הסיפור של אמובי: מדירה באבן גבירול ועד אקזיט של 340 מיליון דולר - היי-טק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הסיפור של אמובי: מדירה באבן גבירול ועד אקזיט של 340 מיליון דולר

כבר כשהיה בן 29, התעשר הקיבוצניק זוהר לבקוביץ אחרי האקזיט הראשון שביצע בחייו ■ השבוע, בגיל 41, הוא נהפך למיליונר לאחר שמכר את חברת אמובי ב-340 מיליון דולר ■ "זה עסק עם מתח בלתי פוסק", הוא אומר, אבל לא מתכוון לצאת לפנסיה: "מה פתאום, כבר יש לי רעיון לסטארט-אפ חדש"

34תגובות

>> בשעות אחר הצהריים של יום שני השבוע, חדר האוכל של חברת אמובי בהרצליה פיתוח כמעט שומם, אבל מסביב יש עדויות למה שהתרחש כאן לפני שהגיע העיתונאי לחדר: על גבי שולחן עם מפת פלסטיק נותרו עשרות צלחות יתומות. על אחת מהן נותרו סנדוויצ'ים - רולים עטופים היטב מאחת הסנדוויצ'יות המפונפנות של האזור. "אלה השאריות מחגיגות האקזיט?", אני שואל את זוהר לבקוביץ, ממייסדי חברת הפרסום לסלולר אמובי. הוא משיב בשלילה. כעבור שעה הוא כבר מודה שכן.

להרשמה לוועידת האינטרנט COM.VENTION 2012 לחצו כאן

השבוע נודע כי החברה של לבקוביץ - המפתחת מוצר שמאפשר למפעילים סלולריים להתאים פרסומות לסוגים שונים של מדיה ותוכן, למשל לגלישה סלולרית או להודעת טקסט - נרכשה על ידי חברת התקשורת הסינגפורית סינגפור טלקום (סינגטל) תמורת 340 מיליון דולר. עם כל הכבוד לרולים המושקעים, איפה הסנדוויצ'ים של אמובי ואיפה משתאות השמפניה וארוחות השחיתות של הסטארט-אפים של תחילת העשור הקודם. אקזיט בימים אלה הוא סיבה למסיבה - אבל צנועה. בכל זאת, המצב הכלכלי לא מאפשר חגיגה ראוותנית מדי.

גבריאל בהרלייה
כל מה שצריך לדעת על קריירה בהייטק
כנסו למתחם

נדמה שאת החגיגה המינורית הזו לבקוביץ מהנדס בקפידה, והרוגע שלו מקרין גם על שאר 55 עובדי אמובי. בביקור שלנו במשרדי החברה יום לאחר פרסום דבר העסקה היו כל העובדים ספונים בחדריהם, בתנוחת היי-טק מסורתית, כלומר מול המחשב ובעיניים טרוטות. מלבד שאריות הסנדוויצ'ים אין קישוטים, אין חגיגות ולרגעים נדמה כאילו עובר על החברה עוד יום סטנדרטי.

ובכל זאת נכנס לתמונה גם בקבוק שמפניה. באופן סימבולי, הוא ריק: "תוכל לחתום לי עליו", מבקש אורן ברנס, דירקטור לחדשנות בחברה, מלבקוביץ - ומגיש לו את הבקבוק. לבקוביץ חותם וברנס יוצא וצועק לחבריו: "השגתי חתימה מזוהר".

"אורן הגיע אתי לאמובי מהיום הראשון", מספר לבקוביץ. "פגשתי אתו בסניף ארומה ברחוב המנופים בהרצליה עוד לפני שהיה לנו משרד, ומאז הוא כאן. כך גייסתי אותו, זה היה מפגש משתלם. עובדים ותיקים בחברה, כמו אורן נניח, יקבלו לא מעט כתוצאה מהעסקה - סכום של עשרות מיליוני דולרים מהרכישה יתחלק בין העובדים. מגיע להם. הם עבדו שבע שנים על החלום הזה", אומר לבקוביץ, שחלקו באקזיט יהיה 20 מיליון דולר.

אבל האקזיט לא גורם לו לצאת מגדרו. לפחות לא בפנינו. "קיבלתי היום 700 מיילים של מזל טוב, ואני בכלל מכיר רק 100 אנשים", הוא אומר.

אקזיט ראשון בגיל 29

אמובי נולדה ב-2005, בזמן ארוחה במסעדת הבראסרי בתל אביב. שלושה חברים שעבדו אז בחברת האינטרנט הוותיקה הוטבר - שאול רורקה, שהיה סגן נשיא למכירות; גיל שולמן, שהיה מנהל מוצר; ולבקוביץ, שהיה אז סגן נשיא למוצרים ומנהל החברה הבת סמארטשופר, שעסקה בהשוואת קניות ברשת - קבעו להיפגש מחוץ למשרד ולדבר קצת על החיים. במסעדה, לצד כוס יין ואוכל, התגלגל לראשונה הרעיון להקים חברה שתפתח טכנולוגיה שמאפשרת הופעת פרסומות במכשירי הסלולר.

חני מבורך

דרך ארוכה מאוד עשה לבקוביץ, 41, מהיום שבו נולד בקיבוץ דפנה, לאב כלכלן ואם פסיכולוגית, ועד הקמת אמובי ("הייתי מהילדים שהיה להם מחשב סינקלר וקומודור, ושחטפו על זה מכות מהילדים האחרים"). הוא למד במגמת מחשבים, אבל בתור קיבוצניק עבד בבריכות הדגים ולאחר מכן ברפת. בצבא שירת ביחידה טכנולוגית, ולאחר מכן נסע למזרח הרחוק ואף עבד בארגון גרינפיס. כשחזר לישראל עבד במשרד הפרסום טמיר כהן, כפלנר אסטרטגי.

במובנים מסוימים, הקיבוץ נותר נוכח באישיותו של לבקוביץ. לפחות מבחינת הישירות: "זו היתה עבודה חלומית", הוא נזכר בימי משרד הפרסום, "אתה יושב עם האנשים הכי יצירתיים ומעשן את הדברים הכי טובים".

ב-1997 החלו סימני בועת הדוט.קום לבצבץ, ולבקוביץ מעיד שלא מעט אנשים בסביבתו דאז הקימו מיזם אינטרנטי - וגם הוא קפץ על העגלה. "זה היה לפני הבועה. אמרתי לעצמי שבעצם גם אני יכול, הרי יש לי רקע טכנולוגי ואני לא טיפש". לבקוביץ הקים לבדו את חברת buytech, שאיפשרה לגולשים אירופאים לקבל את אתרי המכירות האמריקאיים, כמו אמזון, גאפ ובננה ריפבליק, בשפתם. בתוך זמן קצר החברה נמכרה תמורת כמה מיליוני דולרים. "הייתי בן 29, וזה היה בכלל לא רע", הוא אומר.

משם, כשהוא כבר איש אמיד, המשיך לבקוביץ לקומברס. "הייתי מנהל טכנולוגי ראשי לפעילויות אסטרטגיות של דור 3 ו-MMS. לא היה לי מושג מה אני עושה, אבל כנראה שעשיתי את זה לא רע. הייתי שם כמה שנים, אבל גיליתי שנורא משעמם לי. יום אחד שמתי לב שבכל דירוגי המשחקים באתר MSN מבית מיקרוסופט, היו שיאים שלי. באותו רגע הבנתי שזה לא בשבילי, אף שהתנאים היו נפלאים".

ב-2003, בשיא תקופת פוסט-משבר הדוט.קום, פרש לבקוביץ מקומברס. "אמרו לי 'מי עוזב חברה בשיא של משבר?'". זמן קצר אחר כך הגיע להוטבר. עד היום ידועה הוטבר כחברת האינטרנט הישראלית הראשונה שפיתחה את סרגל הכלים - סוג של קונדואיט של תחילת שנות ה-2000.

אבל הרעיון של שלושת החברים מהוטבר הבשיל מהר, והם עזבו את החברה כדי להקים את אמובי. לבקוביץ שימש הפעם מנכ"ל החברה. ימיה הראשונים של אמובי היו בדירה הקטנה של רורקה ברחוב אבן גבירול בתל אביב. "התחלנו לגלגל את הרעיון של פרסום בסלולר, ודי מהר הבנו שיש כאן משהו. באותה תקופה היו רק שני מקומות שהפרסום לא חדר אליהם - הסלולר והירח. זה פשוט לא נראה טבעי שב-2005 אין פרסום בסלולר. בקולנוע היה, בעיתונות היה, באינטרנט היה - ורק בסלולר לא. זאת היתה התקופה שהחל עידן הסמארטפונים. אמנם לא היה אייפון, אבל נוקיה ומוטורולה הוציאו מכשירי סלולר עם מסכים גדולים.

"הבעיה הגדולה היתה המודל העסקי של המפעילים הסלולריים, שהיה שגוי מהיסוד. המפעילים נשענו על הגן הסגור שלהם (פורטל התוכן וזירת האפליקציות שלהם, ג.ג). להוריד משחק עלה 5 דולרים, להוריד רינגטון עלה 2 דולרים. זה היה יקר מדי. הדרך היחידה להוריד מחירים ולגרום ליותר צרכנים לצרוך יותר היתה באמצעות פרסום. רק כך אפשר למכור משחקים לסלולר תמורת דולר אחד. הבנו שיש לנו כאן משהו".

אנגלית כמו של סרגיי ברין

את מה שהבינו שלושת השותפים, התקשו להבין קרנות ההון סיכון הישראליות ב-2006. "אף קרן ישראלית לא השקיעה באמובי. אני מודה, לא היינו בשלים", נזכר לבקוביץ. "בגלל שהקרנות הישראליות לא רצו אותנו, החלטנו לגשת לקרנות בינלאומיות. התקשרנו לקרן סקויה, וחיים סדגר (שותף בקרן) הסכים להיפגש אתנו. לאחר הפגישה הראשונה הוא אמר 'לא תודה'. התקשרנו אליו עוד באותו הערב וביקשנו לדעת מדוע. הוא ניסה להסביר, אחר כך נפגשנו שוב, ולאט לאט הוא התחיל להבין את החזון שלנו. לאחר חמישה ימים הוא אמר שאולי ישקיע בנו, אבל שאנו צריכים להשתפר בהעברת המסר שלנו. עבדנו על פרזנטציה מושלמת, ולאחר עשרה ימים טסנו לקרן סקויה בארה"ב והצגנו את החברה ל-16 השותפים האמריקאים של הקרן.

"אני זוכר את הפגישה הראשונה שלי עם מייקל מוריץ (אחד המשקיעים הבולטים בהון סיכון האמריקאי והשותף הבכיר בקרן סקויה, ג.ג). זה היה מעמד מפחיד. הוא נתן לי 'מחמאה': 'הפעם האחרונה שפגשתי מישהו עם אנגלית כל כך גרועה היתה עם סרגיי ברין (ממייסדי גוגל ג"ג)'. הצלחנו לשכנע אותם להשקיע 5 מיליון דולר באמובי, ולמחרת שיכנענו גם את קרן הון הסיכון האירופית אקסל (שהשקיעה גם בפייסבוק) להשקיע בחברה.

"כל תהליך ההשקעה - מהפגישה הראשונה עם סדגר ועד לחתימה עם סקויה ואקסל - נמשך כשבועיים. עשרה ימים לאחר ההשקעה כבר העסקנו שישה עובדים", מספר לבקוביץ. כעבור כמה חודשים כבר היו לחברה שתי התקנות ניסיוניות של הטכנולוגיה לשילוב פרסום בסלולר בישראל (אורנג') ובעולם (וודאפון בבריטניה - "משאת נפשו של כל סטארט-אפיסט"). משם זה התגלגל לחברת טלפוניקה הספרדית ולחברות נוספות.

"אני זוכר שבמכרז עם טלפוניקה הגענו לשלב הסופי והתחרינו מול אמדוקס ומיקרוסופט. בסוף אנחנו זכינו. לא האמנתי שזה קורה", אומר לבקוביץ. "סטארט-אפ זה רכבת הרים. זה מסעיר. אתה טס ולפעמים מרגיש שאין גבולות, בייחוד כשאתה זוכה בתור חברה קטנה בחוזים של חברות כמו אורנג' ו-וודאפון".

אבל לא הכל היה ורוד: יומיים לפני ההתקנה בוודאפון בריטניה, עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, גויסו כל ראשי הצוותים באמובי בצו 8. "עכשיו לך תסביר לאנשי וודאפון שכל האנשים שלך הלכו למלחמה". אבל גם לבקוביץ מודה כי הקשיים הגדולים הם הקשיים האפורים והמוכרים - לרדוף אחרי לקוחות, לשמור על עובדים ולגייס כסף ממשקיעים: "אתה כל הזמן בלחץ, במתח לא פוסק. כל פעם שאתה חושב שמגיע משהו טוב - אתה מגלה משבר. פעם אחת המוצר לא בשל, פעם אחרת אומרים לך שיש תקלה. אתה מגיע למצב שאתה שונא צלצול של טלפון ומפחד לענות - משום מה אף פעם אין בצד השני בשורה חיובית".

לא רק הטלפון הפחיד באותם ימים, גם המייל. "אתה מתעורר ב-6:00 בבוקר ומפחד להסתכל במייל. לראות איזה משברים פיספסת במהלך הלילה. העברתי לא מזמן הרצאה שבה הצגתי גרף של הנאה ועבודה בסטארט-אפ, שלפיו יש הנאה ביום הראשון וביום האחרון - כל האמצע קשה".

ואם הדינמיקה הרגילה לא מספיקה, הגיע ספטמבר 2008 השחור ועמו קריסת בנק ההשקעות ליהמן ברדרס. במהלך בזק זימנה קרן סקויה את כל מנהלי החברות שבהן היא משקיעה לפאלו אלטו, קליפורניה. המנכ"לים הישראלים לא יכלו לטוס בהתראה כה קצרה, אבל קיבלו את המצגת של האירוע. העמוד הראשון כלל תמונת מצבה עם ראש גולגולת ומתחת הכיתוב: "נוחו על משכבכם בשלום, זמנים טובים". העמוד השני במצגת כלל את השאלה "מה עכשיו?", ובעמוד השלישי הופיעה תמונת חזיר שחוט שסכין נעוצה בבטנו. ההמלצה של סקויה למנכ"לי הסטארט-אפים היתה לחסוך ולקצץ ולהתייחס לכל דולר כאילו היה האחרון.

"אמרו לנו להתכונן לשואה גרעינית. לחסוך, לפטר. לנו היה מזל וגייסנו 20 מיליון דולר לפני הקריסה של ליהמן ברדרס. זה איפשר לנו לגייס אנשים טובים ולקנות ב-2010 את סוכנות הפרסום הבריטית רינג רינג תמורת 25 מיליון דולר. אבל גם אנחנו נאלצנו לפטר ולוותר על אנשים מדהימים, אין ספק שזה היה מפחיד", מספר לבקוביץ.

את ניהול הסטארט-אפ משווה לבקוביץ לגידול ילדים. "זה אולי הורס לך את החיים, מרוקן לך את חשבון הבנק ושוחק ברמה היומיומית - אבל אין לזה תחליף", הוא מסביר. "הזכייה בלקוחות הענק, תמיכת העובדים, ההצלחות לאורך הדרך והזכייה בפרסים נותנים לך כוח", אומר לבקוביץ, שזכה ב-2009 בפרס "חלוץ טכנולוגי" בכנס דאבוס, בתואר מנכ"ל השנה של ישראל ב-2010 ובפרס יזם השנה של מדינת קליפורניה ל-2011.

"יזם שמוכן להקריב - יצליח"

המשבר העולמי תפס את לבקוביץ בארה"ב. הוא עבר לשם עם אשתו, איה, כבר ב-2007 כדי לקדם את אמובי בסן פרנסיסקו, איפה שהכל קורה. "זה היה עבורי משבר נורא. הלב של אמובי היה בישראל. עזבתי משרד של חברים, צחוקים ועבודה לתוך הלילה, והגעתי למשרד בסן פרנסיסקו עם עוד עובד אחד, זיו אלירז, סגן נשיא לשותפויות אסטרטגיות. הסתכלנו אחד על השני ושאלנו את עצמנו מה אנחנו עושים עכשיו. לאט לאט בנינו את המשרד והתחלנו להביא לקוחות", הוא מספר.

לדבריו, "יש ישראלים שהחלום שלהם זה לעבור לארה"ב. אצלי זה לא היה ככה. היתה לנו דירה במקום הכי נחמד בתל אביב. המעבר לבית הקברות של עמק הסיליקון לא היה חלום, אבל זה היה נכון לביזנס. בעיני, יזם שמוכן להקריב - יצליח. פתיחת המשרדים בסן פרנסיסקו חיזקה את הקשר שלנו עם המשקיעים. אז גם הרגשתי את הכוח האינסופי של סקויה. אני זוכר שיום אחד ביקשתי מסדגר ומוריץ שיחברו אותי עם מישהו מיאהו. מוריץ מתקשר אלי למחרת ואומר שג'רי יאנג, מנכ"ל יאהו, נמצא אצלו במשרד, ושאגיע לפגישה. גם כשביקשתי להיפגש עם גוגל הכירו לי את היזמים של גוגל (לארי פייג' וברין, ג"ג).

"אתה מבין בשלב מסוים שכל דולר בהצלחה של אמובי שייך לסקויה. היא בונה חברות. טוקבקיסטים כותבים דברים שליליים על קרנות הון סיכון ועל מנהלי הקרנות, אבל אצלי זה היה הפוך", אומר לבקוביץ. "התחלנו כמשקיעים ונהפכנו לחברים. האמונה והתמיכה של הקרנות סקויה ואקסל פתחו לנו דלתות בכל פעם שהיינו צריכים. זה נורא נחמד לומר שבגלל שאני מוכשר זכינו בעסקת וודאפון, אבל האמת היא שזכינו גם כי ברוס גולדן (שותף בקרן אקסל, ג.ג) חיבר אותי למשנה למנכ"ל וודאפון. הבחירה בקרנות הנכונות עשתה את ההבדל".

אמובי, שהחלה את דרכה בפיתוח טכנולוגיה המאפשרת להתאים פרסומות לתוכן, נהפכה בעצמה למשרד פרסום - עם רכישת הסוכנות הבריטית רינג רינג, ויכלה להציע לכל לקוח לא רק את הטכנולוגיה, אלא גם קמפיין רלוונטי. בהמשך הבינה אמובי כי יחסי הכוחות בתחום הסלולר משתנים ושהכוח העצום והבלעדי שהיה למפעילות הסלולר מתפזר גם בין אתרים המציעים שירותי תוכן - וכיום אמובי עובדת לא רק עם המפעילים, אלא גם עם בעלי האתרים.

לפני חצי שנה החליט לבקוביץ שתפקיד המנכ"ל מספיק לו. בעצת המשקיעים אותר טרוור הילי, לשעבר מנכ"ל חברת ג'אג'ה הישראלית - המפתחת שירות שיחות באמצעות טכנולוגיית VoIP (העברת קול על גבי האינטרנט) - שנמכרה ב-2009 לטלפוניקה תמורת 207 מיליון דולר. "עזבתי את תפקיד המנכ"ל כי חשבתי שזה יהיה נכון יותר לחברה. להילי יש יותר ניסיון, הוא כבר מכר חברות. האמנתי שהוא יגיע לתוצאה טובה יותר, כי הוא מנכ"ל מקצועי. אני יזם. כל יזם צריך לדעת מה המגבלות שלו ובמה הוא טוב", הוא מספר. מאז משמש לבקוביץ כסגן יו"ר אמובי.

לדברי לבקוביץ, המכירה לסינגטל הסינגפורית כלל לא קשורה לחילופי התפקידים האלה. "הילי הוא איש מדהים, אבל הוא לא מונה מתוך מחשבה שהגיע הזמן למכור. היה ברור שהילי לוקח את החברה לשלב מתקדם יותר, אבל לא היה ברור מה אותו שלב יהיה - חברה גדולה, הנפקה או אקזיט".

הקשר עם סינגטל החל לפני שנתיים, אז אמובי חתמה על עסקה עם מפעילת הסלולר הפיליפינית גלוב. בחצי שנה האחרונה החלו המגעים עם סינגטל לקרום עור וגידים, עד שהגיעה המכירה, אף שבדרך היו פרסומים שכמעט פוצצו את העסקה. "לאורך הדרך עד למגעים עם סינגטל סירבנו להצעות רכישה. אם אתה מאמין שעדיין לא טסת הכי גבוה שיש, אז אין סיבה לקבל הצעה. מי שמסתכל על הסיכונים ורק אחרי זה על הסיכויים לא צריך להקים סטארט-אפ, זה לא כלכלי. כבר עדיף לעבוד עם משכורת טובה בחברה גדולה. להיות יזם זה לא רציונלי", הוא מסביר.

עד כמה החלום להיות מיליונר הוא זה שהניע אותך?

"זה חלום נחמד, אבל יש סיכונים גדולים. אתה מעסיק 100 עובדים ואחראי על המשכורת שלהם. אתה אחראי להחזיר 50 מיליון דולר למשקיעים, ובכלל, יש סיכוי גדול יותר שתיכשל מאשר שתצליח. הרבה יזמים מתגאים בכך שגייסו 20 מיליון דולר, אני רואה את זה כאילו הם 'הורידו' 20 מיליון. אם אתה יזם ששרף 20 מיליון דולר ובגיל 40 הסטארט-אפ שלך נסגר, מי ייקח אותך לעבודה?".

אתה מכיר בוודאי את הביקורת על תרבות האקזיטים הישראלית.

"אני גאה בתוצאות שהגענו אליהן. יש כאן ציונות אמיתית, הבאנו לישראל את וודאפון, טלפוניקה וסינגטל".

ומה עכשיו, תפרוש לפנסיה?

"מה פתאום, כבר יש לי רעיון לסטארט-אפ חדש. הוא הגיע מההבנה אנחנו חיים בעולם שבו רק ל-4 מיליארד איש יש מברשת שיניים, רק ל-5 מיליארד יש גישה למים נקיים וחשמל - אבל ליותר מ-6 מיליארד יש מכשיר סלולרי. זה עצוב מאוד שיש יותר אנשים עם מכשיר סלולרי מאשר אנשים שיש להם גישה לשירותים בסיסיים. המהפכה האמיתית של הסלולר היא להעביר מסרים של דמוקרטיה, חינוך ובריאות לכל פינה ברחבי הגלובוס. הסלולר חיבר מיליארדים לציוויליזציה, וזה יהיה הכיוון שהסטארט-אפ החדש שלי יעסוק בו. אבל לפני שאתחיל אני מתכוון לנוח קצת, להשקיע במשפחה ולעזור לאיה בחברה החדשה שאותה הקימה - Ogen Relocation, המתמחה בהעברת עובדים לארה"ב".

זוהר לבקוביץ

גיל: 41 מצב משפחתי: נשוי + 1 מגורים: סן פרנסיסקו תפקידים קודמים: פלנר במשרד הפרסום טמיר כהן; מייסד הסטארט-אפ buytech (שנמכר זמן קצר לאחר היווסדו); מנהל טכנולוגי לדור 3 בחברת קומברס; סגן נשיא למוצרים בחברת הוטבר ומנהל החברה הבת סמארטשופר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#