והאוסקר הולך לכם: תובנות מהטקס שסטארט-אפיסטים יכולים ליישם - נדב אבידן - הבלוג של נדב אבידן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

והאוסקר הולך לכם: תובנות מהטקס שסטארט-אפיסטים יכולים ליישם

סיפור הוא יותר מסך כל המילים שמרכיבות אותו. הוא החוויה שנשארת איתך – הצופה, הלקוח, העובד – הרבה אחרי שהסרט או המפגש עם המותג מסתיים

אוסקר 2019: יוצרי ומשתתפי "הספר הירוק" עם הפרס לסרט הטוב ביותר
AFP

זה לא סוד שמשנה לשנה, טקס האוסקר הופך לפחות ופחות מסעיר עבור רובנו. הוא כבר לא מגדיר את רשימת הצפייה שלנו, ולא משמש כמעין מקרא לסרטים הטובים ביותר של השנה, כמו שהיה בעבר. ועם זאת, מדובר בפרס החשוב ביותר של תעשיית הבידור המשמעותית ביותר של המאה האחרונה, כך שכבודו של הפסלון המוזהב במקומו מונח.

למה אנחנו מדברים על האוסקר? אם תשימו לב, גם השנה זכה באוסקר סרט שלא באמת הצטרך תקציבי הוליווד כדי לכבוש את דעת המבקרים והקהל. "ספר ירוק", בדיוק כמו "אור ירח", "ספוטלייט", "נאום המלך", "מיליון דולר בייבי", "נפלאות התבונה" ועוד רבים אחרים, לא מסתמך על אפקטים מיוחדים או תקציבי ענק כדי לבלוט. הדבר האחד שיש לו להציע לנו הוא פשוט – סיפור טוב.

ובדבר האחד הזה, אין הבדל בין סרט (הוליוודי או לא) לבין הסיפור שלכם. טוב, אולי יש הבדל בכל מה שקשור לליהוק, אבל ברצינות רגע, מבחינת ציפיות הקהל – שזה הדבר היחידי שחשוב, בעצם – אין שום הבדל, אפילו לא קטן.

תחשבו על זה רגע, מה הדבר שאתם מצפים לו כשאתם צופים בסרט? בין אם אתם רוצים לגלות משהו חדש על העולם, על עצמכם, או על משהו שחשבתם שהכרתם, באתם כדי לעבור חוויה (אני לא מדבר על סרטי הטראש, אני מכוון למשהו שתופס אתכם עמוק מזה, בתקווה). המדיום שדרכו אתם חווים את החוויה הזו הוא הסיפור, ולכן אתם מצפים מהסיפור שיעשה את הבלתי אפשרי, ויצליח לנתק אתכם לשעתיים מהסלולרי שלכם, בעודכם צופים באנשים שקיבלו המון כסף כדי לעשות "כאילו" עם מילים שמישהו כתב להם, ומישהו אחר אמר להם איך להגיד.

נשמע מטופש, כשמתארים את זה ככה, נכון? ועדיין, זה מה שזה, וקשה לומר שתעשיית הקולנוע סובלת ממשבר תדמיתי שנובע מזה.

סיפור, לא תסריט

מה אתם יכולים לקחת מזה? ראשית, את ההבנה שסיפור הוא לא רק מילים. זו לא יכולת הניסוח או הכתיבה שלכם שיוצרות סיפור שאנשים זוכרים. אנשים שנונים, מתוחכמים או מתחכמים יש המון, רובם מבליחים לרגע ונשכחים. ברגע שאתם מאפשרים למחשבה שסיפור שווה לסך המילים המרכיבות אותו להשתלט עליכם, אתם בבעיה אמיתית – המילים שנובעות מכם בטבעיות ירגישו מאולצות לאחרים, בין אם הם עובדים או לקוחות, ואם זה יהיה העוגן היחידי שמחבר אותם לסיפור, אתם תפסידו מהר מאוד. תחשבו על איש מכירות או שירות לקוחות שמקבל תסריט שיחה מוגדר מראש, ואסור לו לסטות ממנו אפילו במילה. יש לו סיכוי למכור, בעולם של היום? כמה זמן יקח לכם, כלקוחות, לעבור לחברה המתחרה, אם זה השירות שתקבלו?

לעומת זאת, תחשבו על הפעם ההיא שקיבלתם שירות לקוחות יוצא דופן. כמה מתוכו הרגיש לכם כמו משהו שהוכתב מראש, וכמה הרגיש כמו אלתור אינטילגנטי, שנתפר לצרכיכם ומידותיכם, ונובע ישירות מהסיטואציה המסוימת שאותה אתם מנסים לפתור?

הסיפור שלכם מהדהד בכל מחלקות החברה שלכם, ואצל כל אחד מהלקוחות שלכם. תזכרו, גם כשאנחנו באים לפתור צורך אמיתי, אנחנו בני אדם – ובני אדם אוהבים סיפורים נשגבים, כאלו שמפתיעים אותם ולוקחים אותם רגע לממד אחר של הסתכלות על המציאות שלהם.

שתי דוגמות מהחיים: לפני כשנתיים- שלוש, לקחתי את הבן שלי לראות איזשהו ספיידרמן בקולנוע. אחרי שכבר הזמנו כרטיסים והובטח לו שהולכים, הוא עשה את מה שעושה כל בן חמש אחראי והעלה את החום. (הורים בקהל, זה הקיו שלכם להנהן בהזדהות). היות והוא ממש רצה ללכת בכל זאת, והיות ואני הורה אחראי (היי יצחק קדמן), החלטתי לזרום איתו. לפני הסרט התיישבנו לאכול ב"בלאק", האלה של ההמבורגר. ההזמנה עברה בשלום, האכילה – לא כל כך. ילדים עם חום לא אוכלים, מי היה מאמין? מנהל המטבח (אני חושב שזה היה תפקידו) שעבר לידנו ראה אותי מנסה לשכנע את הילדון לאכול ללא הצלחה, ושאל אם יש בעיה (חד משמעית, הבעיה היא אבא פגום ולא המנה עצמה). שאל אם אפשר להציע לנו משהו אחר מהתפריט – הבן אנין הטעם שלי אמר שלא תודה. על פניו, בחור נעים וטוב לב, שעשה מה שיכול היה כדי לתת שירות טוב, נכון? אם זה היה הכל, זה לא היה מצדיק מחשבה נוספת, בטח לא שלוש שנים אחרי.

ילד אוכל בפיצה
Getty Images IL

אבל זה לא היה הכל. אותו מנהל מטבח עצר לרגע, חשב עם עצמו, ואז פנה לבן שלי ושאל, "עזוב את התפריט שלנו. מה הכי בא לך בעולם לאכול עכשיו?". בלי להתבלבל, הבן שלי ענה "פסטה בלי רוטב". הלך אותו מנהל מטבח למסעדה צמודה, והביא לילדון צלחת של פסטה בלי רוטב. כזו שאין לו דרך לחייב עליה, אפילו אם ירצה, פשוט כי היא לא מופיעה בתפריט שלו. נראה לכם שהוא פעל בעקבות ספר הנחיות שהוכתב מלמעלה? שמישהו בישיבת שירות הלקוחות החודשית טרח להמציא פיתרון לתרחיש כל כך ספציפי, ואז לוודא שממקמים את הסניפים ליד מסעדות אחרות ליתר ביטחון? יותר מזה, הרי בכלל לא מדובר במישהו שתפקידו דורש אינטראקציה עם הקהל, אז למה לטרוח?

את התשובה כולנו יודעים – זה מה שגורם לסיפור הזה להיות רלוונטי גם אחרי 3 שנים, ולהיות חלק מרוב ההרצאות והסדנאות שאני מעביר. זה ערכו של סיפור טוב, וזה כוחו.

דוגמה שנייה, בימיי ב-eToro (קצת לפני הטירוף הגדול שהם חווים עכשיו, לשמחתי), ישבתי לארוחת ערב עם נציגים של כנס טכנולוגי גדול באירופה, שהגיעו לארץ כדי לבחור דוברים. הסיפור שלנו היה מהודק, וידעתי שלא תהיה איתו בעיה, ואכן די מהר קיבלתי מהם הזמנה רשמית לדבר מעל במת ה"פינטק" שלהם. ואז החלטתי להשתטות קצת. כאמור, eToro רק התחילה לצבור תאוצה וכוח, ולא היתה סיבה אמיתית להזמין אותנו לבמה שהיא מעבר לבמת הפינטק. אבל החלטתי לנסות.

"יש לכם ספונסר שהוא בנק גדול?", שאלתי בתמימות. "ממש לא, מה קשור בנק?!", נעניתי. "אז למה אתם רוצים להחביא את מה שיש לנו לומר?", הקשיתי עליהם. הבעת הפנים שלהם היתה מופתעת, ובעיקר – מה שקיוויתי שיקרה – חיכתה לשמוע מה הדבר הבא שיצא לי מהפה.

"אם אתם שמים אותנו על במת הפינטק – שזה אדיר, אל תבינו אותי לא נכון – אתם שמים אותנו מול ערימת "מטורללי הפינטק" שכבר יודעת, פחות או יותר, מי אנחנו ומהי הבשורה שלנו. מהבמה הזו לא תצא אמירה משמעותית שתטלטל את המערכת הפיננסית, בדיוק כמו שמקומיקון (פסטיבל הקומיקס הגדול בעולם) לא תצא בשורה שנוגעת ליותר מאנשים שאוהבים קומיקס. אם אתם רוצים באמת לטלטל את המערכת, ועל הדרך לייצר כותרות בעולם, אולי כדאי שתשקלו את הבמה המרכזית שלכם לחברות שבאמת באות לנער את המערכת. מה דעתכם?"

הייתה שתיקה. שתיקה כזו שתוהה אם הגיע זמני לרענן קורות חיים, היות וייתכן שקברתי כרגע את ההזמנה שלנו לדבר (חשוב להבהיר, בכנסים כמו זה, הזמנה לדבר אינה כרוכה במתן חסות, כלומר אין קשר בין המוכנות לשלם לבין קבלת זמן במה, והוא ניתן רק על סמך סיפור טוב ורלוונטי) בכנס באופן כללי.

ואז הם דיברו. "אתה יודע מה, זה מעניין, מה שאמרת. הבמה המרכזית יותר מורכבת, מבחינת התיאום הפנימי, אבל אנחנו רוצים אתכם שם. תן לנו לעבוד על זה ונחזור אליך בימים הקרובים?"

מכונת כתיבה
Unsplash

סיפור חווייתי

הסיפור הזה קרה לפני 4 שנים או קצת יותר. הפעם האחרונה שדיברתי עם החבר'ה האלו? לפני שבועיים. המשותף לשני הסיפורים האלו? בשניהם מה שלקח את הקופה היה סיפור טוב, עם נקודת הסתכלות רעננה על דברים שנראו מובנים מאליהם עד לאותו רגע.

אתם, או העובדים שלכם, לא יכולים לייצר רגעים כאלו אם אתם כבולים למילות סיפור זו או אחר. הבימאים הגדולים, כמו השחקנים הגדולים, יודעים שסיפור הוא יותר מסך כל המילים שמרכיבות אותו. הוא החוויה שנשארת איתך – הצופה, הלקוח, העובד – הרבה אחרי שהסרט או המפגש עם המותג מסתיים.

עם יד על הלב, איזו חוויה אתם משאירים ללקוחות ולעובדים שלכם? יש להם סיבה לקחת אותה איתם קדימה, בתור סיפור שהם נהנים לספר, או לחוות שוב ושוב? אם תענו על השאלה הזו בכנות, תעשו את הצעד הראשון לקחת את האוסקר של היוזמה שלכם.

הרשמה לניוזלטר

כל הסקירות בזירת הניתוחים של TheMarker - בתיבת המייל שלכם

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות שאולי פיספסתם

*#