האיש שבזכותו אנחנו שולחים תמונות. באופן מפתיע, הוא לא הרוויח מזה כסף

הוא פתר בעיה יסודית במדעי המחשב וסלל את הדרך לפיתוחים כמו GIF, ZIP, PDF, ו-MP3 ■ בגיל 89, פרופ' יעקב זיו, שסיפור חייו שזור בשלבי הקמתו של ההיי־טק הישראלי, זכה במדליה המעמידה אותו בשורה אחת עם הממציאים הגדולים ביותר

יעקב זיו בביתו בכפר סבא
יעקב זיו בביתו בכפר סבא, השבועצילום: אייל טואג
רותי לוי
רותי לוי
רותי לוי
רותי לוי

בשנת 1987 עבד סטיב ווילהייט בקומפיוסרב, ספקית האינטרנט הראשונה בארה"ב, והתמודד עם בעיה: הלקוחות של החברה שרצו לגשת לדואר האלקטרוני עשו זאת במנוי לפי שעה ונאלצו לבזבז זמן יקר בהעברת הודעות או קבצים דרך הרשת, שלא לדבר על תמונות צבעוניות. ווילהייט וצוותו ניסו להבין כיצד ניתן לשתף תמונה בלי לתפוס יותר מדי מזיכרון המחשב, ובכך לקצר את זמני השליחה ולהוזיל עלויות למשתמשים. לפתרון שלהם הם קראו GIF (Graphics Interchange Format).

ה–GIF היה פלא של ממש באותם ימים והוא פופולרי עד היום בזכות היכולת להכיל בתוכו יותר מתמונה אחת בקובץ קל משקל. תוכנות שמבינות את הפורמט יודעות לגרום לתמונות להופיע בזו אחר זו וליצור מהן סרטון קצר ללא קול. עובדה פחות ידועה לציבור הרחב, היא שפיתוח ה–GIF בידי ווילהייט נשען על מאמר שנכתב עשר שנים קודם לכן על ידי שני חוקרים ישראלים מהטכניון, פרופ' יעקב זיו ופרופ' אברהם למפל.

ה–GIF לא היה היישום המעשי היחיד של מה שכונה בעגת הענף "אלגוריתם למפל־זיו" (LZ78), שפתר בעייה יסודית במדעי המחשב. בכל פעם שאנחנו מאחסנים נתונים בכוננים קשיחים, שומעים MP3, שולחים קבצי PDF, מפיצים תוכנות או משתמשים בפרוטוקול הדחיסה הפופולרי ZIP — נעשה שימוש באלגוריתם למפל־זיו.

סיפורו האישי של זיו, בן 89, מוכר עוד הרבה פחות, וזאת אף שהוא שזור בכל התחנות שבהן נבנה ההיי־טק הישראלי. זיו, מראשוני המדענים שסיימו דוקטורט בחו"ל וחזרו להרצות בטכניון, הכניס לשימוש את הטרנזיסטורים הראשונים בחברת רפאל, עמד בראש הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) של המועצה להשכלה גבוהה, וכיהן כנשיא האקדמיה הלאומית למדעים. הוא שירת במילואים ביחידה הטכנולוגית של מערך המבצעים המיוחדים באגף המודיעין (כיום יחידה 81) ואפילו הספיק להקים סטארט־אפ עם היזם והמשקיע יוסי ורדי. והכל התחיל ממנורת קריאה בשם יענקל'ה.

זיו נולד בטבריה ובגיל שלוש עבר לרעננה. אביו היה מנהל בית הספר הראשון בעיר, ועל שמו נקרא כיום בית הספר 'זיו'. אמו למדה ספרות באוניברסיטה במוסקבה, ובישראל עבדה במועצת הפועלות בהסתדרות. הוריו גורשו מרוסיה ב–1927 יחד עם אחיו הבכור, שייסד לימים את מדור חינוך וידיעת הארץ (חוי"ה) בצה"ל. מגיל צעיר נמשך זיו לדברים טכניים וניסיונו הראשון בתחום היה בגיל 8, כשהפך את מעמד התווים ללימודי הכינור שלו למנורה עומדת, שאותה העניק כמתנה להוריו. "ההורים שלי אהבו את זה וקראו למנורה יענקל'ה", הוא נזכר וצוחק.

משדר רדיו שנבנה על ידי ממציא הרדיו, ג'וליאלמו מרקוניצילום: המוזיאון לתקשורת

בגיל 11 מצא זיו ספר ברוסית ובו תיאורים וצילומים של משדר הרדיו הראשון של מרקוני. הוא ישב עם מילון רוסי־עברי, תירגם את העמודים, והכין דגם מאולתר מגליל של פלסטר רפואי ושני כדורים שליטש מידיות. בהזדמנות הראשונה הכניס את המכשיר לשקע וגרם לפיצוץ ולקצר

בגיל 11 מצא בספריית הוריו ספר ברוסית עם תיאורים וצילומים של משדר הרדיו הראשון של מהנדס החשמל האיטלקי, גוליילמו מרקוני. מכיוון שלא קרא רוסית היטב, הוא ישב עם מילון רוסי־עברי ותירגם בסבלנות את העמודים. כשסיים, החליט שהגיע תורו לבנות את המכשיר והוא הכין דגם מאולתר מגליל של פלסטר רפואי ושני כדורים שליטש מידיות. "ביניהם היה צריך לקפוץ הניצוץ המפורסם", הוא מסביר. בהזדמנות הראשונה שהוריו יצאו מהבית, הוא הכניס את המכשיר לשקע החשמל וגרם, כמובן, לרעש של פיצוץ אדיר וקצר בבית.

הניסוי הראשון של זיו אמנם כשל, אולם כיום, בחלוף כמעט שמונה עשורים, תרומתו ההנדסית והאקדמית מעמידה אותו בשורה אחת עם גדולים כמו מרקוני. בנובמבר הוא הוכרז כזוכה במדליית המכון למהנדסי חשמל ואלקטרוניקה (IEEE), המוענקת לאדם אחד מדי שנה, כבר יותר מ–100 שנה, והפך לישראלי הראשון שזוכה בפרס. בין הזוכים הקודמים: מרקוני עצמו ב–1920; קלוד שאנון, אבי תורת המידע, ב–1966; ג'ק קילבי, ממציא השבב האלקטרוני, ב–1986; גורדון מור, מייסד חברת אינטל ומנסח "חוק מור", ב–2008; ואנדרו ויטלבי, מייסד קוואלקום ב–2010.

זהו אינו הפרס הראשון שזיו מקבל. במהלך שנות ה–70 הוא זכה בפרס ביטחון ישראל — פעמיים; ב–1993 הוא זכה בפרס ישראל בתחום המדעים המדויקים וב–2009 קיבל את פרס חזית הידע של קרן BBVA — הפרס הגדול ביותר מבחינה כספית אחרי נובל — בסך 400 אלף יורו. פיצוי צנוע יחסית למי שתרם לעולם, ללא תמורה, טכנולוגיה חסרת תקדים המאפשרת העברת קבצים במהירות גבוהה ללא אבדן מידע.

ההוכחה של זיו ולמפל מ-1977 משמשת עד היום אבן יסוד חיונית בכל מחשב אישי. היכולת לדחוס נתונים אמנם כבר היתה קיימת, אולם הם הראו כי ניתן לעשות זאת באופן מהיר ולחלץ את המידע מהקובץ הדחוס בלי לפגוע בו

מימין לשמאל: פרופ' אברהם למפל, פרופ' אנדרו ויטרבי ופרופ' יעקב זיוצילום: טכניון

מדוע הטייסים מקצרים את הדרך?

בבית הספר התיכון, זיו למד בגימנסיה הרצליה בתל אביב, והיה בן המחזור של הסופר ישראל ויסלר (פוצ'ו). אלא שבגיל 16, עם פרוץ מלחמת העצמאות, נקטעו לימודיו והוא גויס לצה"ל. תפקידו הראשון היה לשמור על אנשי אצ"ל שנעצרו זמן קצר אחרי פרשת אלטלנה בהוראת דוד בן־גוריון והוחזקו במחנה בית ליד. אף שהיה נער, הוא קיבל יחס של חייל ואספקה שוטפת של סיגריות קנדיות שבהן היה סוחר עם העצירים בתמורה לחפיסות שוקולד.

אחרי האפיזודה הקצרה הזו, שובצו בני הנוער בחילות המקצועיים. חלקם ברחו לפלמ"ח, ואילו זיו, שבדיוק קיבל שיבוץ להכשרה בקורס מטאורולוגיה, ברח לתל אביב. "שמעתי שבתל אביב יש קורס טכנאי מכ"מ, והאמנתי שזה תפקיד מתאים יותר עבורי", הוא מסביר. "היה בלגן כי נכנסתי לקורס על דעת עצמי, ללא אישור, אבל בסוף זה הסתדר". בתום הקורס קיבל זיו תחת אחריותו מכ"מ נייד שהגיע מארה"ב. מדובר בשלוש קופסאות בגודל מטר על מטר כל אחת, שעליהן הורכבה אנטנה מסתובבת. זיו היה אמון על ההרכבה, הטיפול וההפעלה של המכ"מ.

פרופ' יעקב זיו, 1977צילום: באדיבות הטכניון

הקריירה של זיו כטכנאי מכ"מ היתה מוצלחת למדי, לכל הפחות על הנייר. נקודת השיא שלה היתה כאשר קיבל תעודת הצטיינות ממפקד חיל האוויר בזכות עירנות שגילה כשהבחין כי טייסים ישראליים היו מקצרים ללא רשות את נתיב טיסתם ועוברים מעל רצועת עזה. למרבה הבושה, מאוחר יותר התברר כי הצטיינותו נבעה בכלל מטעות בקריאת המפה. "כיוונתי את המפה עם העין, לא היה לי מצפן, אלא רק היכרות עם שטח ישראל. הסתבר שהזזתי אותה קצת יותר מדי ימינה", הוא צוחק. השירות זימן לו עוד כמה אפיזודות הומוריסטיות. למשל, הפעם שבה עוכב במשך שעות יחד עם חייל ששירת כבקר טיסה, אותו הסיע למחנה בחיפה. "בצו היה כתוב 'הובלת בקר', והם לא הרשו לנו בשום אופן להיכנס מכיוון שלא מצאו פרות".

הדרך הארוכה מחיפה לתל אביב

את אברהם למפל, שותפו לאלגוריתם פורץ הדרך, הכיר זיו בעת ששירת במילואים ביחידה 432, המוכרת כיום בשם 81. שניהם אמנם כבר עבדו בטכניון, אולם הנסיעות הארוכות מחיפה לבסיס בתל אביב, הן שהפכו אותם לחברים. זהר זיסאפל היה תלמידו של זיו בטכניון והמפקד המקצועי של היחידה באותה העת. הוא מספר כי כל הבנתו בתחום התקשורת מבוססת על שיעורים פרטיים שקיבל מזיו במילואים.

לזיסאפל יש תפקיד בולט בהיסטוריה של ההיי־טק הישראלי. קבוצת רד־בינת, שייסד יחד עם אחיו, נחשבת כיום למוסד בתעשייה המקומית בכל הקשור להכשרת יזמים. "יעקב (זיו) היה צנוע ושקט. הוא היה מסתובב בטכניון ואם לא היית יודעת מי הוא, היית יכולה לבקש ממנו להכין לך תה כי היית חושבת שהוא השמש", מספר זיסאפל, "כשפגשת אותו בקבוצה קטנה ויכולת להתרשם ממנו, כבר היה ברור לגמרי מי האיש הכי חכם בחדר.

צילום: עופר וקנין

"יעקב היה שקט וצנוע. הוא היה מסתובב בטכניון ואם לא היית יודעת מי הוא, היית עשויה לבקש ממנו להכין לך תה כי היית חושבת שהוא השמש. אבל כשפגשת אותו בקבוצה קטנה ויכולת להתרשם ממנו, היה ברור לגמרי מי האיש הכי חכם בחדר"

זהר זיסאפל

"הוא גם היה מנהיג, ומרגע שהצלחנו לגייס אותו ליחידה כמילואימניק, היה קל מאוד לגייס את כל מרצי הטכניון. היתה תקופה שבימי חמישי היה יוצא אוטובוס מהטכניון כדי לאסוף את חברי הסגל למילואים", מוסיף זיסאפל. "מבחינת הצבא לא היה קשה לבקש עבורם העברה במילואים, כי הם היו מקפלי תחתונים באיזה בסיס אפסנאות". על שירותו ביחידה קיבל זיו את פרס ביטחון ישראל.

ב–1975 ישבו זיו ולמפל להוכיח משפט מתמטי בתחום דחיסת הנתונים. היכולת לדחוס נתונים אמנם כבר היתה קיימת, אולם זיו ולמפל הראו כי ניתן לעשות זאת באופן מהיר ולאחר מכן לחלץ את המידע מהקובץ הדחוס בלי לפגוע בו (Lossless Compression). באופן פשטני, הרעיון מאחורי הפיתוח הוא שאם ננצל את הדפוסים הקבועים בתוך המידע שלנו, נוכל לתת להם קיצורים ולהשתמש בקיצורים אלה כדי לדחוס את גודל הקבצים (להרחבה ראו הסבר בסוף כתבה זו). "אפשר לטעות ולחשוב שישבנו כמה שבועות סגורים בחדר ופיצחנו בעיה מתמטית. אבל זה בכלל לא היה קל כמו שזה נשמע", מבהיר זיו, "נדרשו לנו כשנתיים של ויכוחים ודיונים".

זיו ולמפל לא רשמו פטנט על האלגוריתם שלהם, מכיוון שבאותה העת לא ניתן היה לרשום פטנטים על תוכנות אלא על חומרה בלבד. הם נהנו מכך שהוא קנה לו מוניטין ושימש בסיס לפיתוחים רבים. אלא שביום שבו השתנתה הפסיקה בארה"ב ואיפשרה לרשום גם תוכנות כפטנט, מיהרה חברה קטנה מלוס אנג'לס לנצל את ההזדמנות, לרשום פטנט ולבקש תמלוגים מחברות שמשתמשות בפיתוח. על הכוונת היתה מיקרוסופט, שבדיוק הטמיעה מוצר המבוסס על האלגוריתם של זיו ולמפל במערכת ההפעלה שלה.

שתי החברות פנו לחוקרים הישראליים כדי שייעצו להן, ויגיעו כעדים מומחים לבית המשפט. "החברה הקטנה, שאת שמה איני זוכר, הזמינה אותנו לביקור", מספר זיו, "היו להם שני אולמות ששימשו להרצאות — לאחד הם קראו למפל ולאחר זיו. זה היה משעשע". לדבריו, לחברה הקטנה היו קשרים עם תורמים יהודים שהחלו "לנגן על הרגשות", אולם הוא ושותפו החליטו בסופו של דבר ללכת עם מיקרוסופט. "ראשית, מכיוון שידענו שלנו לא ייצא מזה כלום ושבמיקרוסופט יהיה לזה שימוש יותר נרחב בקרב הציבור. ושנית, מכיוון שהם שילמו הרבה", הוא אומר.

בהסכם הייעוץ שעליו חתמו נקבע כי הם מקבלים שכר שעתי, כולל זמן הטיסות. אלא שבדרך לארה"ב היו סופות שלגים שקירקעו את המטוס והשאירו אותם להמתין שעות ארוכות בשדה התעופה. "אלפי נוסעים נתקעו, אבל אנחנו דווקא היינו מרוצים מאוד — קיבלנו שכר נאה על כל ההמתנה", הוא צוחק.

"ביל גייטס בעצמו הופיע בבית המשפט. הוא הגיע עם חולצה שעליה היה כתוב 'I came, I saw, I bought' (באתי, ראיתי, קניתי). השופט זרק אותו מהאולם"

ביל גייטסצילום: REUTERS

גם המשפט סיפק להם קומדיה זוטא. "ביל גייטס בעצמו הופיע בבית המשפט. הוא הגיע עם חולצה שעליה היה כתוב 'I came, I saw, I bought' (באתי, ראיתי, קניתי). השופט זרק אותו מהאולם ודרש ממנו להחליף את החולצה. בסוף גייטס עשה בדיוק את מה שהגיע לעשות — הוא רכש את החברה המתחרה וזכה בבלעדיות על הפטנט וההכנסות".

בהמשך הדרך, פיתח זיו אלגוריתם נוסף, הפעם עם ארון ויינר, עמיתו ממעבדות בל. האלגוריתם מאפשר דחיסת תמונות רבות ממצלמות שונות, למשל במשחקי כדורגל, ואת שידורן בעת ובעונה אחת. "זה למקרים שבהם את מרשה דחיסה עם עיוותים וטעויות כדי להגביר את קצב השידור או כדי להקטין את נפח הזיכרון שלתוכו אוגרים את המידע", מסביר זיו.

"לימדנו את עצמנו כמו בחֵיידֶר"

הטכניון הוא חלק מרכזי בסיפור חייו של זיו. הוא החל ללמוד בו כסטודנט בחוג להנדסת חשמל ב–1950, שהיה באותה תקופה לדבריו החוג להכשרת מהנדסים לחברת חשמל. "היו שם מרצים־כוכבים. הדיקן היה פרופ' פרנץ אולנדורף והוא היה ברמה גבוהה מאוד. את התיאוריה האלקטרו־מגנטית למדנו מצוין, אבל לא היה זכר למה שנקרא כיום אלקטרוניקה", הוא מספר.

אחרי שהשלים את התואר הראשון, הצטרף זיו לתוכנית לתואר שני ששילבה התמחות במחלקה המדעית של משרד הביטחון, שהפכה בהמשך לרפאל. המנהל שלו היה פרופ' דוד ברגמן, מי שהיה היועץ המדעי של בן־גוריון. "הוא היה בענייני הכור וכל דבר מדעי בארץ נעשה על פיו", הוא אומר, "אני מזכיר אותו כי הוא תרם תרומה מהפכנית להתפתחות הטכנולוגית במדינה".

לדברי זיו, לרפאל הגיעו באותן שנים צעירים מוכשרים ש"ידעו שהם לא יודעים כלום". "כולנו היינו מודעים לכך שאנחנו צריכים להרים את הרמה כדי לפתח את המערכות שנדרשנו לפתח", הוא אומר. "אז לימדנו את עצמנו כמו שלומדים בחֵיידֶר. היינו יושבים ולומדים יחד ספר אחרי ספר, כי לא היתה ברירה. כל התחום של אלקטרוניקה לא היה מוכר לנו מהטכניון".

לרפאל הגיעו באותן שנים צעירים מוכשרים ש"ידעו שהם לא יודעים כלום". "כולנו היינו מודעים לכך שאנחנו צריכים להרים את הרמה כדי לפתח את המערכות שנדרשנו לפתח. לימדנו את עצמנו כמו שלומדים בחֵיידֶר, ספר אחרי ספר. כל התחום של אלקטרוניקה לא היה מוכר לנו מהטכניון"

פרופ' יעקב זיו עם פרופ' משה זכאי ברפאל, 1973. פיתחו יחד מערכת שיבוש טיליםצילום: טכניון

לברגמן, לדבריו, היתה מדיניות ארוכת טווח בחשיבה על המדינה. הוא בחר קבוצה של אנשים מרפאל ונתן להם לנסוע לחו"ל ללמוד בכל שטח מדעי שעולה על דעתם — מתמטיקה, כימיה, הנדסה, מדעי המחשב — העיקר שיעשו זאת באוניברסיטה נחשבת. כל ההוצאות שלהם כוסו, כולל המחיה, ובתנאי שיחזרו לישראל בתוך שנתיים. זיו קיבל את המלגה ולמד לדוקטורט ב-MIT. "חזרנו כולנו — ישראל צדרבאום, משה זכאי, ישראל בר דוד — והצטרפנו כחברי סגל בטכניון. זה חולל את המהפכה הראשונה בפקולטה להנדסת חשמל, כי כולנו נפתחנו בחו"ל לשטחים שלא היו קיימים בכלל בפקולטה אז".

בימים אלה, זיו מודאג מכך שהמחסור בתקציבי המחקר מביא לנהירה אחר מענקים. לדבריו, הקידום של אנשי סגל במוסדות הלימוד נקשר כיום במספר המאמרים שהם פירסמו, והתקציבים שהצליחו להשיג לעצמם. "יש פריחה של מאות ואולי אלפי כתבי עת שמקבלים כל מאמר. וכל שיטת המדידה הזאת של "כמה פירסמת" גורמת לכך שאין לחוקר את האוויר לנשימה לחשוב בשקט ולעומק על נושאים", הוא אומר. "העבודה שלי עם אברהם למפל לקחה שנים, היה לנו זמן, אף אחד לא דחק בנו. יש לי לא מעט מאמרים, והם אף מצוטטים, אבל אני לא בטוח אם הייתי מקבל כיום פרופסורה. זו כמובן בעיה עולמית ולא ישראלית".

זיו גם מביע חשש גדול מפני קיצוצים בתקציב של הוועדה לתכנון ותקצוב של המועצה להשכלה גבוהה. לוועדה יש תקציב שש־שנתי שצפוי להסתיים בשנה זו. "לממשלה קשה לקצץ במקומות שבהם התקציב הולך לשכר ולא לציוד ולמענקים. כסף של מחקר שהולך לחוקרים הוא כסף 'רך' שקל לפגוע בו", הוא מסביר.

זיו סבור כי הוועדה פועלת כיום בתוך מערך של שיקולים מתנגשים: היא מתגמלת מוסדות על שילוב אוכלוסיות מיעוט כמו נשים, ערבים וחרדים, משום שהיא שוקלת שיקולים חברתיים. ומנגד, היא מחלקת כסף למספר קטן של אנשים שעברו שיפוט של קבוצה מצומצמת, משום שהיא מעוניינת לקדם מחקר מצטיין. "אלה שתי כלכלות שונות", הוא מסביר. "האחת סוציאל־דמוקרטית והשנייה ליברלית". הוא מציע לקבוע כי אחוז מינימלי מסוים מתקציב הוועדה יישמר למחקר. ובכך, לפחות, לקשור בין גורל התקציב, לבין גודל ההשקעה במצויינות מחקרית.

זיו מודאג כי הקידום של אנשי סגל במוסדות הלימוד נקשר כיום במספר המאמרים שהם פרסמו, והתקציבים שהצליחו להשיג לעצמם. "יש פריחה של מאות ואולי אלפי כתבי עת שמקבלים כל מאמר. וכל שיטת המדידה הזאת של פרסומים — גורמת לכך שאין לחוקר את האוויר לנשימה לחשוב בשקט ולעומק על נושאים"

הפקולטה להנדסת חשמל בטכניוןצילום: טכניון

בזכות הווארד יוז

זיו בכל זאת הספיק לחוות מעט מעולמות היזמות העסקית ואפילו ליהנות מאקזיט קטן, בזכות בוגר טרי שגייס לרפאל בסוף שנות ה–60 בשם יוסי ורדי. ורדי (78), שלימים הוכתר כ"סנדק של תעשיית האינטרנט הישראלית", עשה את הקפיצה הכלכלית שלו שנים אחר כך כאשר סייע לבנו, אריק, בהקמת חברת מיראביליס, שפיתחה את תוכנת המסרים המיידיים ICQ ונמכרה ב–1998 לענקית AOL תמורת 407 מיליון דולר. מיראביליס היתה למעשה אקזיט האינטרנט הראשון בישראל וייצרה עבור ורדי את ההון ששידרג אותו ממעמד של יועץ למעמד של משקיע הון סיכון. מעמדו המרכזי בתעשייה המקומית התחזק כשנטל על עצמו לייצג את כנס DLD בישראל, הנחשב עד היום למפגש השנתי הגדול ביותר של התעשייה המקומית.

זיו מספר כי ורדי היה "סטודנט שובב" להנדסת תעשייה וניהול בטכניון שהיה להוט לעבוד אתו ברפאל, רק משום שבראיון הקבלה הוא נתן לו בעיית הסתברות שורדי לא הצליח לפתור. שנתיים מאוחר יותר, ב–1969, ורדי צירף את זיו לסטארט־אפ שהקים בשם טכם (טכנולוגיה מתקדמת) והיה מראשוני בתי התוכנה בישראל. טכם גדלה והפכה לחברה של 300 עובדים שנמכרה בסופו של דבר לתדיראן, והיתה מאוחר יותר הבסיס לחברת נס טכנולוגיות, אך בראשית דרכה ידעה טלטלות רבות.

במלחמת יום הכיפורים, כשנקראו מרבית עובדיה למילואים, כמעט קרס בית התוכנה, וזיו נאלץ למשכן את הדירה שלו לטובת הלוואה מהבנק. מי שהציל את טכם, לדבריו, היה חלוץ התעופה ומפיק הסרטים האמריקאי, הווארד יוז. הוא היה ספק גדול של חיל האוויר והתבקש להשקיע בחברה ישראלית כדי להראות שיש לו עסקים במדינה. למרבה המזל, הוא בחר בטכם. זיו מספר כי עשה כסף מהמכירה של טכם לתדיראן, אבל לא בקנה המידה של היום. "זה לא היה מיליונים. אבל אני כן זוכר שהגעתי לבנק בחיפה וזה עשה על הבנקאי הרבה רושם".

צילום: אייל טואג

זיו בכל זאת הספיק לחוות מעט מעולמות היזמות העסקית ואפילו ליהנות מאקזיט קטן, בזכות בוגר טרי שגייס לרפאל בסוף שנות ה–60 בשם יוסי ורדי

ורדי מספר את הדברים קצת אחרת. הוא מספר כי עם סיום לימודיו בטכניון ב–1967 ראה מודעה שמחפשים מהנדס אלקטרוניקה עם ניסיון בניהול ל"תיבת דואר 1 קרית מוצקין", שם הקוד לרפאל. ורדי, שהיה טכנאי אלקטרוניקה בצבא וחובב רדיו, רצה בתפקיד והחליט לשלוח מכתב לרפאל ולהסביר שהם לא מחפשים מהנדס אלקטרוניקה עם ניסיון בניהול, אלא מנהל עם ניסיון באלקטרוניקה. זיו, שהיה אז ראש מחלקת התקשורת, השתעשע מהמכתב והחליט לפגוש את הצעיר. "אחרי הראיון נהפכתי לעוזר אדמיניסטרטיבי של יעקב (זיו), ונאלצתי לקבל החלטות ברומו של עולם כמו מה גודל השולחן שמהנדס זקוק לו", הוא מתבדח.

"יש הרבה אנשים חכמים, אבל אני לא חושב שפגשתי בחיי מישהו בדרגה של יעקב. הוא נעים הליכות ואמפתי בצורה בלתי רגילה", אומר ורדי. "אנשים היו נשמעים לו לא מכוח הסמכות, אלא מכך שרחשו לו הערכה וחיבה עצומה. הוא מעולם לא העמיד את עצמו במרכז העניינים. יעקב ובני דורו הרגישו שהם בונים את המדינה 24/7, שכל גשר וחוט חשמל שמושכים הוא המעשה הציוני. הדיונים עמו תמיד היו 'מהו הפתרון הטוב ביותר שיבצר את הביטחון והכלכלה של ישראל'. האנשים האלה ראו כחלק מהתפקיד שלהם לא רק לבנות את התשתית הטכנולוגית, אלא גם את זו האנושית. ביום הם עבדו בפיתוח, ובערב היו מכשירים בטכניון את הדור הבא של המהנדסים".

זיו נשוי לשושנה, שעבדה כמורה לריתמיקה. את ארבעת ילדיהם הם גידלו בחיפה, אולם לפני כעשר שנים, כשראייתו החלה להידרדר כתוצאה ממחלה תורשתית, בני הזוג עברו להתגורר בכפר סבא, סמוך לביתה של בתם הצעירה. עד לפני שנתיים הוא עוד הסתדר עם קריאה במחשב, אולם מאז הוא כבר כמעט שאינו רואה. "יש לי מכשיר של אורקם (מכשיר לביש על המשקפיים שפיתחו מייסדי מובילאיי, אמנון שעשוע וזיו אבירם) שמאוד נהניתי ממנו, אבל הוא מתאים לשלב שבו אנשים מוגבלי ראייה רואים מספיק כדי לדעת שיש מולם שלט רחוב, או בקבוק תרופות שממנו צריך לקרוא את השם", אומר זיו, "כיום, אני משתמש בו לעתים רחוקות, כשאני צריך לקרוא דו"חות של מס הכנסה. מה שאני באמת רוצה לקרוא זה חומר טכני, ועם זה המכשיר לא מסוגל להתמודד".

מדי יום בשעה 16:00 מתקשר אל זיו בנו הבכור, נועם, מסן דייגו שבקליפורניה, ומקריא לו את ההודעות שהצטברו בתיבת הג'ימייל שלו, ומשיב לשולחים את התגובות שאביו מכתיב לו. נועם הוא איש היי־טק שעובד כיועץ בתחום האפליקציות הביו־רפואיות. הבת השנייה, מיכל זיו־יוקלסון היא פרופסורית למדעי המחשב באוניברסיטת בן־גוריון ועוסקת בביולוגיה חישובית. הבן השלישי, עטי, פנה ללימודי כלכלה, עשה דוקטורט באוניברסיטת קרנפילד שבבריטניה ומכהן כיום כמנכ"ל חברת SolidRun, שמייצרת מחשבים זעירים ב–45 דולר. הבת הצעירה, ורד ראובן, פנתה לכיוון אחר לגמרי, היא למדה סינית באוניברסיטה העברית, נסעה לשנה לטייוואן, ועשתה תואר בחינוך מיוחד. בסופו של דבר גם היא מצאה את עצמה בהיי־טק, בתחום המכירות.

זיו מתעדכן בידע מקצועי עד היום, ומעביר את זמנו בקריאה רבה של ספרות יפה באמצעות נגן MP3, שייתכן כי לא היה מגיע אל העולם לולא האלגוריתם החלוצי שהמציא בשלהי שנות ה–70, ויש לו מינוי לספריית העיוורים שעברה לאחרונה מנתניה לתל אביב. דיבורו קולח והזיכרון שלו פנומנלי. "כרגע אני קורא את הספר 'משכילה' של טארה וסטאובר, שגדלה במשפחה מורמונית באיידהו תוך שהיא מוסתרת מהרשויות. עד גיל 17 היא מעולם לא שמעה על השואה", הוא מספר. לפני כן, קרא את "מנהיגה ללא גבולות" מאת שרה הכהן — ביוגרפיה של הנרייטה סאלד. הוא מוסיף בבדיחות כי "מפעם לפעם אני קורא ספרי מתח, אבל אחרי עשר גוויות בשבוע אני מפסיק".

**

פרופ' יעקב זיוצילום: אייל טואג

// לחשוב מחדש על ספר הקוד: היצירתיות והפשטות של אלגוריתם למפל־זיו //

ב–1975 ישבו יעקב זיו ואברהם למפל להוכיח משפט מתמטי בתחום דחיסת הנתונים. ההוכחה שלהם משמשת עד היום אבן יסוד חיונית בכל מחשב אישי. היכולת לדחוס נתונים אמנם כבר היתה קיימת, אולם זיו ולמפל הראו כי ניתן לעשות זאת באופן מהיר ולאחר מכן לחלץ את המידע מהקובץ הדחוס בלי לפגוע בו (Lossless Compression). באופן פשטני, הרעיון מאחורי הפיתוח הוא שאם ננצל את הדפוסים הקבועים בתוך המידע שלנו, נוכל לתת להם קיצורים ולהשתמש בקיצורים אלה כדי לדחוס את גודל הקבצים.

ערוץ היוטיוב Art of the Problem שמוביל בריט קרוז, מסביר היטב את הבעיה שבה טיפלו זיו ולמפל, באמצעות השוואה לתקשורת למרחקים ארוכים לפני עידן המחשב. למשל, באמצעות קוד מורס. שני הצדדים הצליחו לקצר את העברת המסרים ביניהם בלי לאבד מידע על ידי שימוש בספר קודים משותף. בספר היו ביטויים נפוצים לרצפי אותיות קצרים, כך שניתן היה לתקשר במלה או שתיים ביטויים ארוכים מאוד בלי לאבד את המסר. הבעיה היתה שספרי הקודים של ימאים, למשל, לא הכילו את כל המשפטים האפשריים, אלא רק את הנפוצים ביותר בשיחות מהסוג שהם נאלצו לבצע. אם הימאים היו רוצים לסטות מנושא השיחה — ספר הקודים היה מאבד מערכו.

בעיה זו הובילה לגישה כללית יותר, שבה ניסו לבנות ספר קוד אחד עבור כלל השיחות שניתן לקיים. כדי לבנות ספר קוד אידיאלי המבוסס על המילון בשפה האנגלית, למשל, צריך למפות את המלים הנפוצות ביותר באנגלית ולהעניק להן את הקודים הקצרים ביותר, ולמלים הפחות נפוצות לשייך את הקודים הארוכים יותר.

זו שיטה טובה מכיוון שהיא מאפשרת לדחוס את כל השיחות האפשרויות בשפה בספר קוד יחיד, אולם הדחיסה המושגת באסטרטגיה כזאת לא בדיוק יעילה במונחי מהירות בהשוואה לספרי קוד המיועדים לשיחות מסוג מסוים, המתמצתות משפטים שלמים לאותיות בודדות. אם כך, כיצד ניתן להשיג דחיסה גבוהה ומהירה, כמו של ספרי קוד ספציפיים לשיחה, תוך שמירה על פשטות השימוש בספר קודים כללי אחד שמתאים לכלל השיחות האפשריות?

הרעיון העיקרי מאחורי המאמר של זיו ולמפל מ–1978 הוא שהפתרון היעיל ביותר הוא לבנות ספר קוד חדש וספציפי לכל הודעה שאנחנו שולחים. כלומר, לקחת כל הודעה לפני שליחתה, לסרוק אותה בחיפוש אחר חזרות, ולעצב ספר קוד אידיאלי עבורה שהופך את הרצפים הנפוצים ביותר בה לאותיות קצרות. השולח יכול להשתמש בספר הקוד כדי לדחוס את ההודעה ולשלוח את הספר יחד איתה אל המקבל, שיידע באמצעותו כיצד לחלץ את ההודעה בשלמותה. זיו מציין כי גם במחזור התפילות היהודי נהוג עיקרון דומה: יש בו תפילות חוזרות כמו “אבינו מלכנו”, אבל לא כותבים אותן כל פעם מחדש — כותבים שתי מלים והן משמשות רמז לתפילה שאליה מתכוונים.

אולם לזיו וללמפל היתה תובנה נוספת. הם טענו שלא צריך בכלל לשלוח ספר קוד יחד עם הקובץ. במקום לסרוק את ההודעה לפני שליחתה, לחשב את הסתברויות המלים בה ולהרכיב את ספר הקוד האידיאלי שיש לצרף אליה — ניתן לבנות ספר קוד בזמן אמת בשני הצדדים, לבטל עיכובים ולהקטין עוד יותר את גודל הקובץ הנשלח. היצירתיות הגדולה שלהם התבטאה בחשיבה מחדש כיצד בנוי ספר הקוד, ואיך ניתן ליצור אותו באופן זהה בשני הצדדים, עוד לפני שהקובץ או ההודעה הועברו בשלמותם.

לשם הדגמה, נניח שאברהם רוצה לשלוח ליעקב את ההודעה AABABBABBA. אברהם סורק את ההודעה אות אחר אות ועוצר בכל פעם שהוא נתקל באות או ברצף אותיות שהוא טרם ראה. בהתחלה הוא יעצור באות הראשונה, במקרה זה A, אך ספר הקוד עדיין ריק ולכן הוא ישלח אותה כפי שהיא ויוסיף אותה לספר הקוד כ–A=1. המקבל, יעקב, יעשה אותו הדבר. כשה-A מגיעה אליו הוא יודע שזו האות הראשונה בהודעה המקורית, ולכן מסמן לעצמו אותה כ–A=1. אברהם ממשיך לאות הבאה — גם היא A ואותה הוא כבר ראה בעבר — ולכן הוא עובר הלאה לאות B. הרצף AB הוא רצף חדש, אולם במקום לשלוח אותו כמות שהוא, הפעם הוא דוחס אותו בהתאם למה שכבר נמצא בספר הקוד עד לאותה נקודה. כלומר, A=1 בתוספת האות החדשה ולכן הוא שולח 1B. בספרי הקוד, הנבנים בזמן אמת אצל אברהם ויעקב, יירשם כעת AB=2. אם נמשיך לפי רצף האותיות, נראה כי במקרה הבא יישלח 2B, שיירשם בספר הקוד המשותף כ–ABB=3, ולאחר מכן 3A, שירשם כ–ABBA=4.

כאשר הקודים יחזרו על עצמם, ספרי הקודים יהיו מושלמים וניתן יהיה לשלוח מספרים קצרים עבור רצפים ארוכים ולפענח אותם בחזרה להודעה המקורית בלי לאבד מידע.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker