתנז שבאיראן). לנו, כישראלים, זה נראה גאונות. 15 אלף שורות קוד שעצרו בחשאי את ההתחמשות הגרעינית, אולי מנעו התקפה. בלי טילים, בלי פצצות. בעיני האיראנים מי שכתבו את זה הם טרוריסטים, פושעים, מרגלים.

השאלה היא לא אם אתה בצד שנפגע או מרוויח מההאקינג, אלא מה מטרת ההאקר.

לעשות כסף מהאקינג זה פלילי, אין ויכוח. אבל במאה ה–21 — תאהבו אותם או תשנאו אותם — האקרים הם חלק מהמציאות של כולנו. כל אדם פרטי מושפע ממה שהם עושים. הטכנולוגיות הולכות ומשתכללות והמשמעות היא שלהאקרים יהיה הרבה יותר כוח. השאלה שאני שואלת במחקר שלי היא איך אנחנו יכולים לייצר יותר מוטיבציות ומודלים שבהם אנחנו נעזרים בכוח הזה כדי לפתור בעיות, להתקדם, להגן על עצמנו.

אם אין סודות, ואין פרטיות, על מה אנחנו מנסים להגן בעצם?

על דרך החיים המודרנית. על המכוניות, הרמזורים, מערכות החשמל, האנרגיה, קופות חולים, המערכת הפיננסית. זה כבר לא מידע. חברה מודרנית לא יכולה להתקיים במאה ה–21 בלי כל הטכנולוגיות האלה, שאנחנו סומכים עליהן שיעבדו כשורה יום־יום, שעה־שעה. נכון, זה מבאס שגונבים כרטיסי אשראי, זה עוד יותר מבאס אם גונבים 80 מיליון כרטיסי אשראי, אבל זאת לא בעיה אמיתית. מה נעשה עם קאר האקינג (פריצה אלקטרונית לכלי רכב וכלי תחבורה), מה עם פריצות למכשירים רפואיים כמו קוצבי לב או משאבות אינסולין? בעצם, אפשר להגיד שפחות או יותר ב–2010 עברנו את קו פרשת הסייבר. הפסקנו לדבר על מידע ואבטחת מידע, והתחלנו לדבר על הגנה על החברה. הגנה על התשתיות, הטכנולוגיה ומערכות שליטה, תקשורת ובקרה. אנחנו כבר לא בעולם של שרתי אינטרנט. אלה בעיות בסדר גודל אחר — אלה החיים שלנו. לאנשים תהיה יכולת לפרוץ למשאית מרחוק ולגרום לה להתרסק, או לפגוע במערכות אנרגיה, או אפילו לפרוץ לבתים שלנו, לפתוח מרחוק את המנעולים.

הטכנולוגיה לוקחת אותנו לנקודה שבה אדם אחד יוכל לייצר פגיעה מאוד קשה במקסימום אנשים, מקסימום תשתיות. להיכנס עם מטוס בתאומים זה כל כך 2001.

נכון. חלק מהעניין הוא גם שהחברות שמייצרות את הטכנולוגיות לא רוצות לדבר על הבעייתיות שלהן, או אפילו לא מודעות לה בכלל. חברות שמייצרות קוצבי לב שאפשר לפרוץ אליהם מרחוק בכלל לא חושבות על עצמן בתור חברות סייבר. רוב הבעיות החמורות בתחום הזה, שקשור לחיי אדם, נחשפות אך ורק משום שהאקרים חושפים ומדגימים אותן. כל חברות המכוניות הגדולות למדו, חלקן בדרך הקשה, שהן צריכות לעבוד עם האקרים. טסלה הביאו מכונית לכנס ההאקרים בלאס וגאס ואמרו להאקרים, "בואו תבדקו את המוצרים שלנו". זאת הגישה שאני מאמינה בה. מוטב שנשכיל להבין את הכוח האדיר שיש בידיהם של האנשים הללו, ונמצא דרכים לעבוד ביחד איתם, ללמוד מהם, לשתף פעולה איתם. במקום זה עושים להם דמוניזציה וקרימינליזציה.

אבל על מה המאבק פה? על מי ישלוט באינטרנט — חברות, תאגידים וממשלות או האקרים?

אני חושבת שהאקרים לעולם לא ישלטו באינטרנט. הם גם לא רוצים לשלוט באינטרנט. ההאקרים שאני מכירה לא מחפשים שליטה. הם מחפשים לחשוף את מה שאינו חשוף, לשתף, לייצר דברים חדשים. וכן, יש ממשלות ותאגידים שמנסים לשלוט באינטרנט, חלקם גם מצליחים במידה לא מבוטלת. היחידים שעוד איכשהו יכולים לייצג את האינטרס של האדם הפרטי הם ההאקרים. זה כאילו מנוגד לאינטואיציה, אבל זאת המציאות.

אפשר היה לראות את זה כשהאקרים גילו מעורבות פוליטית. למשל, טלקומיקס בזמן המהומות בקהיר.

זה נקרא האקטיביזם — האקינג ואקטיביזם. ב–2011, כשהנשיא דאז חוסני מובארק ניסה לנתק את מצרים מהאינטרנט, ההאקרים של טלקומיקס עזרו למוחים במצרים להתחבר. שנה מאוחר יותר, כשהתחיל הבלגן בסוריה, הם עזרו לסורים. טלקומיקס היא קבוצה מאוד פעילה פוליטית. הם היו מעורבים גם בצוק איתן עם הרוסטר קאם — תרנגול שהסתובב בחצרות עזה עם מצלמת רשת עליו, ונוצר שיח אם ישרוד את ההפגזות או לא.

התנועה הידועה ביותר של האקטיביסטים היא אנונימוס.

אנונימוס עושים גם דברים לא פוליטיים. הם יצאו נגד הסיינטולוגיה, הם תקפו את פורנוגרפיית הילדים.

בדארקנט. אולי תסבירי קצת מה זה.

דארקנט — הרשת הסמויה או האפלה — מכילה דפים שאי אפשר לגשת אליהם בצורה המקובלת. אי אפשר לחפש אותם בגוגל, אי אפשר לשים אותם בחלון הדפדפן. צריך לינק ישיר אליהם, וכדי להתחבר ללינק הזה צריך להשתמש בתוכנה שנקראת TOR. האירוניה הכי גדולה היא שטוענים שרק פושעים והאקרים משתמשים בדארקנט, בעוד שלמעשה מי שהמציא את TOR היה הצי האמריקאי — כדי לאפשר העברת מסרים חשאיים באינטרנט. כעיקרון, כל אחד יכול להשתמש בדארקנט וב–TOR.

ועם זאת — לא נכנסים לדארקנט כדי לחפש מתכונים.

נכון, יש שם תוכן שלא תמצאי באינטרנט רגיל, כמו פורנוגרפיית ילדים. אנונימוס הצליחו לפגוע בהרבה אתרים כאלה. הם עשו דברים מאוד מתוחכמים — למשל, הם שתלו באתר פורנוגרפיית ילדים הודעה שאיפשרה להם לחשוף כתובות IP וזהויות של הגולשים והעבירו את המידע ל–FBI. אנונימוס נלחמו גם בסיינטולוגיה — הכת או התאגיד שמאחוריהם מאות עורכי דין והכוח של הוליווד. הם היחידים שממש העזו לצאת נגדם.

למעשה, רק האקרים יכולים עוד להתמודד מול גופים בעלי כל כך הרבה כוח ועוצמה.

אוסקר וויילד אמר, "אם תיתן לאדם מסכה הוא יוכל להגיד לך את האמת".

כן. הטכנולוגיה בעצם פירקה את האינדיבידואל מכוח. אנחנו עדר חסר אונים.

יותר מזה — אנונימוס הצליחו להשתמש בחוסר האינדיבידואליות ובהמוניות ככוח. כמו כוורת של דבורים זועמות, שאפשר להפנות את תשומת לבה למשהו, לפתוח עליו זרקור. הם לא פירקו את הסיינטולוגיה ולא עצרו את פורנוגרפיית הילדים, אבל הצליחו לפחות לגרום לאנשים האלה להבין שהם לא מוגנים. אם אנחנו ממשיכים לחיות בחברה שנשענת על מידע כמטבע עובר לסוחר, אז שאלת האמינות של המידע הזה, והשליטה בו, הופכות לשאלות מאוד מהותיות. שאלות של כוח והשפעה. ושוב — היחידים שמסוגלים לקחת חלק ביחסי הכוחות האלה, שיכולים איכשהו להחזיק קלפים כלשהם מול תאגידי ענק וממשלות, הם האקרים. בגלל זה אנחנו צריכים אותם בצד שלנו.

מידע הוא כבר לא כוח, להפך. המידע שאי אפשר לגשת אליו הוא כוח.

המידע הוא כבר לא כוח, הגישה למידע היא כוח. הכוח האמיתי הוא היכולת לשלוט בגישה למידע, או למנוע גישה למידע, כולל המידע של עצמנו. אין פה עניין של חופש מידע. המידע לא רוצה להיות חופשי, אנחנו הם אלה שיש להם שאיפות להיות חופשיים. כשאנחנו משחררים ולא מביאים את זה בחשבון, אנחנו מאיימים על החירות שלנו בעתיד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#