המסך הגדול מפנה מקום למסך האישי - הייטק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המסך הגדול מפנה מקום למסך האישי

השריד האחרון של הדרייב-אין נעלם, ויחד איתו ה"בחוץ" וה"ביחד"; הלכה התקופה של המלאכים של צ'רלי וצ'רלי וחצי

תגובות

השבוע, בדרכי חזרה הביתה, באיילון צפון, הרגשתי פתאום משהו מוזר. משהו היה חסר לי ליד גני התערוכה. הסתכלי בחדות ימינה והבנתי. הוא נעלם. פשוט ראיתי את הבתים מאחוריו, והוא איננו. המסך הלבן של הדרייב-אין.

כבר הרבה זמן שאני רואה שהוא למעשה סגור, ואינו מקרין סרטים. שעושים שם עבודות. אבל המסך עוד היה.

בשבת הלכתי ליומית של אחה"צ עם אשתי (בקולנוע קטן וסגור). אחרי הסרט נסענו לדרייב-אין. כבר היה חשוך, אבל לא ויתרנו. חשבנו שאולי ניתן יהיה להיכנס ולראות מה קורה שם. אבל לא, חסמו את כל הכניסות.

ככל שידוע לי השטח מיועד להיות חלק מגני התערוכה. שיהיה מקום להגדיל את תערוכות המחשבים והתקשורת הבאות. המסך הגדול מפנה מקום למסך האישי.

כל הדרך חזרה נזכרנו איך כשהיינו ילדים היינו מתרגשים ונהנים לראות שם סרטים. התשלום לשומר בבודקה שנראה כמו תחנות התשלום לכבישי אגרה, הנסיעה המצחיקה על הבמפרים, ההתלבטות היכן לחנות, לבדוק אם הרמקולים עובדים בכלל (בדרך כלל הם לא עבדו, ואם כן הם היו פשוט גרועים), לפרוש שמיכה על מכסה המנוע ולשבת עליו, לאכול את הפופקורן / נקניקיה / המבורגר השמנוניים והמגעילים - ולהיות הכי מאושרים בעולם. הסרט כבר לא היה חשוב - במילא לא כ"כ שמעו מהרמקולים, מכוניות היבהבו על המסך באורות גבוהים וגם צפרו. זה היה שילוב של סרט עם פיקניק בחיק הטבע העירוני.

הריסתו של הדרייב-אין זרקה אותי איזה 20 שנה אחורה, והתחלתי להיות נוסטלגי (ממרומי 30 שנותי, 8 שנות נישואי ושלושת ילדי) ולחשוב איזה דרך עברנו מאז.

המלאכיות היו של צ'רלי, צ'רלי היה וחצי וליזהר כהן היה אפרו. לא היו אז מחשבים אישיים בבתים, לא אינטרנט ולא פס רחב - מקסימום משחקי טלוויזיה ביתיים של "אטארי" - עם קלטות המשחקים המצחיקות והג'ויסטיק הכי קשיח בעולם (זו היתה הדמיית Force Feed-Back למוט הילוכים של רנו 4, רק שלא ידענו זאת עד שהתגייסנו).
מעט מגע אנושי אמיתי היינו אז הרבה יותר "בחוץ", יותר "ביחד". אז לא היינו צריכים לשים את המלים האלו במרכאות כפולות. משחקי האטארי התחילו להכניס אותנו פנימה, ולהרבה זמן, מול מסך הטלוויזיה. אני זוכר שעות של קרבות טנקים מול מירון, חבר הילדות שלי, כשאנו מנסים לחשב זוויות של פגזים שיפגעו בקירות ואח"כ בטנק היריב, שיסתובב במקומו כסביבון ויגרום לצלף אושר גדול וצחוק מתגלגל. מאז אנחנו רק נכנסים יותר ויותר פנימה, אל עצמנו, אל הישיבה מול המחשב, ובקרוב גם נתחיל לעבוד מהבית.

משום מה עולה בי הדימוי של הזומבים נטולי הרצון העצמי, היושבים מול מסכים תכלכלים ללא תנועה. דימוי המוכר לנו מהרבה סרטים ופרסומות המציגים את העתיד בגוון שלילי על בסיס "1984" של ג'ורג' אורוול. עד כמה אנחנו, מבלי משים, נסחפים לעבר מימוש הדימוי הזה?

אם ננסה לבצע חוויה חוץ גופית, לצאת לרגע מעצמנו ולראות אותנו מהצד - מה יתגלה לעינינו?

אני משער שנראה שאנו יושבים הרבה שעות מול המסך, מתקשרים עם אחרים דרך המחשב או הטלפון, ומקיימים רק מעט מגע אנושי אמיתי, וגם אז - כי אין ברירה (ישיבות, פגישות עם לקוחות, ארוחות צהריים).

נסו לבדוק מה יש בתפריטי הסימניות וההיסטוריה של הדפדפנים שלכם, גם בבית וגם בעבודה - האתרים שאנו בוחרים לחזור אליהם הם שיקוף די טוב של זהותנו. (מסך) המחשב הופך להיות הראי שלנו, החלון שלנו לעולם.

נכון שתמיד יש בחירה - מי שהוא חברתי באופיו יחפש את המגע האנושי וידאג להיות בקשר חברתי בעל נוכחות פיסית, ומי שלא - האינטרנט והמחשב נותנים לו סיבות מצוינות להיות לבד ולמלא את זמנו.
קשר אמיתי בין "הענק הירוק" ל"נסיכה מיפאן"? יהיו מי שיאמרו שהאינטרנט מאפשר לנו להרחיב את רשת הקשרים החברתיים שלנו בקלות (אפילו על פני כל העולם, דבר שקודם היה כמעט בלתי אפשרי) ולשמר קשרים קיימים. זה נכון - אבל זה קשר וירטואלי (בייחוד קשרים חדשים שאינם בעלי מימד פיסי), שאינו חושף אותנו יותר מכפי שנרצה. יש לנו הרבה שליטה על מאפייני הקשר.

האינטרנט מאפשר לנו לרמות את עצמנו בקשרים חברתיים מדומים, ובכך לפטור את עצמנו מליצור קשר חברתי שאינו תלוי בעכבר ומקלדת.

כמה מכם נפגשו במציאות עם מישהו שהכירו באינטרנט? בכמה מקרים כאלו נוצרו חברות/אהבה אמיתיים?

קשה לי להאמין שמתוך צ'טים באתרים שונים או ב-ICQ בין "הענק הירוק" ל"נסיכה מיפאן" יכול להתרקם סיפור של ממש (אולי בתוך רצועת קומיקס).

ייתכן שככל שהטכנולוגיה תתקדם (פס רחב, שיחות וידיאו וקול ברמה סבירה, מכשירי חישה) נוכל לדמות בצורה טובה יותר מפגש חברתי ממוחשב מרחוק. אבל נראה לי שזה לא יושג בתקופתי.

וזה אולי המזל שלי, אבל מה אני יודע - אני בסך הכל נוסטלגי עם רגל אחת במציאות.

והערה לסיום:

בארץ חמה כמו שלנו זה פשע שאף אחד לא מקים דרייב-אין כמו שצריך. יזם שילמד את הנושא ברצינות בארה"ב ויפתח בארץ דרייב-אין מושקע - מובטח לו לפחות לקוח אחד שיביא גם את ילדיו - שיראו על מה אבא גדל, ולא יבינו לאן הוא סוחב אותם ומה הוא רוצה מהם.


איתן כספי הינו מנהל רשת ומחשבים בבנק למשכנתאות. הכותב או החברה בה הוא עובד קונים ומוכרים לעתים ניירות ערך המוזכרים בטור זה. המידע המובא בטור אינו מהווה בשום אופן המלצה לרכוש או למכור מניות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם