לדבר עם התקשורת: איך עושים את זה נכון? - נדב אבידן - הבלוג של נדב אבידן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לדבר עם התקשורת: איך עושים את זה נכון?

נסחו את תחילת התשובה שלכם בצורה שמזמינה שאלת המשך, אל תתנגחו עם המראיינים וככל שתחפרו פחות, המילים שלכם יקבלו יותר משקל ■ הראיון עצמו איננו מטרת העל, אלא כלי ליצירת מערכת יחסים עם התקשורת לטווח הארוך

תגובות
ילד עומד מול גרם מדרגות

זה לא עוד מאמר לינקדאין בנושא, ונסכים שאין טעם לחזור על מסרים שחוקים בסגנון: לבוא רגוע, להקרין ביטחון וכולי. ולמרות שכולנו חכמים, כולנו נבונים, וכולנו יודעים את התורה – עדיין ישנן לא מעט תחושות בקרב מרואיינים שהריאיון שהתפרסם איתם חוטא לאמת כפי שהם חוו אותה במהלך הריאיון.

אז למה זה בכל זאת קורה? נשחרר את החשודים המיידיים, לפני שנעלה אלטרנטיבה: העיתונאי/ת שראיינו אתכם הם לא נגדכם. הם לא מבלים את ימיהם בהמצאת ציטוטים ולא מתעקשים מאוד להבין אתכם שלא כהלכה כדי לייצר כותרת. קחו את המדור של ניר גונטז׳ ב"הארץ" כדוגמה: אני לא בהכרח מחסידי השיטה, אבל אין עוררין על כך שמדובר בתמלול של הקלטה, ואיכשהו אף מרואיין (כמעט) לא יוצא בה טוב.

כל מה שצריך לדעת על קריירה בהייטק
כנסו למתחם

ואם מדובר בשיחה בין שני אנשים, וכרגע הסכמנו שפרט למקרים חריגים (איך מזהים מקרה חריג? הוא לא קרה לכם, בתור התחלה), האשם לא נח על כתפי הצד המראיין, לא נותר לנו אלא להבין שיש רק אופציה אחת - הבעיה, יקיריי, היא אצלנו. הצד המתראיין, הצד היודע, הצד שקרא את המאמר ההוא בלינקדאין ובא עם ביטחון שיכול היה לאכלס את ישיבת הקבינט הדחופה ביותר.

ישנן מספר סיבות אפשריות למצב הזה:

קללת הידע: האויבת הגדולה של כולנו. הכוונה כאן היא לכך שקשה מאוד להיכנס לנעלי אדם שלא מחזיק בידע שלנו לגבי נושא מסוים, ולדמיין איך הוא מבין את מה שאנחנו מדברים עליו.

מדברים על סייבר? על קריפטו? על פרסום בדיגיטל? לא משנה מה זה יהיה, כנראה שאתם יודעים על התחום יותר מהצד שמראיין אתכם. אל תתפזרו להמון מילים טכניות כדי להיראות חכמים – תוודאו תמיד שאתם "משדרים על אותו ערוץ", ותפשטו איפה שצריך. אני לא הראשון שאומר שהידע האמיתי טמון ביכולת להסביר משהו מסובך בפשטות. והנה העניין היפה כאן – כשאתם נכנעים לקללת הידע, אתם משאירים את הצד המראיין עם צורך להתעסק בהשלמות וחיפושי אינטרנט שונים ומשונים כדי להתמודד עם הפערים. אם זה קורה, אל תתפלאו שהתוצאה היא לא מה שהרגשתם שדיברתם עליו – בדיוק מאותה סיבה, לא כל בעיה שמורה הדגים איך לפתור בכיתה, התלמיד יצליח בהכרח בזמן שיעורי הבית.

כלל הברזל - נסחו את תחילת התשובה שלכם בצורה שמזמינה שאלת המשך. זו תלמד אתכם עד כמה הצד השני הבין, ומה הוא באמת מחפש לגלות. אל תיכנסו להרצאה ארוכה לפני שאתם מצליחים לשקף לעצמכם מה הצד השני רוצה לדעת – כן, גם לשאול שאלות זו אמנות, ולא מתפקידכם לשפוט את המראיין אם הניסוח הסתבך לו.

גבר מקליד על מחשב נייד

חוסר הקשבה: הקשבה היא אמנות שלא קשורה רק בהאזנה למילים שאומר הצד השני. איך נראה הקשב שלו? האם הוא אתכם במאה אחוז? האם הטלפון שלו מונח על השולחן כשהוא הפוך או שמדי פעם המבט זולג אליו? האם אתם מצליחים לפתח שיחה טבעית או שזה מרגיש כמו הרצאה? תזכרו, ככל שתחפרו פחות, המילים שלכם יקבלו יותר משקל. יש כאן עניין של איזון שצריך לקחת בחשבון: מחד, תשובה קצרה מדי מרגישה כמו התחמקות או חוסר חשק, ומאידך תשובה ארוכה מדי כמעט תמיד תגרום לצד השני לאבד את חוט הקשב ברגע שהוא מרגיש שהבין אתכם. למה הדגשתי את "מרגיש"? כי אם הצד השני מרגיש שהבין אתכם, אבל למעשה לא הבין עד הסוף, אתם בבעיה מבחינת היכולת שלכם לוודא את המעבר המוצלח של המסר הלאה.

בנוסף לכך, שימו לב לסביבה – רעש חיצוני? מתקרב מועד סיום הראיון? נראה שעמדו לשאול אתכם שאלה ולא רצו להתפרץ לדבריכם?

כלל הברזל שצריך להנחות אתכם כאן הוא שהמטרה שלכם היא לא לשפוך חומר, זו לא הבגרות שלכם בהיסטוריה. אתם כאן כדי ליצור מערכת יחסים לטווח ארוך – תוודאו שאתם משאירים רושם של אנשים שיהיה נחמד להיות איתם בקשר.

חוסר אמינות: "זו שאלה מצוינת! אני ממש שמח ששאלת" נשמע מוכר? הבעיה היא שזה לא נשמע מוכר רק לכם. גם הצד המראיין שמע יותר מדי מרואיינים אומרים את זה, וב-90% מהמקרים, זה נשמע כמו שקר חנפני. שאלו אתכם שאלה טובה? הפתיעו בתובנה שלא חשבתם עליה? תפרגנו בכיף. ידעתם שישאלו אתכם משהו, כי הוא ברור מאליו? אל תתפזרו. העניין עם אמינות הוא, שאם היא קיימת רק בחלק מהראיון, היא לא קיימת בכלל. ואם הצד המראיין מרגיש שאתם מתזמרים תשובות, אתם יכולים רק להפסיד מזה.

כלל הברזל כאן הוא כפול: ראשית, אל תפלו לקלישאות רק כי זה גורם לכם להרגיש כמו מרואיינים מתוחכמים. אם אפשר, נסו לחשוף משהו אישי שלא יזיק לכם אבל יצבע אתכם באור אנושי ("ראיתי אתמול דוקו מעולה בנטפליקס" – אפשרי. "אני בהנגאובר מטורף מאתמול, עשינו על האש עם החבר'ה ופירקנו שלושה בקבוקי גלנפידיך" – איך לומר בעדינות, פחות). זה לא חובה בשום אופן, אני מזכיר את זה כדי שלא תחששו לשלב משהו כזה בשיחה אם זה מרגיש נכון. שוב, המטרה היא יצירת מערכת יחסים – ואף אחד לא רוצה להיות בקשר עם רובוט חסר רגשות ותחומי עניין. אלא אם כן קוראים לו אלקסה או סירי.

שנית, אל תשכחו – אף כתב לא עובד אצלכם, ולא חייב לכם כלום. הם בחרו לכתוב עליכם כי משהו בסיפור משך אותם, אבל זה לא אומר שהם חיים את המחויבות שלכם לעסק. הם מחויבים לקוראים שלהם, אליהם גם אתם מנסים להגיע. אל תתנגחו, אל תשפטו ובדיוק כמו בזוגיות – אל תתעסקו במי ינצח את הקרב הנוכחי. תגדירו מהי המטרה ארוכת הטווח, ואיך כדאי שתפעלו עכשיו כדי להפוך אותה לאפשרית בבוא היום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות שאולי פיספסתם

*#