עם זקיפות לאומית לא הולכים למכולת

שום דבר לא מקולקל בהיי-טק הישראלי: מהתעשיות הבודדות שמתפקדות כמו שצריך

אמיר טייג
אמיר טייג

ההיי-טק הישראלי מתחרה בעוז בכל הענקים הגלובליים בתחום, ויכול להם. הוא מפרנס היטב את עובדיו, ומעניק להם סביבת עבודה נוחה ומפרגנת, והוא גם מייצר החזרים נאים עבור היזמים והמשקיעים, שלא מהססים להשקיע בו מחדש את כספי האקזיטים.

אם תפקידו הציבורי של ההיי-טק הישראלי היה רק לעורר את זקיפות הקומה הלאומית, אפשר היה לומר כי הוא ממלא את תפקידו בהצלחה מסחררת. אולם הבעיה היא שעם זקיפות קומה לאומית לא קונים במכולת. ביוני 2011 פירסמנו ב-TheMarker סדרת כתבות שבה הצגנו תמונת מצב מדאיגה שלפיה ההיי-טק הישראלי כבר אינו מושך אחריו את המשק כולו. החל מ-2000 התנתק קטר ההיי-טק מקרונותיו, והמשיך לבדו קדימה.

חלקם היחסי של עובדי ההיי-טק מתוך סך השכירים נותר ללא שינוי, חלקו של ההיי-טק מהתוצר נשחק והלך, והפער בין שכר העובדים המוכשרים שקפצו על הקטר לשכר הממוצע במשק התרחב. ההיי-טק מופרד מסביבתו בחומות של השכלה ושכר. רק חלק קטן יחסית מהמצטרפים הטריים לשוק העובדה מצליחים לחדור מבעד לחומות אלה, ולהזניק את עצמם לעשירונים השמיני, התשיעי או העשירי כבר בסוף חודש העבודה הראשון שלהם.

עובדי היי-טק. אין דרך טובה יותר להגדיל את הפריון מלבד צירוף ישראלים לקהילה הזאתצילום: אילייה מלניקוב

מאז עברו שנתיים וחצי, והחודש פירסם מכון שמואל נאמן עדכון לעבודתו המקורית, ששימשה אותנו גם הפעם כבסיס הנתונים והניתוח. למרבה הצער, התמונה לא השתנתה מהותית.

התחרותיות הגלובלית של ההיי-טק הישראלי עדיין גבוהה מאוד, וענקיות כמו אפל , גוגל , פייסבוק ומיקרוסופט רק חיזקו את הנוכחות האסטרטגית שלהן בישראל. האקזיטים נעשו גדולים יותר, ומספר החברות המוצלחות שהוקמו על ידי יזמים ישראלים ומומנו על ידי קרנות ההון סיכון הפעולות בישראל רק הולך וגדל. אלא שלמרות כל זאת, אין עדיין עדות לכך שהתעשייה נוטלת מחדש את תפקידה ההיסטורי כ"קטר צמיחה".

אין זה כלל תפקידם של היזמים ואנשי ההון-סיכון לקחת על עצמם אחריות לאומית מסוג זה. מי שצריך להפוך את ההיי-טק מאמצעי להתעשרותם של מעטים לכלי המזיז את המשק כולו היא המדינה.

אכן, המדינה תמכה בתחום באמצעות המדען הראשי, והיתה זו היא שהניעה את תעשיית ההון סיכון המקומית לפני 20 שנה, אך זה כבר שייך לעבר הרחוק. מ-1998 חלה ירידה הדרגתית וברורה בשיעור המשאבים שמקציבה המדינה כדי לעודד מחקר ופיתוח מקומי. בעוד מדינות אחרות בעולם למדו את הלקח הישראלי, והבינו כי נדרשת מהן מעורבות פעילה כדי ליצור להיי־טק יתרונות תחרותיים גלובליים, ישראל הלכה בכיוון ההפוך, והשאירה את ההיי־טק לחסדיו של הסקטור הפרטי, המחפש למזער סיכונים ולמקסם את התשואה.

יוקר המחיה החריג בישראל אינו נובע רק ממחיר המוצרים, אלא בעיקר מהשכר הנמוך כאן. עובד ישראלי מרוויח בממוצע כ-46% פחות מהעובד האמריקאי בגין שעת עבודה ו-20% פחות מהממוצע במדינות OECD. העובדים הישראלים עניים, והדרך העיקרית להוציא אותם מהעוני היא להגדיל את כושר ההשתכרות שלהם, כלומר לשפר את הפריון.

בהנחה שלא הולכים לחלק את כספי הגז לאזרחים, אין דרך טובה יותר להגדיל את הפריון מלבד הרחבת תעשיית ההיי-טק וצירוף עוד ישראלים לקהילה הזאת. בשבועות הקרובים נפרסם ב-TheMarker סדרת כתבות שבהן ננסה להבין כיצד המדינה יכולה להחזיר להיי-טק את תפקידו הציבורי כמעודד צמיחה ומגשר על פערים. ננסה להתרומם מעל הפרדיגמה המסנוורת של זקיפות קומה לאומית, ולהציע פתרונות ארוכי טווח, מתוך תקווה שעדיין לא מאוחר לשנות.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ