כבר לא טרקטור סובייטי, אך עדיין רחוק ממכונית מרוץ

עד כמה מהיר האינטרנט בבית שלנו? לפי נתונים של חברת Akamai, קצב הגלישה האמיתי בישראל הוא 8.9 מגה־ביט לשנייה - נמוך בהרבה מהמהירות שעליה מצהירות חברות התקשורת ■ גם מבחינת יוקר האינטרנט מצבנו אינו מזהיר - הישראלי מוציא 1.6% ממשכורתו על חיבור אינטרנט, לעומת 0.4% בארה"ב ו-0.7% בבריטניה ■ עם זאת, בשנים האחרונות האינטרנט בישראל קפץ מדרגה - מהמקום ה–60 בעולם לפני שנים ספורות למקום 26 כיום, וגם התקדמות מיזם הסיבים האופטיים משאירה מקום לאופטימיות

אמיתי זיו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אמיתי זיו

לפני ארבע שנים בדיוק, ב–29 ביוני 2010, טבע ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את המונח "טרקטור סובייטי" בהתייחסו לאינטרנט הישראלי. נתניהו השתמש בדימוי השלילי כדי לתאר את מצב תשתיות התקשורת, את מהירות הגלישה ואת התחרות בענף האינטרנט בישראל. האירוע שבו דיבר היה ניסוי ראשון של חברת החשמל בתשתית סיבים עד לבית הלקוח (FTTH) ב–150 משקי בית בקרית שמונה.

ארבע שנים חלפו, וכעת אנו עומדים ערב השקת הפעילות המסחרית של המיזם שנולד מאותו ניסוי. בזמן שחלף התגבשה סביב חברת החשמל קבוצה של יזמים פרטיים והקימה את חברת IBC, ששמה לה למטרה להגיע בתוך 20 שנה לכל בית בישראל עם סיב אופטי - תשתית התקשורת המתקדמת ביותר, שמאפשרת גלישה במהירויות עצומות.

ההשקה קרובה מאי פעם. מנכ"ל חברת הסיבים, דני לאובר, הבטיח בעבר כי הלקוח הראשון יחובר ברבעון השני של 2014. בשיחה איתנו בשבוע שעבר אמר: "אני מתכוון לעמוד בלוח הזמנים", כך שהלקוח הראשון יחובר לרשת החדשה ממש בימים הקרובים. העיר הראשונה שאליה יגיעו הסיבים היא באר שבע, ולאחריה תתפרש הרשת באופן מהיר יחסית בשלושה מוקדים: צפון, מרכז ודרום. לקראת התחלת הפעילות של חברת הסיבים, תחת המותג Unlimited, שווה לעצור לרגע ולבחון את מצב האינטרנט בישראל.

תשתית רשת סיבים אופטיים של בזקצילום: רונן טופלברג

נתוני החברות משקרים

כדי לבדוק את קצב הגלישה בישראל יש לבחון כמה מדדים. ראשית, עלינו לבדוק מה מדווחות החברות. בזק דיווחה לבורסה כי מהירות הגלישה הממוצעת של לקוחותיה היא 20 מגה־ביט לשנייה. מדובר בזינוק שנתי של 100% במהירות הגלישה הממוצעת של המונופול המשרת 1.3 מיליון משקי בית בישראל - מהם 300 אלף מחוברים בטכנולוגיית VDSL, כלומר בקצב של 40–100 מגה־ביט.

במאי האחרון השיקה HOT מהירות חיבור של 200 מגה־ביט, הקצב המהיר בישראל, ובאותה הזדמנות הודיעה כי 60% מלקוחותיה כבר גולשים במהירות גבוהה מ–30 מגה־ביט לשנייה וכי 30% מלקוחותיה גולשים במהירות של 100 מגה־ביט לשנייה. המהירות המדווחת האחרונה של HOT היא 42 מגה־ביט לשנייה בממוצע ללקוח.

אלא שאין להתייחס לנתונים אלה ברצינות. חברות התשתית מדווחת למעשה על מה שהלקוח משלם, ולא על קצב הגלישה בפועל, כפי שנראה בהמשך. משרד התקשורת ניסה לכפות על החברות להבטיח יחס כלשהו בין מה שהלקוח רוכש לבין מה שהוא מקבל באמת, אך נכשל.

המדד האוביקטיבי המקובל והמוכר ביותר לקצב גלישה הוא netindex - מדד המבוסס על בדיקות מהירות שמבצעים אנשים פרטיים במונה SpeedTest. על פי מדד netindex, ישראלים גולשים במהירות של 26 מגה־ביט לשנייה בממוצע, מה ששם את ישראל במקום ה–26 בעולם במהירות הגלישה (הורדת קבצים). מדובר בקפיצת מדרגה - לפני ארבע שנים היתה ישראל במקום ה–60 בעולם לפי אותו מדד, וקצב הגלישה בישראל היה כ–4.1 מגה־ביט לשנייה. ישראל נמצאת מעל הממוצע העולמי בקצבי הגלישה, 18.6 מגה־ביט לשנייה, אך מתחת לממוצע מהירות הגלישה באיחוד האירופי, 25.7 מגה־ביט לשנייה, ואף מתחת לממוצע במדינות המפותחות, 23.3 מגה־ביט לשנייה.

אתר netindex מראה גם את איכות הגלישה (באמצעות בדיקות באתר pingtest.net). קיימים מדדים שונים שבודקים עד כמה האינטרנט שלנו יציב ונקי או הפכפך ו"מלוכלך". גם כאן אפשר לומר שהתוצאה של ישראל היא לא יותר מבסדר - מקום 22 בעולם.

אלא שגם מדד netindex בעייתי. ראשית, מי שניגש לבצע בדיקות מהירות הוא לא בהכרח לקוח ממוצע, אלא על פי רוב לקוח מתוחכם יותר, שמחובר בחיבור מהיר יותר מגברת כהן.

שנית, מבחן SpeedTest בודק רק את המקטע שבין הבית לספקית האינטרנט. אם ברצונכם לראות סרט וידאו מאתר בחו"ל, או להוריד קובץ כלשהו משרת בחו"ל, אתם תלויים בקו הרבה יותר ארוך, שאותו SpeedTest אינו בודק.

מנכ"ל חברת הסיבים, דני לאוברצילום: מוטי מילרוד

שלישית, כפי שחשף כבר נתן ליפסון ב–TheMarker, לספקיות האינטרנט קל מאוד לעשות מניפולציות ב–SpeedTest. ליפסון הציע למשתמשים להשוות בין התוצאה שקיבלו לבין התוצאה באתר בדיקה אובייקטיבי יותר, myspeed.visualware.com. גם אנחנו ממליצים להשוות.

אז אם על דו"חות החברות אי־ אפשר לסמוך, ועל netindex אי־אפשר לסמוך, מהו מדד האמת? הכי קרוב לכך הוא דו"ח רבעוני של חברת Akamai, מסמך המכונה State of the Internet. איך זה עובד? לחברת Akamai יש שרתים הפזורים בכל העולם. היא מוכרת לחברות תוכן בינלאומיות נוכחות בשרתים הממוקמים בפיזור גיאוגרפי רחב, וכך החברות מבטיחות שהלקוח יקבל את התוכן משרת קרוב. הנתונים של Akamai אינם תיאורטיים, הם קצב הגלישה האמיתי שמקבל לקוח.

הפלא ופלא, על פי נתוני החברה לרבעון הראשון של 2014, שפורסמו בסוף השבוע, קצב הגלישה האמיתי בישראל הוא 8.9 מגה־ביט לשנייה - כשליש ממה שקובע netindex ונמוך בהרבה מהמהירות המדווחת בדו"חות חברות התקשורת. יש לציין כי על פי Akamai, אנחנו במקום ה–19 בעולם במהירות קצב ההורדה, והחברה מציינת לטובה את קצב שדרוג המהירויות בישראל - 8.7% ברבעון ו–29% בשנה.

אבל רגע. עד כה דיברנו רק על מהירות הורדת הקבצים, ומה לגבי העלאת קבצים? כיום, יותר מתמיד, האינטרנט הוא דו־סטרי. כשאנחנו שולחים קובץ, אנחנו משתמשים בהעלאת נתונים, קל וחומר כשאנחנו מדברים בשירות כמו Skype ועוד יותר מכך כשאנחנו משתמשים בשירות ענן כלשהו (אחסון, עיבוד, עריכה וכדומה).

באשר לקצב העלאת הנתונים מצבנו בכי רע, וכמעט אין חולק על כך. גם על פי המדד המקל של netindex, ישראל נמצאת במקום ה–113 בעולם מבחינת קצב העלאת נתונים, עם מהירות ממוצעת של 3.1 מגה־ביט לשנייה. כיום, הצרכן בישראל מקבל במקרה הטוב קצב Upload שהוא עשירית מקצב ה–download שעליו הוא משלם, ולעתים הרבה פחות. זוהי אחת המחלות הקשות ביותר של האינטרנט בישראל.

השאלה אם קצב ה–upload באמת חשוב למשתמש נתונה לוויכוח. בחברות הוותיקות טוענים כי הצריכה של גולש ממילא אינה סימטרית, והוא תמיד מוריד הרבה יותר משהוא מעלה. ואולם, ככל ששירותי הענן מתקדמים, מתבהרת נחיצות הקו העולה. בהקשר זה אמר לנו לאובר: "האינטרנט נתפש כיום יותר ויותר כרשת המחברת לא רק בין צרכן תוכן לשרת, אלא גם בין מכונות, מה שמכונה האינטרנט של הדברים. זו החזית החדשה של העולם הטכנולוגי, כי יש יותר דברים בעולם מאנשים, ולכן קצב ה–upload לא פחות חשוב מקצב ההורדה". לאובר מייחס חשיבות רבה לקצב העלאת הקבצים משום שרשת הסיבים שהוא פורש בימים אלה היא הראשונה בישראל שתציע ללקוח גלישה סימטרית: קצב העלאה זהה לקצב ההורדה. החבילות של החברה יתחילו ב–100 מגה־ביט לשנייה, שיתחלקו באופן סימטרי.

יקר לגלוש

היבט נוסף ששווה לבדוק בנוגע לאינטרנט בישראל הוא המחיר. אם להסתמך על נתוני בזק, לקוח ממוצע בחברה משלם 96 שקל בחודש (כולל מע"מ) על תשתית. הוא נדרש לשלם עוד כ–35 שקל לספקית האינטרנט שלו, כך שההוצאה על חיבור לאינטרנט בישראל היא כ–130 שקל בחודש. זה לא מעט. המדד הטוב ביותר לכך הוא דו"ח שנתי שמפרסם מדי שנה ITU, ארגון הכפוף לאו"ם שמסדיר את תחום הטלקום בעולם.

לדו"ח קוראים Measuring the Information Society, והמהדורה העדכנית שלו היא מאוקטובר 2013. ב–ITU בודקים כמה עולה חיבור אינטרנט במדינה, ומודדים את העלות כשיעור מההכנסה הממוצעת של האזרח. מהנתונים עולה כי ישראלי מוציא 1.6% מהמשכורת שלו על חיבור אינטרנט, לעומת 0.4% בארה"ב ו–0.7% בבריטניה. בסך הכל, ישראל נמצאת במקום ה–26 במדד יוקר האינטרנט (כלומר, 25 מדינות זולות ממנה). מעניין יהיה לראות מה יהיו ממצאי הדו"ח ל–2014, שיפורסם בעוד חודשים מספר. במשך השנים מהירויות הגלישה עולות וגם ההוצאה על תשתית האינטרנט עולה. לעומת זאת, התשלום לספקית יורד, הרבה בזכות שחקניות קטנות כגון HOT־נט, שמציעה מחיר של 20 שקל בחודש לכל מהירות ושיצרה תחרות עזה בענף.

מרוץ השקעות

בצד החיובי, אפשר לומר שמצב האינטרנט בישראל קפץ מדרגה. עד לפני כמה שנים היינו במקום ה–60 בעולם, לא הרחק מרואנדה, למשל. כיום אנחנו במקום 26, אחרי גרמניה אך לפני צ'כיה. כמה סיבות הובילו לשיפור, ובראשן התחרות בין בזק ל–HOT ואמצעי שימור הלקוחות שלהן. HOT דוחפת לקוחות למהירויות גבוהות כחלק מחבילת הטריפל, ובזק ביצעה בשנים האחרונות ארבעה מבצעי שדרוג חינם ללקוחות, שניים מהם באופן אוטומטי - בלי כל מעורבות מצד הלקוח.

שנית, בתחילת 2012, במועדים סמוכים מאוד, הושקו בישראל שני כבלים תת־ימיים חדשים ששברו את המונופול שהיה עד אז לכבל התת־ימי של מד־נאוטילוס. הכבלים החדשים הביאו לירידת עלויות חדה לספקיות. עקב כך, הגדילו הספקיות במידה ניכרת את קיבולת האינטרנט שלהן, מה שהשפיע לטובה על חוויית הלקוחות.

שלישית, נראה כי התחרות הקרובה מצד מיזם הסיבים משפיעה על חברות התשתית הוותיקות. בזק ו–HOT נמצאות שתיהן במרוץ של השקעות תשתית. בזק נמצאת בעיצומו של פרויקט בשם Fiber NGN, שבמסגרתו יעבור עד סוף השנה סיב של החברה ליד כמיליון בתים בישראל. HOT פורשת גם היא סיבים, והשיקה באחרונה מהירות גלישה של 200 מגה, ומנכ"ל החברה, אילן צחי, הבטיח להשיק עד סוף השנה חבילה במהירות 500 מגה־ביט לשנייה.

רביעית, יש לציין לטובה את בזק בהיבט של פרישת התשתית. במרבית מדינות העולם קיים הבדל בין הפרישה בערים מרכזיות לבין הפרישה באזורים כפריים - הערים מקבלות ראשונות את הטכנולוגיות החדשות. בזק פורשת את הרשת שלה ומיישמת את השידרוגים הטכנולוגיים באופן שוויוני בכל הארץ. ב–HOT המצב שונה, והחברה אינה מספקת שירות (משום סוג) לכמעט 400 אלף משקי בית. את זה מנסה כעת משרד התקשורת לשנות, כפי שנחשף ב–TheMarker.

חמישית, בישראל המצב החוקי מחייב את ספקיות האינטרנט בניטרליות, בעוד במרבית מדינות העולם לחברות האינטרנט יש היכולת להצר את הצינור ללקוחות מסוימים או לפגוע באיכות של שירותים מסוימים.

מול כל אלה, עלינו לשאול את עצמנו היכן אנחנו רוצים להיות. האם מדינת ישראל יכולה להסתפק במקום 26 בקצבי הגלישה? האם אומת ההיי־טק לא צריכה לשאוף למקום גבוה יותר? נכון אמנם שהאינטרנט בישראל כבר אינו טרקטור סובייטי, אבל הוא בהחלט לא מכונית מרוץ. אנחנו במקום סביר באמצע, ותו לא. אולי השקת חברת הסיבים IBC תשנה את התמונה, או כפי שאמר בכיר בשוק: "זירת תשתיות האינטרנט שוב רותחת. סוגיית מהירות הגלישה חזרה לקדמת הבמה, היא כרגע לב התחרות ולכן כולם צריכים לעבוד קשה יותר. המהירויות הולכות לעלות עוד, וגם ב–upload המצב לא יישאר כפי שהוא, כך שהאופק לצרכן הוא טוב".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker