הנכס הגדול של ההיי־טק המקומי

החשש מפני מרכזי המו"פ הזרים שפועלים בישראל משולה לפחד שרווח בשנות ה-80

בעולם הגלובלי שבו אנחנו חיים, הון אנושי דומה מאוד להון מוניטרי: אנשים מוכשרים יכולים לעלות על מטוס ולעבור בקלות למדינה אחרת, וכסף יכול לחצות גבולות בלחיצת כפתור ולעבור מחשבון אחד למשנהו.

הניסיון לווסת או או לעצור את התנועה הטבעית של הון אנושי משולה לעצירה של תנועת ההון, ולפיכך הוא בבחינת חזרה בזמן לסוף שנות ה–80, שבהם חרדה קרתנית מפני בריחת הון והידלדלות יתרות מטבע החוץ השפיעה על המדיניות הכלכלית. החשש מפני מרכזי המו"פ הזרים שפועלים בישראל משולה לפחד שרווח בשנות ה–80, ששחרור סחר החליפין לחסדי השוק ירושש את ישראל מנכסיה.

מה למדנו מאז ששוק המט"ח הישראלי נפתח לעולם, בתחילת שנות ה–90? למדנו שהחלפת שלטון הפקידים בשוק המט"ח בשלטון השוק רק היטיבה עם המשק המקומי. זרימת ההשקעות הזרות לישראל גברו על יציאת הון מקומי לחו"ל, ויתרות המטבע רק גדלו. המשק הישראלי התחרה היטב בשוק הגלובלי, ופיתח יכולות שלא היו בו קודם לכן.

סטארט אפ
משרד סטארט-אפ. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבהצילום: Bloomberg

מרכזי הפיתוח הזרים הפועלים בישראל הם הנכס הגדול ביותר שיש להיי־טק המקומי. ענקיות טכנלוגיה גלובליות כמו גוגל, אפל, אינטל, קוואלקום, ברודקום, מיקרוסופט, אורקל, HP, יבמ ואחרות, שמעסיקות עשרות אלפי מהנדסים ישראלים, שומרות על ישראל בחזית הטכנולוגיה הגלובלית. המו"פ שנעשה בישראל הוא פורץ דרך, ולפיכך אסטרטגי בעבור החברות הגלובליות, אך חשוב מכך - קריטי להישרדות ארוכת טווח של ההיי־טק המקומי. מרבית עובדי מרכזי הפיתוח הזרים ניצבים בשלב מסוים בקריירה שלהם מול האפשרות לעשות רילוקיישן לחו"ל. מרביתם מחליטים להישאר בישראל, חלקם נוסע וחוזר לאחר שנים של התנסות, ורק מיעוטם בוחר לא לחזור. מרבית הידע שצוברים הישראלים בחברות אלה נותר בישראל.

מדיניות הממשלה לגבי מרכזי הפיתוח הזרים צריכה להיגזר מתרומתם למשק ולעובדיהם, ולא מחששות ארכאיים מפני זליגת הון אנושי. חברות רב־לאומיות אלה מייצרות יותר מקומות עבודה מחברות ההיי־טק המקומיות, עובדיהם זוכים לתנאים טובים יותר, הם משלמים יותר מסים על שכרם והיציבות התעסוקתית שלהם גבוהה יותר. במקום לפחד מהם, צריך לעודד אותם.

תגיות:

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ