בלוג זירת ההייטק

יש לא מעט דיונים על ההבדל בין יחסי ציבור לשיווק. האם מדובר בשני תחומים משלימים? האם האחד מכיל את השני? האם אין ביניהם כל קשר?

אם נסתכל על חברות כמו אפל, אמאזון וגוגל, הרי שבכולן תחום יחסי הציבור לא נמצא בכפיפה לתחום השיווק. וזה, אולי, הרמז הראשון שלנו בניסיון להבין מה קורה פה. יחסי ציבור הרי אמורים לתרום לתדמית החברה, להביא לגידול בצמיחה האורגנית שלה (כן, יח"צ קשה למדוד, לא חידשתי פה הרבה), וכל אלו תחומים שנשמעים קשורים לשיווק, לא? 

במהלך השנים, הייתי בקשר עם מנ"כלים של חברות סטארט-אפ רבות - חלקם מצוינים וחלקם פחות. למדתי שיש 7 דברים אשר מנכ"ל מעולה עושה:

1. הוא פשוט חביב

מיכל רויזמן השתתפה בתוכנית Beyond IDC של המרכז הבינתחומי שמטרתה למצוא פתרונות לבעיות הגדולות של המאה ה-21. שם היא הכירה את איתי כנות, שהוא דור שני לדבוראים בישראל, ויחד עם עומר דוידי הם החליטו לנסות לפתור יחד את בעיית היעלמות הדבורים.

בעשור האחרון יש הכחדת דבורים כתוצאה מתופעה המכונה ״התמוטטות המושבה״, הנגרמת מטפילים החודרים לכוורות, מריסוס השדות ומגידול של סוג צמח יחיד על פני שטחים גדולים. התופעה גורמת לכך שכ-40-50 אחוז מהכוורות מתות מדי שנה וזה קריטי מכיוון שדבורים, מעבר לייצור דבש, אחראיות להאבקת שליש מהתפוקה החקלאית העולמית.

בפוסט הזה אתחיל לסקור את אחת המחלוקות הקשות בתחום: האם למידת מכונה עדיפה על מערכות חוקים. דרכה אנסה להסביר יתרונות וחסרונות נוספים של שיטות שונות בעולם הביג-דאטה. על למידת מכונה כתבתי מספר פעמים, כאשר הכוונה בעיקר לשיטות הסיווג השונות.

אם כן, מהן מערכות חוקים? אחת הטכנולוגיות המובילות בשנות ה-80 של המאה הקודמת נקראה מערכת מומחה. מדובר בתהליכים שמורכבים מאוסף כללים וחוקי היסק, שאמורים לקבל החלטות בדומה למומחה אנושי, למשל רופא. החשיבה בזמנו הייתה שניתן ללמד את המערכת את כל מה שרופא יודע (או צריך לדעת) כדי לאבחן מחלות. לדוגמא, אם אדם מגיע עם תלונות על כאב גרון וחום, התבונן לו בגרון ובצע לו משטח גרון. אם משטח הגרון נותן תוצאות חיוביות (כלומר, יש דלקת שנגרמת ע"י חיידק) - רשום לו אנטיביוטיקה. אחרת, שלח אותו לדרכו עם המלצה למנוחה ולחפיסת סוכריות מציצה (גילוי נאות: אני לא רופא). היו שטענו שמדובר בטכנולוגיה מבטיחה שתחליף תוך מספר שנים את הרופאים, בדומה לרובוטים שהחליפו פועלי יצור. ובכן, אני מניח שמי שביקר לאחרונה בקופת חולים לא ממש הופתע למצוא שם עדיין רופאים ורופאות, גם כעבור 40 שנה.

שוב שלום לך. בפוסט הזה הזכרנו בקצרה את היתרונות בהעלאת הפרויקטים המרכזיים שלך לאתרים בסגנון GitHub. כזכור, GitHub הוא אתר המאפשר לכל דיכפין להעלות קוד, כך שיהיה זמין לציבור הרחב. יש הגיון מסוים בלהעלות את הקוד של הפרויקטים המרכזיים שלך לאתר, ולתת לינק לקוד בקורות החיים. הפעם ניכנס קצת יותר לעומק, ונסביר איך לעשות את זה באופן כמה שיותר מרשים.

לפני שנסביר איך עושים את זה, נדבר שניה על למה וכמה זה תורם. בגדול, אם את סטודנטית עם ממוצע סביר במוסד מהעשירייה הראשונה, סביר להניח כי תקבלי הזמנות לראיונות, וזה כנראה לא יתרום המון. למעשה, לרוב המראיינות אין זמן וכח להיכנס לעמודי GitHub של מועמדים ולהתרשם, כך שאם את גם ככה מקבלת זימונים ראיונות, אולי זה אפילו לא שווה את הזמן שלך.

שוב שלום :-) הפעם בבלוג, ננסה משהו חדש: אני מתכבד לתת את הבמה לטליה ביקסון, שכתבה פוסט אורח עבורכם. טליה היא הד הנטרית עצמאית בתחום התוכנה ועובדת עם סטארט-אפים מובילים באזור המרכז. בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה מהאוניברסיטה העברית וכן שירות צבאי ב-8200. לתגובות או הערות ניתן לפנות אליה בכתובת talya@trinityrec.com. טליה, הבמה שלך...

איך להיכנס לעולם ההיי-טק בלי רקע טכני?

קשה לחשוב על דרך יומרנית יותר להתחיל פוסט מ"אנשים רבים שואלים אותי". יחד עם זאת, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שבחודשים האחרונים יותר ויותר אנשים אכן שואלים אותי איך נעשיתי דאטה סיינטיסט. או, ליתר דיוק, איך נהיים דאטה סיינטיסט. לשאלה השנייה קשה לתת תשובה מוחלטת, אבל אני יכול בהחלט לספר איך אני הפכתי לאחד כזה.

הסיבה שמלכתחילה מדובר בשאלה מעניינת היא כמובן העובדה שמדובר בתחום חם מאוד. הסיבה שזו בכלל שאלה (הרי אף אחד לא שואל "איך נהיים מתכנת", על אף שהשוק מבקש את אלו במידה דומה) היא העובדה שמדובר בתחום חדש, ומסיבה זו ומסיבות אחרות הגבולות וההגדרות שלו רכים יותר.

חברת פיוזיק נוסדה ב-2011 על ידי ארבעה מייסדים מנוסים כשהרעיון המקורי היה לבנות פלטפורמה אינטרנטית לאודישנים המיועדת לשוק B2B.

הטכנולוגיה פותחה אך המוצר לא הגיע לשוק, המייסדים פרשו, ונותרו בחברה ארבעה עובדים בלבד. ב-2014 ,ליאת שדה-שטרנברג, אשת שיווק דיגיטלי, נפגשה לקפה עם משקיע שביקש את עצתה לגבי החברה. משם היא הגיעה לדיון עם הדירקטוריון של החברה על הטכנולוגיה והחזון, קיבלה הצעה להוביל אותה ולקחה את ההזדמנות בשתי ידיים עם חלום להפוך אותה לחברת B2C גדולה המשרתת עשרות מיליוני משתמשים.

דוד גולן היה בעיצומו של פוסט דוקטורט בסטטיסטיקה בסטנפורד, במסלול ברור להיות חוקר באקדמיה. עד שאירוע מוחי שעבר גרם לו לשנות מסלול.

"יום אחד קמתי בבוקר, שיחקתי עם הבן שלי ופתאום עברתי אירוע מוחי. לא יכולתי להזיז יד או רגל. באיזשהו שלב גם לא יכולתי לדבר. אני זוכר חוויה מאוד חזקה של חוסר אונים, כאילו שכחו אותי בחדר מיון. שהתאוששתי ראיתי איך רופאים מסתכלים על הסריקות שלי והיה ברור שמשהו לא עובד כמו שצריך".

דיברנו לא מעט כאן על מיתוג, סיפור (סליחה, פספסתי באזוורד - סטוריטלינג) ושיווק. אחד הדברים המשותפים לכולם הוא הצורך באנשי קריאייטיב שיהיו מעורבים בתהליך.

עקב שאלות לא מעטות שאני מקבל לאחרונה מחלק מכם, אני מוצא לנכון להתייחס לשאלה לא פחות חשובה מכל אלו שעלו כאן עד היום - איך מתנהלים מול אנשי קריאייטיב, ואיך מנהלים אותם כעובדים או כפרילאנסרים?

לפני שאמשיך לעסוק בשיטות נוספות בביג-דאטה, אתמקד הפעם באחד המפתחות להצלחה בשיטות ביג דאטה רבות – בחירה נבונה של מאפיינים (תכונות) ומטריקה. מדובר בתכונות שאנו מגדירים עבור כל פריט בנתונים שלנו, ועבור כל תכונה, את האופן שבו נמדוד דמיון בין פריטים (בעגה המקצועית – פונקציית מרחק, או מטריקה). ציינתי בנושא האשכול כי החלוקות שיתקבלו עבור העצמים שהדגמתי תלויות בתכונות שבחרנו לחלק על פיהן, למשל צבע, צורה, וכו'.

כשתיארתי את שיטת הסיווג המחשתי כי בחירה של תכונות אינה תמיד משימה קלה. למשל, אין לנו מושג באמצעות אלו תכונות אנו מבדילים בין תמונות של כלבים וחתולים. בפוסט העוקב ציינתי את הכלל "כל המרבה הרי זה משובח", כי לפעמים קשה לקבוע מראש אלו מאפיינים יהיו משמעותיים. זה הזמן להסביר מדוע.

חוקר אבטחת מידע יושב ימים ולילות (בעיקר לילות) אל מול מסכי המחשב בביתו וממיר ליטרים של קפה לקטעי קוד. פתאום מתגלה פריצת דרך, הבאג במערכת מתגלה ועכשיו ברור איך גורם עוין עלול לנצל את החולשה הנוצרת על ידי הבאג שהתגלה.

עתה רק נשאר לנקות את הקוד, לקחת כמה צילומי מסך, לתעד את הבאג ואת החולשה ואיך ניתן לנצל אותם. ביום שלמחרת הוא צריך לקבל החלטה לא פשוטה: מי הנמען של המייל שכולל את כל הפרטים וה-POC (Proof Of Concept)? חברת התוכנה שפתחה את התוכנה, שתגמול בסכום נאה אך סמלי כחלק מתוכנית "מטמון באגים" (תרגום גרוע במיוחד ל- bug bounty)?

ליאור וילצ'ינסקי למדה מדעי המחשב ועבדה כמפתחת תוכנה, עד שרמי גבאי, חבר ותיק, שיתף אותה בתסכול שחש סביב חוסר היעילות של מערכת החשבוניות בה השתמש. כך התגבש הרעיון לבנות מערכת טובה יותר, שתשים את המשתמש במרכז, וב-2010 הם החלו לעבוד יחד על חשבונית ירוקה.

ליאור ורמי באו מרקע טכנולוגי, וכדי ללמוד את התחום התייעצו רבות עם אנשי מקצוע בתחום החשבונאות, ובנוסף שמו דגש רב על הקשבה למשתמשים הפוטנציאליים, דהיינו עצמאיים ועסקים קטנים. תחילה, הם המשיכו לעבוד במקביל כפרילנסרים כדי לאפשר לעצמם לפעול ללא גיוס כסף וב-2011 הם הוציאו פיילוט ראשוני לחברים, בחינם. לאחר כמה חודשים הם השיקו את המערכת במודל של מנוי שנתי בתשלום עם חודש ניסיון חינם והתקבלו מאד יפה בשוק.

כולנו מכירים את זה כצרכנים, היות ורוב התכנים סביבנו נענים להגדרה הזו: סרטי קולנוע שמרגישים כאילו ראינו משהו דומה להם בעבר (ואולי יותר מפעם אחת), ספרים שנשענים על "שטאנץ" מוכר, שירים שנשמעים בדיוק כמו שירים שלפני רגע היו להיטים ועוד ועוד.

גם עולם הטכנולוגיה לא חף מפשע – תסתכלו סביב, כמה חברות אתם רואים ורואות סביבכם, שמגדירות עצמן כ"אובר של המה-שזה-לא-יהיה", או משהו בסגנון?

תמיד אהבתי את הריח של עיתון חדש. מדי בוקר הייתי יוצא לחדר המדרגות כדי לאסוף את העיתון הטרי וצולל ישר לתוך של מערבולת של מילים וצבעים שלקחו אותי לעולמות אחרים (ולפעמים סתם לפתח תקווה, כשהייתי מעיין, למשל, במדור הספורט).

טוב, אולי אני קצת מגזים אבל מאז שצפיתי בקלארק קנט נכנס בשערי מערכת הדיילי פלאנט התוססת היתה לי פינה חמימה בלב לעיתונים. אולי זה גם בגלל שאבא שלי היה עיתונאי בעצמו. אבל עיתונים מתים היום. זה קורה לאט, רחוק מהתודעה הציבורית, אבל זה קורה.

מירי ברגר היא מעצבת רב-תחומית שבמהלך התואר השני שלה בעיצוב תעשייתי בניו-יורק, פגשה במרצה לאנימציה שהיה כרות-יד ובעל פרוטזה, שלא יכול היה להשתמש בעכבר לצורך עבודתו, פשוט כי לא היה כזה.

בעקבות אותו מפגש, מירי ובעלה אריה כץ, מהנדס חומרה, פיתחו ב-2013 קונספט ראשוני לעכבר לפרוטזה, הגישו אותו לתחרות בניו-יורק ואף הגיעו לגמר. כשחזרו לארץ ב-2015 החלו לפגוש נכי צה"ל עם קטיעות, והבינו עד כמה פציעה כזו יכולה להרחיק אדם מעיסוקו ומחבריו בשל חוסר היכולת להפעיל מכשירי תקשורת ועבודה.

עד כה עסקתי בשיטות בעולם הביג-דאטה. הפעם אעסוק בנתונים עצמם (כלומר, בדאטה) ובשאלה האם עוד קיימת פרטיות בעולמנו (רמז: לא!).

אניח כי שמעתם על שערוריית פייסבוק האחרונה והעדות "הדרמטית" של צוקרברג. אז נפתח ב"סקופ" אדיר. אני לא חושב שיש מישהו שעוסק בביג-דאטה שהופתע מהפרשה הזו. כבר שנים רבות ידוע כי פייסבוק עושה שימוש בנתונים הפרטיים של משתמשיה וגם מוכרת אותם, בדרך זו או אחרת, לכל דכפין (בעל ממון כמובן) בעיקר לטובת פרסום. זה נכון עבור רוב השירותים שאנו מקבלים בחינם באינטרנט, כי כידוע אין ארוחות חינם. החברות האלו צריכות להתפרנס ממשהו, והמוצר שהם מוכרים הוא נתוני הלקוחות שלהם.

שוב שלום, וברוכות הבאות לתקציר המנהלות התקופתי שלנו. תקצירי המנהלות הן הזדמנות טובה לחזור קצת על החומר לקוראות הוותיקות של הבלוג. הפעם נחזור על החומר משלושת הפוסטים בנושא התנהלות בין אישית בראיון. חדשה בבלוג ולא בטוחה מה קורה פה? כדאי להתחיל מההתחלה.

למה בכלל ההתנהגות הבין אישית בראיון משנה? כי אנשים הם חיות חברתיות שפיתחו במשך שנים אינסטינקטים של תקשורת לא ורבאלית, וכמו שההתנהגות האנושית הזו באה לידי ביטוי בכל סיטואציה אחרת בחיים, היא תבוא לידי ביטוי גם פה (ובגדול).

החיבור בין גליה בכר ומעין רפואה החל בחברת מטומי, שם גליה עבדה שנים רבות כסמנכ"לית משאבי אנוש, קלטה את מעיין כעובדת צעירה וליוותה אותה בהתקדמות המקצועית שלה עד לתפקיד מנהלת מחלקת המדיה.

מנטש החלה להתגלגל ב-2016 כאשר חגי שוורץ, יזם ומשקיע היושב בארה"ב, פנה לגליה עם הרעיון ליצור מערכת לניהול משאבי אנוש. גליה התלהבה מהרעיון כי ידעה מניסיונה שאין פיתרון מספיק טוב לתחום המתאים לארגונים קטנים ובינוניים, שם רוב העבודה עדיין מתנהלת ידנית באמצעות גיליונות אלקטרוניים, וזאת למרות שלרוב 70-80 אחוז מהוצאות החברה הן על כוח האדם. חגי השקיע את הסיד וב-2017 החברה, כשגליה בראשה כמנכ"לית, יצאה לדרך.

בפוסט הקודם השארתי ב"אוויר" את האמירה שמודל לאיתור טרוריסטים יטעה בתדירות גבוהה, עד שלא נוכל להשתמש בו. ציינתי שכדי להסביר זאת צריך להבין קודם כיצד מודדים איכות של מודלים בעולם הביג-דאטה. הבטחתי להסביר, והבטחות - יש לקיים.

מדידה של איכות רלוונטית לשיטות של למידה מונחית (Supervised learning), בהן יש ציפייה בעקבות תהליך הלמידה לתוצאות מסוימות. זאת מכיוון שבשיטות של למידה בלתי-מונחית כדוגמת אישכול או גילוי אנומליות ניתן אמנם לקבוע האם הפעלת השיטה הועילה, אבל התוצאה בעיקרון סובייקטיבית.