מה למדנו מ"קוני 2012"

גדי להב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גדי להב

>> הסיפור הדיגיטלי של השבוע - יותר מהאייפד החדש, יותר מגוגל פליי - הוא ללא ספק קמפיין "קוני 2012" שחרך את הרשת, ונהפך לסרטון הוויראלי המהיר ביותר בהיסטוריה. זהו סיפור מרתק מכיוון שלא מדובר בסרטון של חתול מתעטש אלא בסרט בן 30 דקות על חטיפת ילדים באפריקה והפיכתם לחיילים.

הסרטון הופק על ידי ארגון Invisible Children ומטרתו להביא למעצרו של ג'וזף קוני, גנרל מטעם עצמו שחוטף ילדים באוגנדה וקונגו. את הבנים הוא הופך לחיילים ואת הבנות לשפחות מין, שיגדלו דור לוחמים נוסף. איך נגרום למעצרו? בכך שנהפוך את קוני לסלב: נקנה חולצות, פוסטרים וצמידים שלו, נעלה את הסרטון ברשתות החברתיות ונגרום לכך שכל העולם יידע מיהו, מה שיגרום לממשלת ארה"ב להשאיר באוגנדה כוח משימה שכבר נשלח לשם.

לקמפיין הזה יש עוד דרך ארוכה להצלחה, אבל ההתחלה ללא ספק עלתה על הציפיות: הנושא הגיע לתודעת העולם. במקביל נשמעה גם ביקורת: שההתמקדות בקוני מפשטת את העניין מכיוון שיש עשרות סוחרי ילדים כמוהו, שרק שליש מכספי אינוויזיבל צ'ילדרן מושקע באפריקה ושהקמפיין מעודד את תופעת "מחאת הכורסה".

לכאורה, הצלחת "קוני 2012" היא הוכחה לכוחה של הרשת וליתרונותיה, ואולי אף לעליונותה, על כלי התקשורת המסורתיים. יוצר הסרטון, ג'ייסון ראסל, אומר בסרטון: "אתם אחראים להצלחת הקמפיין. אתם תהפכו את קוני לסלב. הפירמידה שבה שלטו מעט אנשים בעלי כוח וכלי תקשורת בהמונים מתהפכת: אתם ההמונים יכולים לשלוט בהם. אם תהפכו את קוני לסלב, כלי התקשורת ייאלצו לדווח על כך, ובעלי הכוח יפעלו בהתאם".

אבל העניין לא פשוט עד כדי כך. ראשית, ראסל פנה ל-20 ידוענים ו-12 פוליטיקאים, כלומר אותם בעלי כוח, כדי שיסייעו בהפצת הסרטון. שנית, מדובר בעבודה מקצועית לעילא: הצילומים המצוינים, העריכה הקצבית ויותר מכל התסריט. הסרטון הוא למעשה סרט עלילתי לכל דבר. יותר משהוא מעביר מידע, הוא פונה אל הרגש. במרכזו נבל אחד שמייצג את הרוע בהתגלמותו, ומולו ארה"ב ולצדה הצדק האבסולוטי. זה לא מזכיר לכם קצת את הוליווד?

כשמסתכלים על התוכן במקרה הזה, אין הבדל בין יוטיוב לאן.בי.סי. הכוח נמצא אצל הקהל הרחב, אך כדי להגיע אליו צריך מסר קל לעיכול כך שגם בנו הזאטוט של ראסל יבין מיהם הרעים פה. מבחינה זו, הגבולות בין "קוני 2012" ל"מלחמת הכוכבים" או סדרות משטרה פשטניות מיטשטשים. שטחיות היא מלת המפתח, ובזה אין לרשת שום יתרון על המדיה המסורתית. העובדה הזאת מצדיקה גם חלק מהביקורת על הסרטון.

מה ששונה הוא אמצעי ההפצה. יותר מההשוואה בין שידור טלוויזיה ללייק בפייסבוק, מעניינת כאן ההשוואה בהיבט הפסיכולוגי, וכאן יש שוני משמעותי מהפנייה שנעשית אלינו מכלי התקשורת המסורתיים.

הטלוויזיה, מדורת השבט, מנסה לייצר תחושת אחדות וזהות. לכאורה זו גם כוונת "קוני 2012", במטרה שנשלח את הסרטון לתפוצת הפייסבוק שלנו: עזרו לנו, לארה"ב, להיות צודקים יותר. אבל הסרט נפתח בלידת בנו של ראסל. הוא מסתיים כשבנו אומר לו: "אני רוצה להיות כמוך". "קוני 2012" מייצג נאמנה את מרכז ההוויה שלנו ברשת, את הכוח המניע שלה, זה שמבדיל אותה משאר כלי התקשורת, ומתומצת במלה אחת: אני.

-

הכותב הוא העורך הראשי של אתר וואלה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker