100 המשפיעים
x100 המשפיעים
האנשים המשפיעים בישראל
מגזין TheMarker: דירוג 2014
טור עורך יצחק תשובה אקטיביזם והסתה ברשתות החברתיות בנימין נתניהו כוחות הביטחון חושפי השחיתויות קרנית פלוג גלעד ארדן יש שופטים הכוורת של לפיד יאיר לפיד יוחנן דנינו ראשי הוועדים דורית סלינגר הטייס האוטומטי ציון קינן ורקפת רוסק עמינח שלמה אליהו יאיר המבורגר חגי בדש, אילן רביב, עוזי דנינו נוני מוזס דודו זקן שלדון אדלסון רמי לוי שי פירון והכוורת שלו הכלכלנים משה כחלון
צילום: אייל טואג
טור עורך
איתן אבריאל
זו לא רק תחושת בטן. כמעט בכל נושא מהותי לא ניתן כיום להניע בישראל מהלך גדול או רפורמה משמעותית. במציאות הזו, רבים מהמשפיעים הם אלה שיודעים איך לתמרן את המערכות המשותקות

שום דבר לא עובד

מאת איתן אבריאל

עד שהחלה המלחמה בעזה, דברי ימי שתי הממשלות האחרונות של "המלך" בנימין נתניהו היו בעיקר דילוג מפיאסקו ניהולי אחד לביזיון ניהולי אחר. הרשימה מתחילה בשערורייה של מינוי הרמטכ"ל ובקרבות מול לשכת שר הביטחון, שהסתיימו בסילוק מועמד ראוי מכיוון שלא היה חלק מחבורה של בעלי אינטרסים פוליטיים וכלכליים משותפים; היא ממשיכה במינוי הנגיד, תהליך שבו שר האוצר וראש הממשלה בחרו שני מועמדים שפסלו את עצמם לאחר הבדיקה של השופט טירקל, ולבסוף נבחרה המועמדת שראש הממשלה לא רצה; לפני כחודשיים חזינו בפארסה נוספת, של בחירת הנשיא, שבה שוב עשה ראש הממשלה כל דבר אפשרי כדי למנוע מרובי ריבלין את התפקיד, ושוב נכשל. יש עוד דוגמאות רבות, ועבור כל מי שעוסק בניהול של ארגונים גדולים הן מצביעות על כשל יסודי של הממשלה בעבודת מטה, בניהול ובביצוע.

ומה עם המבצע הצבאי בעזה? אחרי המשא ומתן, הפסקות האש, חידוש הירי וסיום הלחימה בתום 50 ימים, נראה שהכל חזר לנקודת ההתחלה. האם ממשלת ישראל מסוגלת לעשות משהו? וחשוב מכך: אם ממשלת ישראל לא מסוגלת לעשות דבר, וזה המסר שעובר לדרג המקצועי, האם הוא אינו נדבק באווירת האלתור, אי־הביצוע וחדלות האישים? איך אנחנו יכולים לדעת אם ההחלטות של הדרג המקצועי מתקבלות בתהליכים רציניים יותר? דמות מנוסה ומרכזית במשק, שמכירה היטב גם את המגזר הפרטי וגם את הציבורי, נשאה באחרונה באוזנינו קינה: "פעם יהודים ידעו לשבת ביחד ולפתור בעיות. היום אין את זה. בהרבה מערכות פשוט חסרים היכולת והידע הבסיסיים שנדרשים כדי לבצע דברים", הוא אמר, די בייאוש.

קשה להתווכח אתו. אולי הדוגמה הבולטת ביותר לחידלון של ההנהגה בישראל היא ענף הדיור. זה שנים ידוע שקצב בניית הדירות אינו מדביק את הביקוש ואת הצמיחה במספר הזוגות הצעירים שצריכים לעזוב את בית ההורים. כולם רואים את מחירי הדירות ואת שכר הדירה עולים בעשרות אחוזים בשנה, מעל ומעבר לעליית השכר ורמת החיים, ובכל זאת דבר לא נעשה. הדיור, על פי כל חישוב, מהווה יותר משליש מיוקר המחיה בישראל עבור משפחה ממוצעת.

בניגוד ל"מנהרות התקיפה" של החמאס בעזה, כאן אין כשל מודיעיני. הנתונים והמגמות ברורים וידועים. אם מישהו בשלטון בחר להתעלם מהם, המחאה החברתית ההמונית של קיץ 2011 הבהירה לו שזהו הנושא האחד שמוציא את הציבור לרחובות, ושהוא יכול לגרום לאי שקט חברתי כפי שישראל לא ידעה מעולם. גם מקור הבעיה זוהה: צריך לצאת באופן מיידי למבצע הצלה לאומי רחב היקף, שבו ייבנו 100 אלף דירות תוך זמן קצר, וזהו. אחרת לא יהיה היכן לשכן את הזוגות הצעירים, ולא משנה מה יהיו מחירי הנכסים.

קובעי המדיניות יודעים את זה, מודים בזה, מדברים על החשיבות של הדיור — אבל אינם מסוגלים לבצע את מה שצריך. הכל תקוע. 
מינהל מקרקעי ישראל לא משחרר קרקעות, אין מספיק עובדים, כולם רבים עם כולם על התוכניות, התנאים וההסדרים, ושום דבר אינו קורה. שר האוצר, יאיר לפיד, זיהה יפה שהדיור הוא לב העניין הכלכלי־חברתי, אבל הוא בחר בתוכנית הגרועה ביותר שניתן לחשוב עליה. כמה קשה להושיב את הממשלה, להכריז על מצב חירום חברתי־לאומי ולהתחיל לבנות כמו משוגעים, גם עם חברות בנייה ופועלים מסין, וגם במחירים שלא תמיד יהיו הכי זולים? האם יש כוח עליון שמונע זאת?

צילום: ליאו אטלמן
כוח עליון לא, אבל כוח תחתון בהחלט שכן. עמוק בתוך התרבות הניהולית של המגזר העסקי והמגזר הציבורי, כל אחד עם המאפיינים שלו, ישנם כוחות חזקים שעוצרים כל החלטה מהותית, כל רפורמה גדולה, כל שינוי משמעותי. במהותו הסטטוס קוו הישראלי עשוי מבטון משוריין שמוגן בחירוף נפש על ידי האליטות, בעלי האינטרסים ובעלי הכוח שנהנים ממנו. אלה אנשים שיעשו הכל כדי שהמעמד המועדף שלהם, קרוב לעטין הממשלתי ולקופה הרושמת במגזר הפרטי, לא ייפגע.

כשם שהחמאס למד שקבוצה קטנה של אנשים נחושים ומלוכדים סביב אג'נדה ברורה יכולים לגבור על "רוב" דמוקרטי אדיש, כך למדו גם בעלי האינטרסים לשבור את הרוב הישראלי. בפוליטיקה, המתנחלים משיגים את מה שהם רוצים, וגם החרדים לא מתקשים לקבל את מבוקשם, אפילו אם הם לא בקואליציה. בכלכלה הציבורית ובחברות הממשלתיות, ועדי עובדים למדו איך להשיג מחברי כנסת ושרים כל שעולה על רוחם, לרבות שכר ופנסיות דמיוניות, בשיטות של סחיטה ואיומים הכוללות התפקדות למרכזי המפלגות והפצת רשימות הצבעה בפריימריז. במגזר הפרטי טייקונים ואנשי עסקים למדו לשריין לעצמם שווקים דלי תחרות, למשל בגז, במזון, בענף הרכב, בפיננסים ועד לא מזמן גם בתקשורת.

יש הטוענים שחדלות האישים של השלטון היא עניין מבני, שנוצר בעקבות המהפך של 1977 ובחירתו של מנחם בגין לראש הממשלה. על פי הגישה הזו, בגין הפך את הממשלה מגוף שרואה לנגד עיניו תוצאות, גם אם לעתים מושחתות, לגוף שממוקד בתהליך - גישה שהביאה לצמיחה בכוחו של הדרג המשפטי והפקידותי. כיום הדרגים המקצועיים האלה בזים לדרג הפוליטי ולשרים. לעתים בצדק. הם מניחים שהללו חסרי ידע, שהם באים לתקופה קצרה, שהם פועלים מתוך אינטרס צר של שולחיהם, שהם מושחתים. הם רואים את תפקידם כשומרי סף ובקרים של הדרג הפוליטי, אך התוצאה היא שהשלטון אינו מתפקד.

הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, קובעת האמרה הידועה, והליך ציבורי תקין הוא יסוד של הדמוקרטיה. אבל נכון להיום, שרי הממשלה וראש הממשלה מוגבלים מאוד ביכולת הביצוע שלהם. לכן, יחד עם הלחצים של בעלי האינטרסים המיוחדים, אין מספיק דירות. אין מספיק מיגון. לא נבנות תשתיות. אין רפורמות. יש בזבוזים עצומים. על פי הטענה הזו, התרבות הנוכחית, שמעמידה במוקד את המשפטנים והפקידים, גורמת ב"הפוך על הפוך" לאובדן אמון של הציבור בפוליטיקאים ובדמוקרטיה. הם לא עושים דבר, הם לעתים נתפסים במעשים לא חוקיים, ולא ירחק היום שבו הציבור יתחיל לחפש "איש חזק" שיעשה סדר וינהל את המערכת.

מצבו של המגזר הפרטי לא טוב בהרבה. הניהול בחברות בינוניות וגדולות אמנם לא סובל מאותו סוג של הסתיידות עורקים, אבל לאחר המחאה הציבורית ועליית כוחו של "דף הפייסבוק", גם המנכ"לים וההנהלות בחברות הפרטיות נבהלו וקפאו על מקומם. המחאה היא התופעה החיובית ביותר שהתרחשה בישראל בשנים האחרונות, אבל ההנהלות לא למדו לחיות במציאות החדשה. בחברות הגדולות מנהלים עדיין מתייחסים למחאה ולשיח הציבורי כאל בעיה שיש לפתור ו"לנהל". לכן הם משליכים על הבעיה צבאות של יועצי תקשורת ומומחים למדיה חברתית, במקום להבין שזהו עולם חדש ושעליהם לאמץ גישת ניהול חדשה.

במקום להבין שהרכב "בעלי הבית" פשוט השתנה, ומעתה יש לצרף אליו גם את בעלי החוב, הציבור, הלקוחות והקהילה, רוב 
המנהלים ממשיכים לנסות ולשמור אמונים לבעלי המניות ולרווחים שלהם. אבל הציבור כבר אינו אדיש כבעבר: הוא רוצה שירותים ומוצרים טובים במחירים הוגנים, והמנהלים, שאינם יודעים כיצד להתמודד עם המציאות הזו, מקפיאים בתגובה השקעות ודוחים החלטות — והפעילות הכלכלית נפגעת.

בגלל הקיפאון של המגזר הפרטי, המגזר 
הציבורי והמאמצים של קבוצות הכוח השולטות, שום דבר לא זז. בעיות יסוד לא נפתרות. כמעט כולם פועלים משיקולים של אגו אישי, כסף, מוניטין ותדמית ציבורית — שרים, חברי כנסת, מנכ"לים וראשי ועדים. רצון לעשות את הדברים הנחוצים כדי לשפר את מצבו של רוב הציבור לא קיים. הסולידריות הלאומית נמוכה, למעט ברגעים קשים שבהם כולם תחת אותו איום, כמו בימי מלחמה.

המחאה היא התופעה החיובית ביותר שהתרחשה בישראל בשנים האחרונות, אבל ההנהלות לא למדו לחיות במציאות החדשה. שם, מנהלים עדיין מתייחסים למחאה ולשיח הציבורי כאל בעיה שיש לפתור ו"לנהל". צילום: הדר כהן

אם כך, מיהם ה"משפיעים" במציאות בלתי־תפקודית שכזו? בדברים הגדולים — אף אחד. אין כיום מישהו שיכול לעשות שינויים גדולים. בדברים הבינוניים, המשפיעים הם אלה שמחזיקים בכוח בתוך הסטטוס קוו הנוכחי. ברשימה הזו נמצאים הבנקאים, מנהלי חברות הביטוח ובתי ההשקעות — קבוצה של אנשים המחליטים מה לעשות במאות מיליארדי שקלים כל אחד, ועל כן הם יכולים להחליט מי יקבל כסף לעסקיו ומי לא, מי יחיה (עסקית) ומי לא. המגזר הפיננסי מעסיק יותר מ־100 אלף עובדים שמקבלים את השכר הממוצע הגבוה במשק, רבים מהם מיותרים, וזה מחייב את הבנקים לגבות מחירים גבוהים. התוצאה היא "מס בנקאי" שמשפיע על כיסו של הציבור.

במשפיעים אפשר למצוא גם את הרגולטורים, שנהנים מעצמאות סטטוטורית והיו יכולים להוציא לפועל רפורמות, לו רק רצו בכך. הטייקונים הישראלים חלשים ביחס לשנים קודמות, אבל עדיין יש בהם אנשים מאוד חזקים, כמו יצחק תשובה, ששולט על מונופול מאגרי הגז. קומץ של שופטים יכולים לעשות דברים ולשנות את הנורמות, וחלקם אף עשו זאת במשפטים של אולמרט, דנקנר ואחרים. דווקא בתוך הכאוס הנוכחי, הרגולטורים הם השחקן הדומיננטי בתחומים שלהם, והם יכלו לעשות הרבה יותר — למשל בתחום התחרות. הממונה על ההגבלים העסקיים אמנם אחראי פורמלית רק על תחרות ענפית, אבל הוא היה יכול להחליט להוביל את המאבק על התחרות המשקית הכוללת — ואפילו את התחרותיות של ישראל מול מדינות אחרות.

יש גם הרבה אנשים שמשפיעים ועושים נסים ונפלאות לטובת אנשים בודדים. גוש של אנשי עמותות ומגזר שלישי המחוללים 
מהפכות לטובה בחייהם של אנשים שהגורל לא חייך אליהם. יש אנשים שמוכנים לרתום את כישרונם לעשייה ציבורית, ואנשים שמכשירים עתודות של מנהלים כאלה. פה ושם יש אפילו שר או חבר כנסת שמוכן להתאמץ יותר, לעמוד מול הקשיים והיועצים המשפטיים שלו ובכל זאת להביא לתוצאות. למשל, שר התקשורת גלעד ארדן, שפירק את רשות השידור וביטל את האגרה, דבר שאיש לא הצליח לעשות לפניו.

יש להודות: לא צריך לעשות דברים טובים כדי להיות "משפיע", ואפשר גם להשפיע לרעה. הרי אם אדם אחראי על גורלם של מיליוני אנשים, גם אם הוא לא עושה דבר ולא פותר בעיות — הוא משפיע עליהם. אי־עשייה, כמו אי־החלטה, גם הן סוג של השפעה, בדרך כלל מהסוג השלילי. בממשלת ישראל ובשירות הציבורי יש רבים כאלה שמדברים יום וליל וקופצים מתוכנית טלוויזיה לשידור רדיו, אבל בפועל לא עושים הרבה. ויש גם כאלה שעושים דברים, בעיקר עבור עצמם או עבור קבוצה קטנה של בעלי אינטרסים שלוחצת עליהם. אלה כמעט תמיד משפיעים לרעה על רמת חייו של רוב הציבור.

התקשורת, וגם הציבור באמצעות מחאות, פייסבוק ושאר הרשתות החברתיות, משפיעים מאוד, אם כי קשה לכמת את עוצמתן או לקבוע את כיוונן של ההשפעות הללו. במציאות של סתיו 2014, יש לא מעט משפיעים באי־עשייה ומשפיעים לרעה, וגם לא מעט משפיעים לטובה הפועלים בנישות חשובות. משפיעים לטובה, על הנושאים הגדולים שמכתיבים את חיינו, לא מצאנו הרבה.

1
צילום: אייל טואג
יצחק תשובה
בעל השליטה בקבוצת דלק
המונופול של יצחק תשובה על משאב הגז הטבעי, החיכוכים הבלתי פוסקים עם הממשלה והגיוס השיטתי של רגולטורים לשעבר לשורותיו, אינם אלא ספיחים לדיון הציבורי העמוק שנדרש בשאלת גבולות ההשפעה — ובסכנה הממשית לדמוקרטיה בישראל, הטמונה בפריצתם

מעבר להשפעה

מאת אבי בר אלי

ממרום מושבו בצמרת הקהילה העסקית בישראל, יכול היה יצחק תשובה להתרווח בכיסאו, למתוח איבריו בסיפוק ולהיאנח בנחת. שבע תגליות גז טבעי, פרות מזומנים בארבעה שווקים של ביקושים קשיחים (גז, חשמל, דלק ומים), התחמקות קלילה מחוק הריכוזיות, סדרת מימושים במיליארדי שקלים שהשכיחה הסדר חוב, ונזילות שמפנה פנאי גם לפעילות פילנתרופית. במילים אחרות, מקומו של תשובה בצמרת דירוג המשפיעים של מגזין TheMarker מובטח, גם אם לא יזיז איבר.

ואולם, דבר אחד בכל זאת מציק מאוד לתשובה בימים אלה, ודווקא בענף הגז, שם נדמה היה כי כבר הגיע אל המנוחה והנחלה. שהרי מה יכול לדגדג את מי שמוכרז כמונופול בלתי מעורער על משאב טבע אסטרטגי?

די היה במאגר הגז תמר, שתשובה נמנה עם בעליו, כדי להכות את כל תחזיות המשקיעים, להשתלט על כלל חוזי הגז במשק, לגלגל את הוצאות היתר שגרם מס ששינסקי על הלקוחות ולהניב לבעלים שני מיליארד דולר מדי שנה. כל זאת עוד לפני פיתוחו של מאגר לווייתן, הגדול כפליים, שיישאר אף הוא בידי תשובה, באדיבותו של הממונה על ההגבלים העסקיים. אלא שמעל להעתיד הוורוד הזה מרחפת עננה טורדנית: פיקוח על המחירים, כלומר קביעה ממשלתית של מחיר המקסימום שבו יימכר הגז במשק, על חשבון התשואות החלומיות שמבעבעות כיום בקרקעית הים.

ממתח הרווחים הפנטסטי של בעלי מאגר תמר לא ניתן להתעלם לאורך זמן. אם להפיק גז מהבאר עולה 60 סנט ליחידת אנרגיה, אם להחזיר הוצאות חיפוש וקידוח עולה עוד דולר ואם לכסות עלויות הון נאמר שנדרש דולר נוסף — אז איך תשקוט הארץ כשאותה יחידת אנרגיה נמכרת לבסוף ליצרני החשמל ב־6 דולרים ולמפעלי תעשייה ב־8 דולרים? זאת, כשכל דולר עודף במחיר הגז גורע לפחות מיליארד שקל בשנה מההכנסה הפנויה במשק.

עם זאת, לא ברור אם ענף האנרגיה מסוגל לספוג זעזוע רגולטורי שני בתוך ארבע שנים, לאחר הכפלת נתח המדינה ברווחי תגליות הגז, עליה המליצה ועדת ששינסקי. לכן, לא ברור עדיין אם הממשלה נחושה מספיק כדי לצאת למהלך פוליטי, מקצועי ומשפטי קשה לא פחות של פיקוח על מחירים. משכך, גם לא ברור אם תוכל לעמוד באיום המרומז של תשובה ושל שותפתו האמריקאית במאגרים, חברת נובל אנרג'י, לעכב את פיתוח לווייתן.

כך או כך, למוד מאבקים חברתיים ופוליטיים שכבר נגסו ברווחיו, נעור תשובה ממקום מושבו אחוז בהלה. הרי הטלת פיקוח על מחירי הגז עלולה להעכיר באחת את צבען הבוהק של ביצי הזהב שמטילים עבורו מאגרי הגז. חרף מעמדו הרם והכמעט ממלכתי כיום, וחרף התדמית המפויסת שניסה לשוות לעצמו לאחר ניסיונו המר במאבק החזיתי שניהל מול ועדת ששינסקי, שוב "ברח לו התשובה".

ביולי נפוצו שמועות על מגעים שהוא מנהל עם ד"ר גיא רוטקופף, על מנת לרתום אותו לקידום פרויקט לווייתן. רק חצי שנה לפני כן עוד ישב רוטקופף על כסא מנכ"ל משרד המשפטים, שם נזקפה לזכותו היכרות לא רעה גם עם מסדרונות לשכות השרים בממשלה. והנה, לפתע הוא מוצא עצמו ישוב במשרדו של טייקון האנרגיה של ישראל, ערב פתיחת מערכה משפטית עזה מול אותה הממשלה.

לשאלה אם המגעים צלחו או לאו יש חשיבות משנית לאחר שעצם קיומם זכה לביטוי פומבי. הרי "משפיע" באמת אינו רק מי שנושא בהשפעה כלכלית או פוליטית בזכות עסקיו; משפיע אמיתי הוא גם זה שמסוגל לרכוש את השפעתם של אחרים ולגייסה לטובתו, בין אם בשכר, ובין אם בהבטחה לשכר עתידי. ההבטחה לא חייבת להיסגר בשיחה בארבע עיניים או בחתימה על חוזה עתידי, ולעתים מספיקה כותרת בעיתון שמבשרת על עוד רגולטור שאולי כן, ואולי לא, יצטרף אל הנבחרת הנוצצת שכבר מאיישת את שורות צבאו של הטייקון.

הגיוסים: כשהמפכ"ל עובר צד ייתכן שלא נדע מה עמד מאחורי המינוי שהתבשל — גם אם לא יצא לבסוף לפועל. סביר להניח שלא נשמע פרטים אודות המשימה שהוטלה על כתפיו של רוטקופף, על הציפייה ממנו, או על הנדוניה שהיה צריך להביא עמו בעבור התפקיד. אבל כדי להסביר מדוע לא מדובר בעוד פרט רכילות נדוש ושולי, יש להבהיר קודם כי נדוניה כזו לרוב נדרשת. במגזר העסקי הקר והענייני אין מתנות חינם, וג'וב אצל תשובה הוא ללא ספק מתנה. לזכותו או לחובתו, ייאמר שתשובה יודע לפנק את מנהליו. הוא נחשב לטייקון המתגמל ביותר במשק, אף שהתגמול הוא על חשבון המשקיעים בחברותיו הציבוריות. אסי ברטפלד, גבי לסט, איליק רוז'נסקי, יהלי שפי, דוד קמיניץ, גדעון תדמור ואייל לפידות יכולים להעיד כיצד בקבוצת דלק מתחרים זה בזה המנהלים על מספר המיליונים שישתכרו מדי שנה, ועל נפח חבילת האופציות שבה יזכו בצדם.

אבל כדי להשתחל אל מועדון המולטי מיליונרים של תשובה — ובייחוד במסלול המקוצר, דרך מקפצת המגזר הציבורי — צריך להביא משהו. לגמול על טובתו של הברון באיזה הישג הדרוש לו בנקודת הזמן המסוימת. בשנים האחרונות התחקתה התקשורת באופן עקבי אחר מסעות הרכש של תשובה בקרב הרגולטורים ונושאי המשרה הבכירים במגזר הציבורי והפיננסי, אך לא תמיד זיהתה את הנדוניה שנדרשו אלה להביא עמם. בשביל מה היה זקוק תשובה ב־2001 למנכ"ל משרד התשתיות, קובי כץ, שהצטרף אליו כמנכ"ל דלק אנרגיה, במקביל לדיונים הנמרחים על העלאת התמלוגים ממכירת הגז? לשם מה היה זקוק ב־2010 לד"ר משה ברקת, לימים יו"ר הפניקס, כשלושה חודשים אחרי שזה סיים את תפקידו כמנהל מחלקת התאגידים ברשות ני"ע, באמצע חקירה שניהלה הרשות סביב הנעשה בדלק נדל"ן? כיצד מונה הממונה לשעבר על התקציבים במשרד אוצר, ד"ר אודי ניסן, ליו"ר דירקטוריון דלק ישראל, דווקא באמצע המאבק שניהלו חברות הדלק נגד כוונת האוצר לצמצם את מרווח השיווק שגבו מהציבור? וכיצד, למען השם, מצא את דרכו המפכ"ל הפורש דודי כהן דווקא אל ניהול עסקי הנדל"ן הפרטיים של תשובה, בעוד המשטרה חוקרת את תלונת פרופ' איתן ששינסקי על האזנות סתר ואיומים, שמהם סבל במהלך עבודת הוועדה שלו, שהמליצה על גריעת מיליארדים מרווחי חברות הגז? יש להבהיר מיד כי אין בפירוט זה כדי לרמוז על זיקה כלשהי בין המינויים להתרחשויות שבמקביל. כמו כן, ודאי שרשימת הרכש החלקית דלעיל, כמו גם זו המלאה (ר' טבלה), כוללת אנשים מוכשרים וראויים לתפקידם. ואולם, אין בהסתייגויות כדי למנוע תהיה על פשר הדפוס החוזר של תסבוכת חדשה — גיוס רגולטור — ורכישת השפעה חדשה.

המימושים: נסיגה טקטית זמנית גיוס בכירים מהמגזר הציבורי אינו פטנט שזכויותיו שמורות לתשובה בלבד. אנשי עסקים אחרים נתקלו בשנים האחרונות בביקורת ציבורית על בחירתם להרחיב את מעגל השפעתם הרחב ממילא באמצעות רכישת השפעה נוספת. בין היתר, נהגו כך נוחי דנקנר, משפחת לבנת, צדיק בינו ובאחרונה — גם שלמה אליהו. ואולם תשובה נבדל מאנשי עסקים אלה בשלושה היבטים: התנהלותו שיטתית, היא ממושכת ונפרשת על פני 14 שנים לפחות, והיא מתחזקת שליטה על משאב טבע לאומי בעל השלכות אסטרטגיות.

בשלוש השנים האחרונות חלה תפנית בניווט עסקיו של תשובה, והוא החל למקד את פעילותו במגזר האנרגיה. במסגרת החלטה אסטרטגית שקיבל, מכר תשובה את מרבית פעילות קבוצתו באירופה (רוקן את מרבית פעילות דלק נדל"ן, דילל אחזקותיו בדלק US ומכר את דלק אירופה), מכר את פעילותו הפיננסית בארצות הברית (ברק קפיטל וריפבליק), והוא עומד למכור גם את זו הישראלית (הפניקס). תחת זאת, העמיק את השקעותיו בפעילות אקספלורציה ופיתוח של מאגרי גז ונפט. אמנם תשובה דילל את אחיזתו בשוק החשמל הפרטי בישראל כדי לחמוק ממגבלות רגולטוריות, אך שמר על אחיזה בקרב תת־השוק של לקוחות הגז באמצעות דלק ישראל ודלק גז, ובזכות אחזקתו (50%) בחברת ההתפלה IDE ובשתי תחנות כוח הסמוכות למתקניה.

יצחק תשובה צילום: אייל טואג

אלא שהיפטרות תשובה מהגיוון שבעסקיו מטעה. הוא אולי קיצץ ועוד יקצץ את מוטת פעילותו, אך מדובר בשלב ביניים בלבד בדרך להעמקת אחיזתו במשק הישראלי. הכיצד? כספי המימושים, שרק בשנה החולפת הניבו לו 4 מיליארד שקל, נוצלו על ידי תשובה למימון המשך הקידוחים של קבוצת דלק בים התיכון. לאחר שדלק ונובל אנרג'י חשפו ב־2009 את מאגר תמר וב־2010 את מאגר לווייתן — שמכילים שניהם כמות גז של 850־900 מיליארד מ"ק (BCM) — הם ניצלו בשנים האחרונות את כמות רישיונות הקידוחים הגדולה שקיבלו מידי המדינה כדי למהר ולחשוף תגליות גז נוספות, גם אם קטנות יחסית.

אלא שהיפטרות תשובה מהגיוון שבעסקיו מטעה. הוא אולי קיצץ ועוד יקצץ את מוטת פעילותו, אך מדובר בשלב ביניים בלבד בדרך להעמקת אחיזתו במשק הישראלי. הכיצד? כספי המימושים, שרק בשנה החולפת הניבו לו 4 מיליארד שקל, נוצלו על ידי תשובה למימון המשך הקידוחים של קבוצת דלק בים התיכון. לאחר שדלק ונובל אנרג'י חשפו ב־2009 את מאגר תמר וב־2010 את מאגר לווייתן — שמכילים שניהם כמות גז של 850־900 מיליארד מ"ק (BCM) — הם ניצלו בשנים האחרונות את כמות רישיונות הקידוחים הגדולה שקיבלו מידי המדינה כדי למהר ולחשוף תגליות גז נוספות, גם אם קטנות יחסית.

לא בכדי מרחף סימן שאלה מעל ההסדר שמתגבש, וספק אם מתחרה כזה יצליח בכלל לעמוד על רגליו, היות שיתקשה להשיג חוזים שישמשו עוגן לגיוס מימון. הרי די במכירות הגז מתמר ומלווייתן כדי להרוות את הביקושים בשוק המקומי למשך עשרות שנים, ובכך לחסום עבורו את השוק המקומי; די בנפחם הענק של תמר ולווייתן כדי לנצל יתרון משמעותי לגודל בכל מכרז שיתנהל מול כל מתחרה; ואם לא די בכך, על המתחרה הקטן נאסר לייצא את הגז במאגריו, בעוד שלווייתן למשל, יוכל תיאורטית לממן את פיתוחו באמצעות חוזה יצוא בודד, מבלי לנגוס בכלל בנתח השוק של ה"מאגר האח", תמר.

הסדר רגולטורי כזה הוא בגדר "מציאה". היות שהוא רחוק מלהבטיח תחרות, או לכבול את ידי המונופול — תשובה לא מבזבז זמן. את כספי המימושים המהירים שאליהם יצא השנה הוא יפנה בקרוב לצורך מימון הפיתוח של לווייתן. מרגע שמאגר זה יפותח, תוכרע למעשה סופית סוגיית הבעלות על צינור החמצן של המשק הישראלי למשך 50 השנים הבאות לפחות.

כך, בשורה התחתונה, צמצום מוטת הפעילות של תשובה היה חלק מנסיגה טקטית בלבד. המימושים בעסקיו המקבילים נועדו לפנות עבורו, בתוך פרק זמן מיידי, די מזומנים לצורך ביסוס מהיר של מעמדו בשוק הגז באגן הלבנטיני. מרגע שזה יובטח, יוכל תשובה לשוב ולהרחיב את עסקיו, והפעם לא תוך הישענות ממונפת על בנקים וגופים מוסדיים, אלא באמצעות פרת מזומנים פרטית, הנשענת על מונופול מוחלט בשוק בעל ביקושים קשיחים כשוק הגז הטבעי.

הסכנה: שליטה מוחלטת במשק למקרא תרחיש משוער זה ישאל הקורא הספקן, ובצדק, כיצד בעצם אחיזתו הבטוחה של תשובה בשוק הצר לכאורה של הגז הטבעי תאפשר לו שליטה במשק הישראלי? מה לתיאור צעדיו הבאים בפיתוח המאגרים ולהשפעה מסוכנת כביכול על ריבונותה של מדינה? ובכן, אם לא די בשליטה בתזרים של 150־200 מיליארד דולר על פני העשורים הבאים, כאן המקום להסביר גם את חשיבותו של הגז כמשאב.

לפי תחזיות חברת החשמל, עד לסוף העשור הנוכחי, כ־80% מייצור החשמל במשק יישענו על גז טבעי. לשם המחשת התלות, היעדר גז יביא להפסקות חשמל יזומות בשעות ביקושי שיא, לצד האמרה של כ־7 מיליארד שקל לפחות בהוצאות הדלק של חברת החשמל, ובעקבות כך לזינוק של 30%־40% בתעריף הנגבה מהציבור. כמו כן, היות שחשמל הוא תשומה קריטית (30%־60%) בהליך התפלת מי הים, לשאלת זמינותו של הגז תהיה השלכה כבדת משקל על ההיתכנות של התפלת מים בישראל ועל מחירה. זאת, כאשר עוד בעשור זה אמורים מתקני ההתפלה לספק כמחצית ממי השתייה במשק, וכרבע מכלל המים המסופקים.

במקביל, יחליף הגז הטבעי את השימוש שעושה התעשייה הישראלית בתזקיקי נפט יקרים ומזהמים יותר. לפי הערכות, בתוך שלוש שנים כ־90% מצריכת האנרגיה התעשייתית תישען על גז טבעי. אם לא די בכל אלה, מתכננת הממשלה להטמיע את הגז הטבעי גם כדלק חלופי לתחבורה, וכבר קבעה כיעד להסב 40% מהתחבורה בישראל לשימוש בדלק מבוסס גז (CNG או מתנול), עד ל־2025.

במילים אחרות, ישראל מפקידה בידיו של גוף פרטי משאב טבע שעליו יישענו כבר בעתיד הקרוב ענפי החשמל, המים, התחבורה והתעשייה. זאת, אגב, בעוד שבגוף הזה שותפה כבר חברה אמריקאית וגם דלק עצמה מדווחת על כוונתה לצאת להנפקה בלונדון.

לעובדה שהכנסות הגוף הפרטי יצמחו בעשורים הקרובים בטור הנדסי, גם אם לא ייעשה דבר, יש חשיבות משנית כשמתברר כי בה בעת, מניחה בידיו המדינה שאלטר לעצם קיומה. יהיה תשובה ציוני ככל שיהיה, יהיו ממשיכי דרכו בעוד יובל סוציאליסטים גמורים, ונניח ששותפיהם האמריקאים — אם יידבקו בכלל בשותפות בעוד עשור, שניים או שלושה — יעלו ארצה וילבשו ציציות. אם במציאות של ימינו חוששת הממשלה מלהטיל פיקוח על מחיר הגז במשק, או להורות על פירוק הבעלות הזהה של תשובה ונובל במאגרי תמר ולווייתן, איזה עט תצליח הממשלה להזיז בעתיד על שולחנה ללא אישור דלק ונובל? כיצד תוכל לקבל החלטות סותרות לאינטרס היזמי בעידן שבו לא רק יוקר המחיה, אלא גם עצם קיומם של חיים מודרניים, יותנה בטוב לבם של אותם יזמים?

נקודה זו יש לשוב ולהסביר. כל עוד יוסיף הגז הטבעי לשמש עבור ישראל מקור אנרגיה דומיננטי, יהיה בידי קבוצת תשובה לא רק עושר עצום, אלא בעיקר עוצמה פוליטית תקדימית. אין זו גחמה פופוליסטית אלא תחזית אובייקטיבית, ולתרחיש הזה נודעת משמעות כפולה ומכופלת כשעוסקים בענף תשתיתי. אם קבוצת אי.די.בי בעידן שבו נשלטה על ידי נוחי דנקנר גייסה כוח ציבורי ופוליטי על יסודות ממונפים ורעועים, ובתוך זמן קצר הצליחה לכאורה לנצל כוח זה להשפעה על רגולטורים, מה ימנע מחברת ענק נזילה, שבחזקתה משאב טבע, מלנהוג בדיוק כך — ולהצליח?

ענף האנרגיה הוא אחד מענפי הכלכלה הכי מוטי־רגולציה, על אחת כמה וכמה במציאות מונופוליסטית שבה כללי השוק החופשי מתפוררים. סוגיות הרות משמעות כמו מיסוי, תמחור, תנאי אספקה ושיעורי יצוא נקבעות במקרה כזה אך ורק על ידי הדרג הפוליטי והפקידותי־מקצועי. זאת, כשאנשיו מסומנים כבר כיום על ידי המונופול היזמי כמטרות "ציד". מונופול על משאב טבע לעולם יראה ברגולטור את יריבו העסקי ולכן, בהגדרה, יפעל לערער את יסודות המשטר. המקרה של תשובה, אפוא, הוא לא פחות ממבחן לאומי לריבונותה של ישראל. לראשונה, ריבונות זו מאותגרת על ידי גורם עסקי פרטי, ולא על ידי מעצמה פוליטית או צבא עוין.

ראוי לציין כי אין בתיאור הזה כדי להבאיש חלילה את ריחו של תשובה או לפקפק בכוונותיו. אין זה דיון אישי, אלא סוגיה עקרונית: האם ישראל, כמדינה, מסוגלת להתמודד עם מונופול פרטי על צינור החמצן שלה? האם ההססנות שמפגינה המדינה בבואה לדון בשאלה האם להטיל פיקוח על מחיר הגז, נובעת באמת ובתמים מהסברה שהגז בישראל נמכר במחיר הוגן, או שמא מתגנב בקרב הרגולטורים חשש כי הטלת פיקוח תגרום לבעלי מאגר לווייתן לעכב בתגובה את פיתוחו בזמן? האם חששו של הממונה על ההגבלים מלהורות על פיצול הבעלות בין תמר ללווייתן מקורו בדיני ההגבלים נטו, או אולי הוא מונע מחשש לתפיסת הפיתוח של לווייתן כבן ערובה במאבק משפטי ממושך? עכשיו, נסו לדמיין את המענה לתשובות אלה בעידן מונופוליסטי בעצימות כפולה פי כמה.

שאלת השבירה של מונופול דלק–נובל בשוק הגז, שאלת הפיקוח על מחירו ותופעת גיוס הרגולטורים, כולם ספיחים לשאלה המהותית יותר של הסיכון בהעלאת בעלי הזיכיון לגז בישראל לדרגת "משפיע מכונן". כזה שבכוחו לצבור עוצמה גדולה מזו של רשויות המדינה.

לדיון הציבורי בשאלה כיצד לעצב את שוק הגז, כמו גם בשאלה האם ראוי שמנכ"ל משרד המשפטים יירתם לסייע למונופול שלושה חודשים אחרי פרישתו, ישנה לפיכך חשיבות שמעבר למילוי דפי העיתון, שכן בצדה טמון גם סיכון לא מופרך לערעור יסודות הדמוקרטיה.

2
מתנדבי הסדנא לידע ציבורי. צילום: נועם פיינר
הציבור ברשתות החברתיות
מטרה משותפת
הציבור, שבשנים האחרונות מגלה את כוחו המשותף באמצעות הרשתות החברתיות, אמר השנה את דברו כמעט על כל דבר, הצליח להשפיע על המועמדים לנשיאות ועל מחירי הקפה בנתב"ג, אבל עדיין זקוק לעיתונות המסורתית

מטרה משותפת

מאת אשר שכטר

אקטיביזם ברשתות החברתיות שנת 2014 לא מסתמנת, בינתיים, כטובה ליחצ"נים. היא החלה בפרשת רני רהב, שבמסגרתה הוקלט יחצ"ן־העל כשהוא מאיים על עיתונאית TheMarker שרון שפורר ומבטיח לשגר לעברה "טיל של רעל" בעקבות תחקיר שערכה נגדו. התנהלותו של רהב הובילה לגל מחאה מקוון נגדו ולהקמתן של מספר קבוצות פייסבוק הקוראות להחרמתו. כתוצאה מכך נסדקה מעט אימפריית היח"צ של רהב, ומי שכונה "היחצ"ן של המדינה" נאלץ להוריד פרופיל.

כארבעה חודשים לאחר מכן נאלץ יחצ"ן אחר, מוטי שרף, להתמודד עם קמפיין ציבורי שהופנה נגדו ברשתות החברתיות, בשל הכוונה למנותו ליועץ תקשורתי של משרד האוצר. שרף, שעם לקוחותיו נמנים קבוצת פישמן, בנק לאומי ועידן עופר, היה אמור לייעץ לאוצר בשכר של 15־20 אלף שקל בחודש, אך כשהעיתונות - ואחריה הרשתות החברתיות - קלטו את ניגוד העניינים, החלה סערה בת יומיים שבסופם הודיע משרד האוצר על ביטול ההתקשרות עמו.

אלה רק שתי דוגמאות בולטות מהשנה הסוערת שעברה על הציבור הישראלי במדיה החברתית. אם 2013 היתה שנה של רעידת אדמה בזירה הציבורית בישראל - לחץ ציבורי, בעיקר בפייסבוק, הוביל לביטול מועמדותם של שני מועמדים שנויים במחלוקת לנגידות בנק ישראל, אילץ את הממשלה לצמצם את כמות הגז שתיוצא מישראל ל־40% בלבד ומנע מבנק לאומי למחול לנוחי דנקנר על חובות של 150 מיליון שקל - הרי ש־2014 מיצבה סופית את מעמדו של פייסבוק ככלי המרכזי שבו בחר הציבור הישראלי להמשיך את רוח המחאה ולטלטל את המערכת הפוליטית.

בשנה האחרונה קפץ הציבור הזועם דרך פייסבוק על כל ניגוד עניינים, כל שערורייה וכל קשר אסור או אסור־למראית עין בין הון לשלטון. לא פעם הסתיימה הסערה בניצחונו: כך הוכשלו מועמדויותיהם של בנימין בן אליעזר, דליה איציק ומאיר שטרית לנשיאות המדינה; כך נדחף ראש הממשלה נתניהו להתראיין לכלי תקשורת ישראליים לאחר שתיקה של יותר משנה; וכך גם בוטלו כתבי האישום נגד דפני ליף ושאר נאשמי המחאה החברתית. במקרה אחד הצליחה מחאה שהתחוללה בפייסבוק לעצור אירוע בעת התרחשותו ממש: הכוונה לקרוא לרחוב בלוד "רחוב בנק מזרחי־טפחות (או מט"ל)" ירדה מן הפרק פחות משעתיים לפני טקס הסרת הלוט מהשלטים, בעקבות סערה ציבורית קצרה ואינטנסיבית שעצרה בזמן אמת את הגעתם של ראש עיריית לוד ומנכ"ל מזרחי־טפחות, אלדד פרשר, למקום. הציבור היה שם גם כדי לדרוש את הלו"ז האבוד של מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו בניו יורק, ואפילו הצליח להוריד את מחירי הקפה בנתב"ג, באמצעות מחאה ציבורית אפקטיבית שהחלה בדף מחאה בפייסבוק, גייסה אלפי משתמשים והובילה לניצחון צרכני חשוב, גם אם מינורי יחסית, על רשות שדות התעופה.

גם יו"ר בנק דיסקונט, יוסי בכר, שנאלץ לוותר על בונוס של 1.5 מיליון שקל ביוני, חב את המכה הזאת לחשבון הבנק שלו ללחץ הציבורי, וכמוהו גם שותפי לווייתן, שהעסקה בינם לחברת וודסייד האוסטרלית בוטלה, לפחות חלקית, בגלל קולות רמים מאוד נגד העסקה שעלו בשנה האחרונה מהרשתות החברתיות ולחצו על המדינה לא להעניק לאוסטרלים יותר מדי הטבות.

עם זאת, חשוב גם לא להפריז יותר מדי במידת ההשפעה של הציבור. המדיה החברתית הוכיחה את עצמה בשלוש השנים האחרונות כדרך טובה להעצים את קולו של הציבור, אבל הניצחונות שהשיג הציבור השנה, במיוחד לעומת אלו של השנה הקודמת, מרגישים מינוריים למדי. ציבור הנוסעים בנתב"ג אולי יכול להתברך כעת במכונות שיאפשרו לו לרכוש קפה במחיר נמוך, ותושבי לוד לא צריכים לעדכן את נהגי המוניות שהם צריכים להגיע לרחוב מט"ל פינת בל"ל, אבל בקרבות הגדולים, החשובים, פייסבוק לא הוכח ככלי אפקטיבי עדיין: יוסי בכר אמנם עני יותר ב־1.5 מיליון שקל, אבל רבים מבכירי מגזר הפיננסים הישראלי זכו ליהנות מהבונוסים שלהם; מאבק הגז אמנם הפך לוויראלי וזכה להישגים משמעותיים, אבל מונופול הגז נותר על כנו; חוק המשילות עבר גם הוא ברוב גדול, למרות ההתנגדות העזה מכיוון הרשתות החברתיות.

סייג נוסף הוא שלמרות כוחו, השיח הציבורי ברשתות החברתיות עדיין תלוי לחלוטין בעיתונות המסורתית, שתחקור עבורו מי המושחתים ותדע להצביע עליהם. זה לא בהכרח רע: הברית בין העיתונות העצמאית למשתמשים ברשתות החברתיות הניעה כמה מהניצחונות הציבוריים החשובים של השנה האחרונה - ואם תתהדק, היא גם תוביל לניצחונות חשובים נוספים בהמשך. השנה הקרובה בוודאי תספק לציבור שלל הזדמנויות לעשות שריר ולהראות כיצד הוא מצליח למנף את המיומנויות החדשות שרכש בשנתיים האחרונות כדי ללחוץ באמת על נבחרי הציבור שלו, להכריח אותם לנהוג בשקיפות ולהעצים את כוחה של העיתונות החופשית נגד היסודות המושחתים בחברה. בקרבות על תקציב הביטחון ועל עתיד הרפואה הציבורית הוא עוד יכול לצאת מנצח. שיתוף במקום הנכון תמיד עוזר.

הפגנת ימין בתל אביב. במרכז יואב אליאסי (הצל). צילום תומר אפלבאום

מראה שחורה
הפייסבוק של קיץ 2014 משקף את האלימות, הגזענות והבורות בחברה הישראלית
מאת אליחי וידל

הסתה ברשתות החברתיות
בוקר אחד, באמצע יוני 2014, התעוררו מאות אלפי ישראלים וגילו שרבים מהחברים שלהם גזענים, אלימים, בוטים ונבערים. בבוקר אחד, באמצע יוני 2014, הוצפו בבת אחת הרשתות החברתיות בעשרות אלפי סטטוסים שקראו לנקמה, לרצח, לחיסול, ובתגובות ששמחו לאידם של הסובלים ורקדו על דמם של הנופלים. הבוקר הזה היה אירוע מכונן ונקודת התפנית בדמותה של החברה הישראלית כפי שהיא משתקפת ברשתות החברתיות.

תגובות בוטות וישירות, חוצפה ודעתנות קולנית תמיד היו חלק בלתי נפרד מתרבות השיחה והוויכוח בחברה הישראלית, אבל אירוע חטיפת שלושת תלמידי הישיבה בגוש עציון באמצע יוני השנה השמיד כל חלקה טובה שעדיין נותרה. לא עוד טוקבקים אנונימיים בסופן של ידיעות באתרי חדשות, חסל סדר ההתחשבות ברגשות הזולת, תמה ההפרדה בין הדעה האישית לפרופיל האישי. האשליה שאנשים ירגישו טיפה לא בנוח ויחשבו פעמיים לפני שיתבטאו בגסות או יכתבו תגובה אלימה רק מכיוון שהם מזוהים דרך הפרופיל שלהם ברשתות החברתיות התנפצה לנוכח הלגיטימציה שהעניקו להם נבחרי הציבור בהסתה באמצעי התקשורת המסורתיים וזלגה לפייסבוק.

בתחילת יולי, לאחר שנמצאו גופותיהם של שלושת הנערים, הגיע גל ההסתה לשיא, כשהרשתות החברתיות העצימו את כוחו. בתוך שעות ספורות התמלאה הרשת בסטטוסים שהעלו אלפי אזרחים ובהם קריאות לנקמה ולרצח ערבים. קבוצה בשם "עם ישראל דורש נקמה" צברה יותר מ־30 אלף תומכים בתוך יממה. אזרחים פרטיים, אנשי ציבור, בעלי תפקידים ומובילי דעה לא היססו לשסות בגלוי את חבריהם באנשי "הקבוצה האחרת". עובדת עירייה איחלה ש"יהרגו את כל הערבים יחד עם השמאלנים", אדם שהציג את עצמו כשוטר איחל לתושבי עזה "שימותו עוד מיליון ילדים אמן", ומנגד עובד בנק שהזדהה עם תושבי עזה כתב: "הלוואי שתהיה עוד שואה שתשמיד את שארית היהודים".

הפייסבוק האלים של קיץ 2014 הוא אותו פייסבוק מעצים של קיץ 2011 - של המחאה החברתית. מה שהתחיל בהתארגנות צרכנים נגד תאגידים, טייקונים וממשלה חסרת אונים התגלגל למפלצת של כוח, לעתים ללא שליטה ואבחנה. במקרים רבים, המחאות הספונטניות מובילות לתוצאות חיוביות מבחינה חברתית ואזרחית - כמו הצפת בעיות הון־שלטון, הגבלת כוחם של מונופולים, מינויים בעייתיים במוסדות ציבוריים, או חשיפת שיטות הפעולה של הטייקונים. אבל הקלות הבלתי נסבלת של הוספת לייק ליוזמה - או למחאה - הפכה לדבר עצמו על חשבון דיון מעמיק. סוג של לינץ' דיגיטלי רדוד שמתפרץ בערב אחד וסוחף בתוך כמה שעות מאות אלפי אזרחים, ללא אבחנה.

כאשר האזרחים לוקחים את החוק לידיים במקום לתבוע טיפול של רשויות המדינה, האלימות יוצאת מגבולות המרחב הדיגיטלי. וכך עובדת בית מרקחת ערבייה שהזדהתה עם מחאה נגד פעולת צה"ל בעזה זכתה לביקור של תומכי ימין אלימים שגרם לה לסגור את העסק לכמה ימים, אמנים ישראלים נזהרו מלהביע עמדות שמאלניות מחשש לפרנסתם, ועיתונאי שהביע דעה שמאלנית קיצונית נאלץ להשתמש בשירותי אבטחה אישית מחשש לחייו.

על הגל הזה מצליחים לרכוב גם כל מיני "ציידי סטטוסים" מקצועיים, שלמדו בשלוש השנים האחרונות כיצד להתפרנס מתופעת העדר ברשתות. ציידי הסטטוסים הללו יודעים לזהות התנהגות בעייתית ברשת של נבחר ציבור, אבל גם התבטאויות אומללות של אזרחים פשוטים, ובזכות מאות אלפי העוקבים שלהם נוצר הבאזז. לא מדובר בדיון אמיתי שיביא בסופו לשינוי מהותי או חיובי, אלא לכל היותר בבדיחה מוצלחת על חשבונו של מישהו והפיכתו לשוטה הכפר היומי. כזה היה גם הגל העכור ששטף את המדינה בעקבות חתונתם של תושבי יפו, מורל (יהודייה שהתאסלמה) ואחמד המוסלמי: פרסום ההזמנה לחתונה הבעיר ויכוח גזעני שאלמלא התערבות בית המשפט היה עלול להיגרר גם לאלימות פיזית.

למהירות שבה עובר המידע בפייסבוק וליעילות שלו בעיצוב דעה או תודעה יש השלכות והשפעות חיוביות, אבל השילוב של כמה "קמפיינים" חברתיים מוצלחים עם רדידות השיח במדינה הציפו דרך הרשתות החברתיות דווקא את הצדדים האפלים של החברה הישראלית. הרשתות החברתיות בכלל ופייסבוק בפרט הם כלי חברתי רב עוצמה ובעל תרומה חיובית אדירה, ודווקא בגלל החדירה המושלמת שלהם הם משמשים כסוג של מראה לפניה של החברה. לטוב, אבל גם לרע.

עם האווירה האלימה ברשתות החברתיות אפשר להתמודד באמצעות הרבה כלים. אפשר להסתיר סטטוסים לא נעימים, למחוק תגובות לא ראויות, לחסום אנשים מלהגיב, לבטל חברות, להתלונן לרשויות פייסבוק על תכנים פוגעניים או פשוט לא להיכנס לאתר ולא להיות מעורב במתרחש ברשת החברתית. אבל זה לא יותר מהטמנת הראש בחול. אם תאנפרנד (Unfriend) חבר אלים - זה לא ימנע ממנו להמשיך לקלל בתור במכולת השכונתית. אם תפסיק לעקוב בטוויטר אחרי בעל דעות גזעניות - זה לא יגרום לו להפסיק להשמיע אותן במטבחון במקום העבודה.

מסר שהופץ בווטסאפ, מרץ 2014

3
צילום: עופר וקנין
בנימין נתניהו
ראש הממשלה
מועמדים טבעיים להחליפו אמנם אין, אבל ללא הגב של הימין ושל מפלגתו שלו, ואחרי שקיפל את רוב הדגלים שהניף בעבר, מצבו של ראש הממשלה מורכב מאי פעם. אין פלא שבמערכת הפוליטית רבים צופים אל הימים שאחרי נתניהו

מנהיג ותיק מחפש דגל

מאת יוסי ורטר

האמירה הרווחת במערכת הפוליטית בחודשים האחרונים היא "ביבי לא יהיה ראש הממשלה הבא". היא נאמרת בפסקנות מהולה בתקווה, או בהשלמה, או בחשש, תלוי בדובר. ואז צצה השאלה המתבקשת: "אוקיי, הוא לא יהיה. אז מי כן?". כאן משתתקים הפוסקים, מכווצים מצח, פולטים אנחה ומודים כי אין להם מושג ירוק. האלטרנטיבות מוכרות: בוז'י, יאיר, בנט, איווט. אין איזה אל שיגיח מן המכונה. אין מועמד חדש ומבטיח שמחמם מנועים מחוץ למגרש, כמו אהוד ברק ב־1998־1999. לא מסתמן גם קורא תיגר ותיק שנמצא אתנו כבר שנים רבות וזו הולכת להיות הפריצה שלו, כאריאל שרון, או נתניהו עצמו, או פרס, רבין ושמיר בשנות ה־80 וה־90. הבאר די ריקה, חייבים להודות, אבל זה לא מרפה את ביטחונם העצמי של מספידי נתניהו.

הם משוכנעים שהוא לא יהיה, אפילו שלא ברור להם מי כן, או מהו המנגנון, המכניזם, שבעטיו ייפלט החוצה המנהיג שסוגר כעת חמש שנים וחצי רצופות בשלטון, ושמונה וחצי במצטבר. האם הוא יודח בפריימריז לראשות הליכוד — אירוע שמעולם לא היה כמותו בתולדות המפלגה שאינה נוטה להדיח את מנהיגיה כאחותה, העבודה? אם כן, על ידי מי, גדעון סער? בוגי יעלון? האם נתניהו ירוץ גם בבחירות הבאות כיו"ר הליכוד, אך ייכשל בניסיונו לכונן קואליציה, בין אם משום שלא יגרוף כמות מספקת של מנדטים, או שלא יזכה במספר הממליצים הדרוש אצל נשיא המדינה?

שנת תשע"ה תהיה ככל הנראה שנת בחירות. זוהי החוכמה המקובלת במסדרונות הפוליטיים. רק לקראת מושב החורף הקרוב של הכנסת, שייפתח בסוף אוקטובר, נדע אם הבחירות יתקיימו כבר בחורף הקרוב, בתחילת 2015, או שהממשלה תצליח איכשהו להעביר את תקציב האימה המרחף מעל ראשה, תקרטע לה עוד שבעה־שמונה חודשים, והבחירות יתקיימו בחורף שאחרי. התסריט שמדברים בו בזמן האחרון, הלא הוא שינוי הרכב הממשלה, והכנסתם של מפלגת העבודה והחרדים במקום שתיים מתוך שלוש המפלגות המרכזיות בקואליציה (ישראל ביתנו, הבית היהודי, ויש עתיד), עובד יופי על הנייר, אך החיים הפוליטיים אינם משחק לגו, וההיתכנות להתממשותו של תסריט כזה נמוכה מאוד. תסריט נוסף, שבו נתניהו עושה מעשה אריאל שרון, מתפלג מהליכוד ומקים מפלגת ימין־מרכז מתונה, מהלך קסם על פרשנים פוליטיים, אך סיכוייו גם הם קלושים למדי. נתניהו אינו שרון, מהרבה בחינות.

נתניהו מודע היטב לרחש הגובר סביבו. הוא שומע את הקולות ורואה את המראות. במסיבת העיתונאים הזכורה לטוב שלו (ושל יעלון) בחודש שעבר, שבה חשף לעין כל את המיאוס שהוא חש כלפי כמה משרי הקבינט שלו, הוא הבטיח שמעלליהם ותעלוליהם ייפרשו בספר הזיכרונות שיכתוב. באותה נשימה, הוא הבהיר שזה לא יקרה בשנים הקרובות — כלומר, ככל שזה נוגע לו, נתניהו מתכנן להישאר ראש ממשלתנו לעוד קדנציה אחת. לפחות. זה היה המסר שלו לנצים הטורפים החגים מעל לראשו, ולשועלים חורשי הרע הסובבים אותו ומדמים להריח את דמו.

בבואו לארגן את גייסותיו למערכת הבחירות הבאה, בין אם קרובה מאוד היא או רחוקה, ייאלץ נתניהו להתמודד עם מצבור של בעיות: האחת היא טכנית במהותה: הוא יהיה ותיק. מאוד. תשע או עשר שנים ראש ממשלה. שני רק לדויד בן גוריון. בשלב מסוים, העם מתחיל (או שכבר התחיל) להתעייף; השנייה, גם היא טכנית או פורמלית לכאורה, אך רק לכאורה: אין לו בעלי ברית מובנים מאליהם בזירה. בשני הסיבובים הקודמים הוא לא התקשה לכרות בריתות עם החרדים הספרדים והאשכנזים מכאן, ועם אביגדור ליברמן וישראל ביתנו, משם, וכמובן עם מפלגת הימין התורנית. מרגע שהמנדטים הללו התייצבו לצדו, לאיש לא היה ספק שהמנדט להקמת ממשלה יוענק לו ראשון מידיו של נשיא המדינה פרס. כך קרה ב־2009 ושוב ב־2013.

מוקדם להתנבא כיצד יתנהל התהליך הזה בפעם הבאה. אבל נכון להיום, עם החרדים יש לנתניהו סכסוך מר בעקבות תמיכתו בסעיף ה"סנקציות הפליליות" בחוק הגיוס של יאיר לפיד; מערכת היחסים נושאת הפירות והשלטון עם ליברמן עלתה, כידוע, על שרטון בסדר גודל טיטאניקי, ואין לדעת אם ניתן יהיה לאחות את הקרעים; ועל יחסיו המורכבים, הספוגים בזעם ובטינה המשפחתיים עם נפתלי בנט אין מה להרחיב את הדיבור. בפוליטיקה הכל אפשרי, כידוע, אבל ברור שהמשימה העומדת בפניו של נתניהו אינה קלה, ושבבוא היום הוא ייאלץ לתפור מחדש את מה שידוע בכינוי "המחנה הלאומי", אותו מחנה גדול ויציב שתמיד עמד לצדו, ומאחוריו וכיום, לכאורה, הוא כבר לא.

בנימין נתניהו. צילום: עופר וקנין

האג'נדה הכלכלית של נתניהו, שהייתה נר לרגליו וציפור הנפש שלו, ושבה הוא האמין כמו בדת, נשכחה כליל. מינויו של שר אוצר שאינו ממפלגתו, ושאינו מתיר לו דריסת רגל במשרד האוצר, הפך את נתניהו שהיה סמכות דומיננטית, רבת עוצמה וכל יכולה במשק, בגלגוליו הקודמים כראש ממשלה וכשר אוצר, לגורם זניח למדי בתחום הכלכלי. מישהו זוכר מתי ראש הממשלה נשא באחרונה נאום כלכלי מקיף?

במודע ובכוונת מכוון מסר נתניהו — יש שיאמרו, הפקיר — בעת הקמת ממשלתו השלישית, את ניהול הכלכלה הישראלית בידי שותפיו הקואליציוניים: לפיד באוצר, בנט בכלכלה (בעבר, תעשייה ומסחר), אורי אריאל בבינוי ושיכון. הוא החליט להתמקד בזירה המדינית־ביטחונית. רק בחודשים הבאים יתברר האם החלטתו זו הניבה לו פירות מתוקים או באושים בשדה האלקטורלי.

אולם המכשלה הראשונה והמרכזית הניצבת על דרכו היא מה שמכונה במפלגתו "אובדן הדגל". פעם היו לו מספר דגלים שאת כולם הוא איבד, או שחק, או סתם קיפל, בשתי הקדנציות האחרונות. הראשון הוא הדגל האידיאולוגי־מדיני, דהיינו ההתנגדות למדינה פלסטינית, ובעקבותיה המשא ומתן העקר שנוהל עם נשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. ה"תהליך המדיני" הכושל הניב אובדן של שני דגלים נוספים שנתניהו נשא בגאווה, בכתב ובעל פה, באומר ובזמר, במשך שנות דור: שלילה עקרונית של הקפאת בנייה בהתנחלויות, דבר שהוא עשה בתחילת הקדנציה הקודמת, ושלילה לא פחות עקרונית ונחרצת של שחרור אסירים פלסטיניים שנשפטו על מעשי טרור ורצח, כחלק ממשא ומתן מדיני או בתמורה לפדיון שבויים. שחרור מאות אסירי חמאס בתמורה להחזרת גלעד שליט מעזה, לא פגע בו פוליטית. האופוריה על שובו של החייל הביתה אחרי יותר מחמש שנים בשבי החמאס, האפילה על הביקורת נגד מקבל ההחלטה. ואולם, אין ספק שהציבור הישראלי לא יהיה מוכן לעכל אקט דומה בעתיד. קשה גם לראות את נתניהו משחרר אסירים בעתיד הקרוב, אם יידרש לכך, במסגרת מהלך כלשהו לחידוש המשא ומתן המדיני.

הדגל הנוסף, החשוב עד מאוד, ששימורו עומד במבחן לא קל ממש בימים אלה, הוא הלחימה בטרור ומיגור ארגוני החמאס והג'יהאד האיסלאמי, או מה שזכור כסיסמת הבחירות האפקטיבית של הליכוד מ־2009: "נתניהו, חזק מול החמאס". נכון ליום שבו נכתבות מילים אלה, היום ה־48 ללחימה, כל התחייבויותיו של ראש הממשלה לתת לצה"ל להשלים את המלאכה, למוטט את שלטון חמאס בעזה, ולהחזיר שקט ושלווה ליישובי הדרום, קרסו ברעש גדול.

המערכה שהחלה כמבצע "צוק איתן" עימתה את נתניהו עם הצהרותיו והתחייבויותיו, אבל ברגע האמת — יותר נכון, ברגעי האמת — כשנדרשה ממנו ההחלטה להורות לצבא לפלוש לעזה ולעשות בה מעשה "חומת מגן" בגדה, הוא נרתע. רבים רואים בכך סימן לשיקול דעת ולאחריות, אבל במחנה שלו, מחנה הימין, בסיסו הפוליטי, הכעס והאכזבה הם גדולים. לא פלא שהיריב המרכזי שלו במאבק על האלקטורט הימני, נפתלי בנט מהבית היהודי, צובר כוח ומנדטים, על פי סקרי דעת הקהל שנערכו במהלך ימי הלוחמה.

בהנחה שבין רדת הגיליון הזה לדפוס למועד פרסומו, ראש הממשלה לא החליט לשנות אזימוט ולשגר את יחידות צה"ל ללב המאפליה העזתית, זו מסתמנת כבעיה הקריטית ביותר עבורו בבחירות הבאות. איך הוא יסביר לתומכיו את הפליק־פלאק שלו, את הפניית העורף להבטחות, לנאומים, לספרים? הוא יצטרך להמציא את עצמו מחדש, אך זוהי משימה בלתי אפשרית כמעט. לא רק כי הוא באמצע העשור השביעי לחייו, אלא כי ביסודו הוא אדם שמרני, חשדן, ספקן, עם בסיס אידיאולוגי מוצק מבית אבא. בחגים הקרובים, הבאים עלינו לטובה, יהיה עליו לעשות חשבון נפש לא פשוט.

4
צילום: תומר אפלבאום, עופר וקנין ומוטי מילרוד
כוחות הביטחון
את הקולות הקוראים לבחינה מחדש של תקציב הביטחון החריש שאון התותחים, אך דווקא בימים אלה חשוב לזכור מהיכן נגרע כל שקל המוקצה למערכת הביטחון, למה הוא משמש ומיהם האנשים הדואגים לכך

ריח מלחמה וכסף

מאת מוטי בסוק

  1. משה (בוגי) יעלון, שר הביטחון
  2. בני גנץ, הרמטכ"ל
  3. גדי אייזנקוט, סגן הרמטכ"ל
  4. דן הראל, מנכ"ל משרד הביטחון
  5. נמרוד שפר, ראש אגף תכנון
  6. ראם עמינח, ראש אגף תקציבים במשרד הביטחון והיועץ הכלכלי לרמטכ"ל

תקציב הביטחון הוא החשוב שבתקציבי משרדי הממשלה, ולא רק משום שהוא התקציב הגדול ביותר, אלא גם בגלל שהוא דורש תוספות ענק לתקציב שכבר נקבע לו, ובכך מערער את כל תמונת תקציב המדינה ופוגע קשות בתקציבים אחרים, שנועדו לשרת את האזרחים. כל בקשה להגדיל את תקציב הביטחון כמוה כדרישה לקצץ בתקציבים המשרדיים האחרים — החינוך, הבריאות, הרווחה והתשתיות — גם אם זה לא נאמר במפורש. הרי כסף בתקציב לא יורד מהשמים. לכן למי ששואל את עצמו מדוע בכל הסטטיסטיקות של ה־OECD אנחנו מדורגים בין האחרונים בכל הקשור להוצאות המדינה לחינוך, רווחה, בריאות ותשתיות, צריך להיות ברור מהי התשובה.

השינויים בתקציב הביטחון עצומים ותכופים. ב־2007 אישרה הממשלה את מסקנות ועדת ברודט לתקציב הביטחון לשנים 2008־2017, אך בסוף 2013 זרק הקבינט המדיני־ביטחוני את ההמלצות הללו לפח, לאחר שעוד קודם לכן קבע בעצמו את תקציב הביטחון לשנים 2014־2018. בפועל, גם בין החלטת הקבינט והמציאות אין כל קשר. כך למשל, ל־2014, השנה הראשונה להחלטת הקבינט, נקבע תקציב נטו של51 מיליארד שקל, אך לתקציב הזה נוספים עוד 6.7 מיליארד שקל המוגדרים "הכנסה מותנית בהוצאה" (מערכת הביטחון היא היחידה במערכת הממשלתית שמקבלת את מלוא התמורה על מערכות נשק שהיא מוכרת) ועוד שתי תוספות: הראשונה של 2.75 מיליארד שקל, והשנייה של מיליארד שקל, שאותם קיבלה לאחר שאיימה להשבית את מערך האימונים בצה"ל.

כעת, בעקבות צוק איתן, דורשת המערכת עוד כ־9 מיליארד שקל (נכון לאוגוסט), כפיצוי על הוצאותיה במלחמה וכדי למלא מחדש את מחסניה. סך כל התקציב ל־2014 הוא אם כך 70.45 מיליארד שקל - כ־20 מיליארד שקל מעל התקציב שקבע הקבינט, וייתכן שגם המספר הזה אינו סופי. לראשונה בהיסטוריה, אפוא, יגיע תקציב מערכת הביטחון ליותר מ־70 מיליארד שקל, שהם כ־18% מתקציב המדינה, וסכום זה אינו כולל את תקציבי משמר הגבול, המוסד, השב"כ והוועדה לאנרגיה אטומית.

על הפרק כעת, וככל הנראה גם עד אישור תקציב המדינה ל־2015, עומד סעיף הביטחון לשנה הבאה. לפני כשנתיים נקבע כי גובהו יהיה 52 מיליארד שקל. על הסכום הזה יש להרכיב עוד כ־7 מיליארד שקל של "הכנסה מותנית בהוצאה", ועכשיו גם את הפצצה הבאה: לפני צוק איתן, הודיעה מערכת הביטחון לאוצר כי תהיה זקוקה לתוספת תקציב של 10 מיליארד שקל, לא פחות. במהלך המלחמה, בוועדת לוקר לקביעת תקציב רב שנתי חדש למערכת הביטחון, גדל הסכום ל־11 מיליארד שקל — וזאת, עוד בלי הלקחים שעוד יופקו מהלחימה. כלומר תקציב הביטחון ל־2015 צפוי לעמוד על לפחות 70 מיליארד שקל. מאיפה תבוא התוספת? על כך לא נשאל מנכ"ל משרד הביטחון, דן הראל, בעת שהופיע בוועדת לוקר, וממילא גם לא השיב.

הסיבות לגידול הדרמטי בתקציב הביטחון אינן קשורות לצורכי המערכת הצבאית כמו שהן תולדה של זינוק דרמטי בתקציבי הגמלאות, הנכים והמשפחות. כך, תקציב ההתעצמות של צה"ל, שב־2012 וב־2013 עמד על יותר מ־30 מיליארד שקל מתוך כלל תקציב הביטחון, דווקא ירד השנה לכ־26 מיליארד שקל, ואם תקציב הביטחון לא יגדל, ירד ל־21 מיליארד שקל ב־2015.

בעת שכיהן כשר ביטחון דיבר אהוד ברק על "צבא קטן וחכם". למרבה הצער, בזמנו היה הצבא גדול, מנופח, עם הרבה מאוד כיסי שומן, ובהחלט לא חכם. יעלון, גנץ ושפר, עם הרבה פחות מלל, תקשורת וססמאות, ביססו את הצבא השנה על חיל אוויר, מודיעין וסייבר, פחות חי"ר ופחות טנקים. אחת ממסקנות צוק איתן תהיה קרוב לוודאי כי יש לצייד את הצבא ביותר טנקים ובנמ"רים עם מעילי רוח. וגם להשקיע הרבה כסף במו"פ לנושא המנהרות, מה שידרוש תוספת תקציב.

5
אלדד יניב. צילום: אייל טואג
חושפי השחיתויות
האנשים שהפנו עורף למערכות שמתוכן צמחו, למעסיקים שלהם ולפעמים לחברים טובים, וחשפו איך הדברים עובדים באמת, לא תמיד פעלו מתוך מחשבה על טובת הכלל. לכמה מהם יש אפילו כתמים לא קטנים בעברם, אבל קשה להתעלם מהאור שהטילו על כמה מהפינות האפלות ביותר בפוליטיקה, בצבא, בשוק ההון ובלשכת ראש הממשלה

שיתהפך העולם

מאת שוקי שדה

"לדליה איציק יש דירה בשכונת רמת שרת שבירושלים, שבה היא מתגוררת שנים, וששופצה בכסף גדול; יש לה גם דירה נוספת, בגן העיר בתל אביב, שנרכשה לאחרונה ביותר ממיליון דולר, ועוד דירה, בשכונת בית הכרם שבירושלים. איציק היתה מורה כל השנים, אחר כך סגנית ראש העיר ירושלים, אחר כך ח"כית, אחר כך שרה, ובסוף 2012 הודיעה על פרישה מפוליטיקה. להון העצום הזה חייב להיות הסבר קצר, חד וברור, ואת ההסבר הזה חייבת דליה איציק להציג לציבור, אם היא מבקשת שמדינת ישראל תפקיד בידה את 'נס הנשיאה'".

את הדברים האלה כתב הפעיל החברתי אלדד יניב בעמוד הפייסבוק שלו ב־8 ביוני 2014 — יומיים לפני הבחירות לנשיאות. בעקבותיהם נאלצה איציק להגיב, ופרסמה הצהרת הון שבה הסבר כיצד בבעלותה שלוש דירות, עובדה שלא היתה ידועה לפני כן. עוד באותו היום או לכל היותר למחרת חשפו גם שאר המועמדים את נכסי הנדל"ן שבבעלותם ופרטים נוספים מהצהרות ההון שלהם.

עבור יניב, היתה זו הפעם השנייה שבה השפיע באופן ישיר על הבחירות לנשיאות. כמה חודשים לפני כן הוא סיפר בטור השבועי שלו ב"וואלה!" על הבית החדש שרכש חבר הכנסת בנימין בן אליעזר, שעבורו עבד יניב בעבר. בטור תהה יניב כיצד השיג בן אליעזר כתשעה מיליון שקל, שהיו דרושים לו לצורך רכישת הבית רחב הידיים הצופה לחוף הים של יפו. בתוך כך, הוא הזכיר עוד סיפורים הקשורים לבן אליעזר, בהם למשל פרטים על נסיעתו לקזחסטן בעת שהיה שר התשתיות, שאליה הצטרף בנו, יריב. הבן, סיפר יניב, נכח גם בפגישה שבה השתתפו פוליטיקאים ואנשי עסקים.

בעקבות הטור הזה איים בן אליעזר על "וואלה!", וטוריו של יניב הפסיקו להתפרסם שם. ואולם, כמה ימים לפני הבחירות התברר, על פניו, שיש משהו בדברי יניב: היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, הורה על פתיחת חקירה פלילית כנגד בן אליעזר בחשד לקבלת כספים אסורים, לצורך רכישת הבית, מאיש העסקים אברהם נניקשווילי (שהוזכר באותו הטור של יניב). ביום שאחרי פתיחת החקירה הסיר בן אליעזר את מועמדותו לנשיאות, שלושה ימים לפני מועד הבחירות. כיום הוא מסובך בחקירות, ונראה כי הקריירה הפוליטית שלו מתקרבת לסיומה.

באמתחתו של יניב סיפורים רבים נוספים על הפוליטיקאים שאיתם עבד בעבר כעורך דין או כיועץ פוליטי. חלק קטן מהם סיפר בראיון שהעניק לגידי וייץ ב"הארץ" באפריל 2012. באותו ראיון חצה יניב את הקווים ושרף גשרים רבים שהיו לו אל אנשי ההון־שלטון שבעבר שיתף עימם פעולה, ולאחריו היה ברור לכל שיניב ניצב כעת לצדם של הלוחמים למען צדק חברתי. חודשים אחדים לאחר מכן, סמוך למערכת הבחירות לכנסת ה־19, חשף יניב מידע נוסף שהיה ברשותו, בסדרת הסרטונים של מפלגתו, ארץ חדשה, שלא עברה את אחוז החסימה. כיום יש ליניב פחות סיפורים לחשוף מעברו כיועץ סתרים, הן בגלל הזמן שחלף והן מפני שהפוליטיקאים שאיתם עבד — העיקריים שבהם היו בן אליעזר ואהוד ברק — מתפוגגים בזה אחר זה מהזירה הציבורית. עם זאת, לדבריו, פעילותו בשנתיים האחרונות עוררה אנשים רבים שמגיעים אליו עם סיפורים משלהם. כך התוודע למידע שפרסם אודות בתיהם של איציק ובן אליעזר (אם כי בטור האחרון פרסם גם פרטים שהיו ידועים לו באופן אישי).

יניב אומר כי חשיפות כאלה אינן הדבר החשוב ביותר בפעילותו: "המטרה היא לעורר השראה - שאנשים אחרים יעשו בדיוק אותו דבר. בכל יום שאני ממשיך בדרך שלי, אני מגדיל את הסיכוי שיהיו עוד אנשים שיעשו מהלך דומה למה שאני עשיתי. אני מדבר על עורכי דין, רואי חשבון, יחצ"נים ולוביסטים, ואני מבין שהמהלך שלי עושה להם משהו בראש. זה הדבר החשוב. כדי לנתק את הקשר בין ההון והשלטון, צריך שאנשים כאלו כבר לא יהיו שם".

יניב הוא אחד מכמה אנשים שבשנה האחרונה יצאו כנגד המיליה שבו היו חברים בעבר, וכך השפיעו על סדר היום הישראלי בדרך ייחודית. חבר נוסף במועדון המצומצם הזה הוא ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, שהשמיע בשנה החולפת אמירות נוקבות כנגד ראש הממשלה נתניהו, שתחתיו עבד בעבר. אמנם ליניב וגם לדיסקין יש שאיפות פוליטיות (במקרה של יניב, הדבר ברור הרבה יותר), אך אין בכך כדי לגרוע מהאומץ ששניהם גילו בכך שחשפו מידע "מבפנים". שניהם היטיבו להבין שסוג כזה של מידע משפיע הרבה יותר.

להבדיל, ישנם כאלו החושפים מידע כדי לחלץ את עורם — אנשים כמו שולה זקן, שהפכה לעדת מדינה כנגד הבוס הקרוב לשעבר, אהוד אולמרט, או בועז הרפז, שיצא בראיון טלוויזיה כנגד הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי ואיש שוק ההון עדי שלג, שנהפך השנה לעד מדינה בפרשת הרצת המניות של נוחי דנקנר. לכל אחד מהם סיפור ייחודי משלו ומניע שונה, אבל המשותף לכולם ברור: מהלך של יציאה פומבית עם מידע שהיה קודם לכן סודי, ושפירושו גם התנתקות ממקום ההשתייכות הקודם.

לחשיפות מהסוג הזה נלווים גם מחירים, כמו חסימת אפשרויות תעסוקתיות. יניב, לדוגמה, עשוי להיות בעתיד חבר כנסת, אך אחרי הסיפורים שחשף כנגד הפוליטיקאים שעבורם עבד, ספק אם יימצא מישהו שירצה להעסיק אותו כראש מטה או כיועץ. גם אפשרויות התעסוקה של הרפז וזקן נפגעו מאוד, ולא רק בגלל ההליך הפלילי שנפתח כנגדם, אלא גם משום שהם נתפסים כמי שהפרו את יחסי האמון עם הבכירים שאיתם עבדו. סביר להניח שגם לעדי שלג יזכרו בשוק ההון את המצב שבו הוא שרוי כעת. יוצא הדופן היחיד הוא יובל דיסקין, אדם שעמד בראש מערכת ולכן סביר להניח שייפגע פחות, אך ייתכן שיש כמה פוליטיקאים שכבר נמנעים מלהתייעץ איתו.

אחרי כל זה, מעצם העובדה שדברים חדשים נחשפו ומציאות השתנתה בעקבות מהלכים של כל אחד מהאנשים האלו, הציבור חייב להם סוג מסוים של תודה. "המשותף לכולם שהם בגדו באמון של הקרובים ביותר אליהם", אומר מקור המכיר כמה מהאנשים האלו. "הם עשו דבר אמיץ וקשה, שתמיד ייזכר להם. גם אלו שרק רצו להציל את עורם, וברור שיש להם קופת שרצים מעל הראש, תרמו בסופו של דבר משהו לטובת הכלל".

"אתה קורא לי מושחתת?"

שולה זקן. צילום: מוטי מילרוד
בעיצומם של ימי המלחמה הסוערים של מבצע "צוק איתן" נכנסה שולה זקן לבית הכלא בנווה תרצה. בשל האירועים הידיעה על כך נדחקה לשולי מהדורות החדשות. בשנה האחרונה הגיעה המתיחות בין זקן לבין ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט לקרע של ממש, במהלך דרמטי שנראה כאילו נלקח מסרט.

פסק הדין במשפט הולילנד ניתן ב־31 במרץ, ועד הרגע האחרון התחבטה זקן האם להפוך לעדת מדינה ובכך לצאת נגד מי שהיה האיש שהעסיק אותה וטיפח אותה כמעט 40 שנה, מאז שהיתה נערה בת 17, ועבדה כמזכירה במשרד עורכי דין ירושלמי שבו עבד אולמרט. אחרי התחבטויות היא בחרה באופציה הזו כדי להפחית את עונשה ל־11 חודשי מאסר בלבד, מהלך שהתגלה כנכון במיוחד לאחר מתן גזר הדין, שבו התברר שאילולא היתה הופכת לעדת מדינה, עונשה היה מגיע לכדי שש שנות מאסר. הפרקליטות, שהציעה את מעמד המדינה לזקן כבר בעת התפוצצות הפרשה, ב־2010, התלבטה אם לתת לזקן את המעמד הזה בשלב כה מתקדם, לקראת סוף ההליך. ואולם, לאחר שזקן העבירה להם הקלטות של שיחות המפלילות לכאורה את אולמרט במהלכים של שיבוש הליכי משפט, ומהוות גם ראיות חדשות בפרשת טלנסקי ומעטפות הכסף (משפט שממנו זוכה), היא החליטה לתת לזקן יד.

לאחר שמיעת ההקלטות הכריע בית משפט העליון כי משפט טלנסקי ייפתח מחדש. "אתה קורא לי מושחתת? כל מה שאני יודעת למדתי ממך", הטיחה זקן באולמרט במפגש האחרון ביניהם, כחודשיים לפני שהחליטה להפוך לעדת מדינה. עד אז שתקה למענו בכל הפרשיות הפליליות – גם כאשר היא הורשעה והוא זוכה. המחיר מבחינתה עלול להיות פתיחת תיבת פנדורה של אולמרט כנגדה כאשר הוא ינסה לטעון שבמשך שנים היא התנהלה באופן מושחת מאחורי גבו, ללא ידיעתו. כך או כך, הציבור ירוויח כאשר הוא יוכל ללמוד בשנה הקרובה על האופן שבו התנהל ראש הממשלה לשעבר, ואולי גם על האופן שבו התנהלה לשכתו.

לצאת נגד ראש הפירמידה
עד לפני ארבע שנים מעטים בישראל הכירו את שמו של בועז הרפז. ואז, במחי סקופ אחד של ערוץ 2, נהפך שמו למוכר בכל בית בישראל. המידע שנחשף החשיד את הרפז בזיופו של "מסמך גלנט", במטרה לטרפד את מינויו של אלוף הפיקוד לרמטכ"ל. מאז עברה הפרשה הסבוכה הזו המון גלגולים, וכך גם הרפז עצמו. רבים עדיין מטילים ספק באמינותו, אולם כיום, בניגוד ל־2010, הוא כבר לא נתפס כדמות המרכזית בפרשה, וכמי שהשחית במו ידיו את צמרת צה"ל, אלא כסוג של ש"ג שבכירים ממנו ניסו להפיל עליו את האשמה. בימים הראשונים שלאחר חשיפת המסמך הוא הודה בזיופו אך בשנה האחרונה חזר בו.

ייתכן שהרפז עדיין צפוי להיות מואשם בפרשה, אך נראה שבפעמים שבהן דיבר אודותיה בפומבי, הוא פשוט רצה לספר את הגרסה שלו לאירועים, ולשקם במעט את תדמיתו השלילית. את גרסתו לפרשה הוא גולל בהרחבה בשתי הזדמנויות: בפעם הראשונה עשה זאת בעדותו בפני מבקר המדינה, כשהשמיע גרסה שלא זכתה להד ציבורי נרחב; בפעם אחרת התראיין לעיתונאית ערוץ 1, איילה חסון, בתוכנית "יומן". בשתי הפעמים שב וטען הרפז שהוא בסך הכל שימש כשליח מטעמם של גבי אשכנזי, רעייתו רונית אשכנזי ועוזרו ארז וינר, בכל הנוגע לאיסוף חומרים על גלנט.

החשיבות בדבריו של הרפז היא בהטלת האחריות על אשכנזי עצמו, שבמהלך השנה החולפת נהפך לחשוד פלילי ונחקר 11 פעמים במשטרה בנוגע לפרשה (אשכנזי מכחיש את החשדות נגדו). "הוא היה ראש הפירמידה", הסביר הרפז לחסון, בהתייחס למערכת שעבדה כדי לאסוף את החומרים המכפישים כנגד גלנט. באותו ראיון תיאר הרפז כיצד אשכנזי היה מאזין לקציניו ורמז שהוא לא עשה זאת רק מטעמי ביטחון שדה. כמו כן סיפר על מעקב שעליו ידע אשכנזי לכאורה כנגד אחד מאלופי צה"ל, שצולם במצבים אינטימיים. הרפז גם תיאר כיצד אשכנזי וסביבתו היו עסוקים במהלך כהונתו במפגשים עם גורמים שונים, ובכללם אנשי עסקים, כדי להתוות אסטרטגיה למרוץ שלו לתפקיד ראש הממשלה.

ראיון זה, לצד החקירה המשטרתית שבה הסתבך אשכנזי, מוטטו את תדמיתו של הקצין שעד לפני כמה שנים נחשב לאחד האנשים הפופולריים בישראל. "הסיפור של הרפז הוא סיפור של מישהו שהרגיש שזרקו אותו לכלבים", אומר גורם המכיר את הפרשה מקרוב. "בסוף אנשים מרגישים שהם היו איזה בורג במערכת, ולמרות זאת הם משלמים את המחיר המלא בעוד הבכירים יותר יוצאים בלי להירטב. זה מה שהניע אותו. הרי בתחילת הפרשה, רק נגדו הוחלט להגיש כתב אישום, ואת כולם ניקו. כיום, לפחות חלק מהדברים שהוא אמר בפני המבקר ובתקשורת חופפים לחקירת המשטרה שמתנהלת".

בלי טובות ובלי חברים
סיפורו של איש שוק ההון עדי שלג שונה לחלוטין מאלה של זקן והרפז. הם יצאו נגד מערכות רקובות ומושחתות אחרי שבמשך זמן רב היו חלק מהן; הוא, לעומתם, הגיע למעמד של עד מדינה לאחר שנקלע שלא בטובתו לסיטואציה נקודתית. שלושה ימים בפברואר 2012 הם שהפכו את חייו של שלג מהיסוד. בתחילתם ביקש ממנו שותפו העסקי לשעבר, איתי שטרום, עזרה בגיוס הון מצד מקורבי נוחי דנקנר, בקניית ניירות ערך של אי.די.בי, כדי להזרים הון לקונצרן הענק במצבו המידרדר. על פי החשד, דנקנר הפעיל את שטרום, שהוא חברו וידידו הקרוב, וזה הפעיל את שלג, מתוך כוונה להשפיע במרמה על שערי מניית אי.די.בי, וכך לשפר את סיכויי הצלחת ההנפקה והמחיר שיתקבל. בשלבי החקירה המוקדמים נחקר שלג באזהרה כחשוד, אולם בשלב מסוים קיבל הצעה להפוך להיות עד מדינה, והסכים. הסיוע העיקרי שהוא מעניק לפרקליטות הוא הוכחת הכוונה של דנקנר ושטרום בעצם הפעולה הפלילית, דבר שיחזק את ההוכחות הפיזיות שמצאו חוקרי הרשות לניירות ערך.

לדברי מקורבים לשלג, הוא יכול היה לבחור לא להיות עד מדינה, ולהילחם על זיכויו בבית המשפט, אבל העדיף לא להיגרר להליכים משפטיים ארוכים כנאשם פלילי. גם אם לא חייבים לקבל גרסה זו, ברור שלשלג עלול להיגרם נזק תדמיתי גם מעצם הסכמתו להיות עד מדינה, גם כיוון שהפר את האמון שנתנו בו שותפיו למהלך, וגם כמי שהיה חשוד בפלילים בפעולה של תרמית. כבר לפני כמה חודשים, לאחר שחתם על הסכם עד המדינה, טענו אנשים מטעמו של שטרום כי שלג הוא עבריין ורמזו לקיומם של שלדים בארונו שמקורם בעברו בשוק ההון. דוברים מצדו של שלג מכחישים כמובן את הטענות. "את הטענה של שטרום הפרקליטות בדקה ומצאה שאין בה ממש", הם אומרים. "התדמית של שלג נשארה כשם שהיתה - איש שוק הון מכובד, מנוסה ומצליח".

המערכת במערומיה

יובל דיסקין. צילום: ניר קידר
בשונה מזקן, הרפז ושלג, יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, חשף דברים "מבפנים", לא כדי להציל את עורו אלא כדי להשפיע על המציאות בישראל, כפי שהוא מכיר אותה מהיותו קודקוד לשעבר של אחת המערכות החשובות במדינה. לאחר שסיים את תפקידו כראש השב"כ, נהנה דיסקין מאהדה ציבורית בדומה לכל אדם אחר במעמדו - רמטכ"ל או ראש מוסד לשעבר. ואולם, הוא לא פחד לאבד חלק מהמעמד הזה כדי להשמיע את האמת שלו ולנסות להשפיע על השיח הציבורי. לאחר שיצא בהאשמות פומביות כנגד ראש הממשלה נתניהו, ונגד שר הביטחון לשעבר ברק, טענו מקורבי נתניהו כי דיסקין הוא אדם ממורמר, שמשמיע ביקורת מפני שלא קיבל ג'וב (ראשות המוסד). דיסקין הגיב לכך בביטול: "זה פשוט משעשע כל העניין", אמר בסרט "שומרי הסף" של דרור מורה. "אני מכיר את המערכת ויודע איך היא עובדת. ראיתי אותה במערומיה בעניין הזה".

בדצמבר האחרון, בכנס של "יוזמת ז'נבה", תקף דיסקין בחריפות את נתניהו ואמר כי המצב עם הפלסטינים הוא איום קיומי גדול יותר על ישראל מאשר האיום האיראני. כמה חודשים לפני כן, בראיון ל"ידיעות אחרונות", סיפר על ישיבה במטה המוסד בגלילות שבה שני הקברניטים הבכירים דאז, נתניהו וברק, עישנו סיגרים ושתו אלכוהול. "אני אומר לך, תמונה שווה יותר מ־1,000 מילים", אמר בראיון. "אל מול העומק והחשיבות של הדיון, מין זלזול מוחלט בכל האנשים. אני לא יודע אפילו להסביר את התחושה שחשנו באותו רגע. נתניהו פוחד, מזגזג, לא לוקח אחריות. יש כאן משבר מנהיגותי, משבר ערכים, זלזול מוחלט בציבור. אולי יחשבו שאני רואה את זה באופן קיצוני מדי, אבל אני אומר לכם: מקרוב זה נראה עוד יותר גרוע. רבין, פרס, שרון ואולמרט ידעו להציב את האינטרס הלאומי לפני כל דבר אחר. עם נתניהו ועם ברק לא הרגשתי ככה. אני חושב שגם אחרים".

באפריל 2012 עורר דיסקין סערה אחרת כאשר אמר על נתניהו וברק: "אני לא מאמין למשיחים מקיסריה ואקירוב". גם בהזדמנות זו תקף דיסקין את הזנחת הטיפול בסוגיה הפלסטינית לעומת המיקוד הרב בסוגיית איראן. התבטאויות כאלה מעלות את ההערכה שפניו לפוליטיקה. הוא אמנם מכחיש זאת לפי שעה, אך אין לדעת מה יילד יום. ברור שלאן שלא יפנה, אנשים שיבקשו ברעתו ידאגו להזכיר לו את חוסר הקולגיאליות שבהוצאת דברים מישיבות סגורות. מבחינתו, כנראה, היה זה מחיר שראוי לשלם עבור הרצון לשנות את המציאות ולהשפיע, בוודאי עבור אדם שהיה בצמתי החלטות מרכזיים ומבין שלחשוף את האמת, גם אם היא נוקבת, זה פשוט כורח המציאות.

לצפיה בסרטונים של "השיטה"

6
צילום: מיכל פתאל
קרנית פלוג
נגידת בנק ישראל
כאשר קרנית פלוג תפנים שנגיד בנק ישראל הוא לא רק כלכלן, אלא גם פוליטיקאי ודמות ציבורית, תהיה לבנק ישראל נגידה מצוינת. אולי היא בדרך

הנגידה שצריכה לבנות מעמד

מאת מוטי בסוק

היה ברור כי כל מי שיתמנה לתפקיד נגיד בנק ישראל אחרי שמונה שנות כהונתו של פרופ' סטנלי פישר ייתקל בהרבה סימני שאלה ביחס ליכולתו להנהיג את המדיניות המוניטרית של ישראל. הגורל הזה לא פסח על ד"ר קרנית פלוג, שמונתה בסוף 2013 לתפקיד הנגידה התשיעית של בנק ישראל. האישה הראשונה בתפקיד זה. ראש הממשלה נתניהו התנגד למינויה ובמשך 111 ימים הטיל וטו על המינוי; שר האוצר, יאיר לפיד, כביכול אוהד נשים בתפקידים בכירים, תמך תחילה במינוי, אולם לאחר שפלוג העזה להתנגד לתוכנית מע"מ 0, שינה את דעתו. לקראת דיוני התקציב העיונות בין השניים הפכה לקולנית יותר, ויועצו של לפיד כינה את הנגידה "פקידה". אולי הוא שכח כיצד, בדברים שנשא בטקס מינויה לתפקיד, מצא לפיד יתרון במהלך החורק שהביא למינוי: "לפלוג אין שום חוב, לא לראש הממשלה ולא לשר האוצר", אמר. "היא מחויבת רק לאזרחי ישראל".

פלוג, שהצטרפה לבנק ישראל ב־1988 וביוני 2001 מונתה על ידי הנגיד, דוד קליין, למנהלת מחלקת המחקר, היתה האדם המקורב ביותר לסטנלי פישר כששימש כנגיד, ומונתה בהמלצתו למשנה לנגיד. עד כה המשיכה בדרכו הכלכלית של פישר. היא תומכת במדיניות מאקרו־כלכלית ליברלית, במשק פתוח ובכוחות השוק, אך גם מאמינה בפיקוח ממשלתי ובאקטיביזם מוניטרי, בהתאם לרוחות הנושבות מארצות הברית ומאירופה. הצהרתית, היא תומכת במדיניות של הקטנת פערים בחברה, אך במבחן המדיניות היא אדישה בדרך כלל לנושא. גם המינוי הבולט החשוב שלה, של ד"ר נדין טרכטנברג האלמונית למשנה לנגידה, מזכיר את מדיניות המינויים של פישר: תמיד אנשים פחות צפויים, אף פעם לא כוכבים שיחזקו באמת את הבנק. בבנק ישראל יש סולן יחיד.

אלא שלא הכל ורוד. פלוג חלשה בתחום הפוליטי והמוניטין הכלכלי שלה אינו רב, בוודאי בהשוואה לקודמה. לפיד מתעלם ממנה ולא מהסס לנזוף בה, ובכך מחליש אותה. זו התנהגות לא אחראית של שר האוצר, שכן קולה של הנגידה חייב להיות בעל משקל, בהיותה היועצת הכלכלית הרשמית של הממשלה. בנוסף, ובדומה לפישר, פלוג אינה מאתגרת את הבנקים ואת המערכת הפיננסית. ברור לכל שהשוק הבנקאי והפיננסי ריכוזי, מנופח, סובל מעודף עובדים והוצאות ונעדר תחרות, ושמציאות זו פוגעת בציבור, שמשלם כיום "מס בנקאי" מיותר, בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים בשנה - אבל פלוג מעולם לא התייחסה לכך, ובוודאי לא הנחתה את הפיקוח על הבנקים להכין תוכנית לרפורמה בנקאית מקיפה. הפיקוח על הבנקים, שנמצא תחת שליטתה, מתפקד לעתים קרובות מדי כמשרד הלוביסטים של הבנקים והבנקאים, מתוך תפיסה שמרנית לפיה היציבות של הבנקים ולכן הרווחיות שלהם קודמים לכל שיקול אחר.

פלוג מתנגדת בעקביות למע"מ 0%. היא הזהירה את הממשלה, האוצר והציבור כי עומק הבור בתקציב המדינה ל־2015 הוא 18 מיליארד שקל ולא 11־12 מיליארד כפי שטוען האוצר, היא מתנגדת להגדלת הגירעון בתקציב מעל ל־3%, תומכת בהעלאת מסים (בניגוד לעמדת שר האוצר) , ומתנגדת לקביעת רצפה מלאכותית לשער השקל מול הדולר - אך פעלה באגרסיביות לרכישת דולרים לצורך חיזוק השקל. במונחים של בנקים מרכזיים, הבנק של קרנית פלוג דווקא אקטיביסטי, לפחות בפרסומיו, אבל ישראל היא לא כמו כל מדינה. יש לה אתגרים גדולים, בימים אלה המשק אולי גולש למיתון – ולמרות זאת לא שומעים מקרנית פלוג רעיונות חדשים או מעניינים לעידוד הצמיחה. ההמלצות שלה שמרניות, החשיבה היא של איש ביקורת: לעלות מסים, לקצץ, לא להגדיל את הגירעון.

לפלוג אין את היוקרה, כוח ההרתעה והכריזמה שהיו לסטנלי פישר, אך למרות זאת היא כוח חשוב שאין לטעות בו: היא כלכלנית מהמעלה הראשונה וניחנה בעצבי ברזל. היא ניהלה, בתנאים כמעט בלתי אפשריים, את המאבק שלה לתפקיד הנגידה, היא לא נבהלה מההשתלחויות של חברי כנסת חרדים, לאחר שטענה כי הצמיחה במשק תפגע אם חרדים וערבים לא יצטרפו לשוק העבודה, וגם לא מהמתקפה נגדה בגלל התנגדותה לתוכנית מע"מ 0%. במידה רבה, פלוג מובילה את ההתמודדות עם המשבר במשק. היא מזהירה מפניו, אומרת שצריך לעלות מסים ולקצץ, ובעיקר - מורידה ריבית ופועלת בזירת השקל־דולר בשעה שלפיד ונתניהו לא עושים דבר. יש לקוות שבתוך הוואקום שמשאירים שר האוצר וראש הממשלה במדיניות הכלכלית, תמצא פלוג את הדרך להגדיל את תפקידה - ולרכוש לעצמה את המעמד הציבורי שלו היא ומדינת ישראל ראויות.

7
צילום: אמיל סלמן
גלעד ארדן
שר התקשורת
גלעד ארדן נחוש להיזכר כרפורמטור הגדול של תחום התקשורת והשידור הציבורי. לאחר שטיפל בהצלחה ברשות השידור, הוא מנסה לנטרל את מונופול מדורת השבט – ערוץ 2

לא מזפזפ

מאת נתי טוקר

כאשר גלעד ארדן נכנס לתפקידו כשר התקשורת, הוא נראה כמו קאובוי במערב הפרוע שמסתער לתוך בר רועש עם שני אקדחים שלופים - ויורה לכל כיוון: הוא יסגור את רשות השידור, והוא אכן ביצע זאת, וכעת הוא נחוש לפרק גם את ערוץ 2 ולאפשר לערוץ 10 להיסגר. מלבד זאת, הוא הצהיר כי הוא יאלץ את HOT ו־yes לפתוח חבילה צרה; ירחיב את עידן פלוס; ייפתח את תחום החדשות בטלוויזיה, שבו שולטת ללא עוררין חברת החדשות של ערוץ 2, לתחרות משמעותית; יכניס מתחרים חדשים לטלוויזיה הרב־ערוצית ויוריד את המחירים; יסדיר את שוק הטלפוניה; יטפל בשירות הלקוחות הגרוע של חברות התקשורת; ואפילו יעיף את תוכניות הריאליטי מהטלוויזיה ויסדיר את הרגולציה. היו שלגלגו על הצהרותיו של ארדן, אבל הוא הוכיח שהוא מתכוון גם ליישם.

ארדן היטיב להבין שכדי לדלג אל התפקיד הפוליטי הגבוה ביותר, עליו להוכיח שהוא פועל למען הציבור כולו. נכון להיום, הוא עשה את הבלתי ייאמן: בחודש שעבר, אחרי עשרות שנים של סיאוב ושחיתות, נכנס מפרק לרשות השידור והחלו ההכנות להקמת גוף חדש לשידור הציבורי. ארדן דחף את החוק בצורה שלעתים נראתה כפייתית: הוא נכח בכל ישיבות הוועדות בכנסת שדנו בנושא, התעמת עם העובדים, היה מעורב בכל תת סעיף וניצח על כל מהלכי המו"מ. חבריו למפלגה לא עזרו לו, אך הוא הצליח להשיג תמיכה חריגה מהאופוזיציה וגם אישור של ההסתדרות להוציא לדרך את המהלך. בדרך, הוא חתום על מהלך שרק פוליטיקאים מעטים היו מעזים לעשותו: פירוק המשרד להגנת העורף שבראשו עמד, בנימוק שהוא לא יכול לקבוע מדיניות כאשר פיקוד העורף אינו כפוף אליו.

החשש הוא שתהליכי הרפורמה האחרים בשוק התקשורת, אחרי אישור רפורמת רשות השידור, יארכו זמן רב. השחקנים החדשים לא ממהרים להיכנס לשוק הטלוויזיה הרב ערוצית בגלל אי הסדרת השוק. בשוק הטלוויזיה המסחרית עדיין לא ברור כיצד יסתיימו הליכי החקיקה ועתידן של קשת, רשת וערוץ 10 עדיין מוטל בספק. ארדן נחוש לנטרל את מונופול ערוץ 2 אחת ולתמיד ולפצל את קשת ורשת, אך האם יעמוד בלחצים ולא יאריך את פעילות ערוץ 10?

ארדן הציב לעצמו יעד להיזכר כרפורמטור הגדול של תחום התקשורת והשידור הציבורי כדי לצבור נקודות במסלול הארוך שלו ללשכת שר האוצר או ליעד הסופי: לשכת ראש הממשלה. את הצעד הראשון, של השידור הציבורי, הוא החל ליישם תוך הצגת יכולת ביצוע מרשימה, אבל הוא עדיין בתחילת הדרך.

8
צילום: דודו בכר ויותם רונן
חאלד כבוב, דוד רוזן, איתן אורנשטיין
שופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב
שלושה משופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב התבלטו השנה בהחלטות אמיצות ובמנהיגות משפטית ונהפכו לאגרוף הברזל השיפוטי של המלחמה בשחיתות וביחסי ההון–שלטון. פסקי הדין שלהם מהדהדים בזירה הציבורית וישפיעו במשך שנים רבות על הציבור ועל שוק ההון

יש שופטים בתל אביב

מאת יסמין גואטה

השופט חאלד כבוב
עם סיום פגרת בתי המשפט ייפתח באולמו של השופט חאלד כבוב שלב ההוכחות במשפטו של נוחי דנקנר — המשפט הפלילי המסקרן ביותר שידע שוק ההון הישראלי. היה זה אך טבעי שכבוב, שמרכז בידיו את התיקים הפליליים שמגיעים לפתחו של בית המשפט הכלכלי, יהיה השופט שידון בתיק.

כבוב נחשב לשופט קשוח, יסודי ונחוש והצהיר פעמים רבות על כוונתו להחמיר את הענישה בעבירות כלכליות. לפני כשנתיים היה לשופט הראשון בישראל שהטיל עונש מאסר בפועל על עבירת שימוש אסור במידע פנים, כאשר שלח לכלא לעשרה חודשים את אפרים קדץ, לשעבר סמנכ"ל באלספק הנדסה. קדץ, שהורשע בשתי עבירות שימוש במידע פנים, טען כי היתה זו מעידה חד־פעמית וכי אין הצדקה להעלות את רף הענישה דווקא על גבו, אבל בית המשפט העליון, בהרכב שהובילה השופטת פרופ' דפנה ברק ארז, דחה את הערעור שהגיש והותיר בתוקף את העונש שהטיל כבוב.

מאז חולל כבוב מהפכה בדיני התאגידים ונהפך לאימת שוק ההון הישראלי. בפרשת ההונאה בקבוצת החברות הבורסאיות בשליטת אנשי העסקים אריה גבעוני, רפי פלד ודוד הבי ("פרשת פלד־גבעוני"), אמר על מפכ"ל המשטרה לשעבר רפי פלד שתפקודו כיו"ר הקבוצה היה "כישלון קולוסאלי", ואילו את איש יחסי הציבור צביקה רבין שלח למאסר ממושך בפועל על שימוש במידע פנים.

את דרכו החל כבוב בחוג להיסטוריה ואסלאם באוניברסיטת תל אביב, ורק לאחר שסיים את לימודי התואר הראשון בתחומים הללו פנה ללמוד משפטים באותו מוסד. עם סיום לימודיו עבד כעורך דין פלילי עד למינויו לשיפוט בבית משפט השלום בנתניה. בהמשך קודם לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ועם הקמת בית המשפט הכלכלי נבחר להוביל את התחום הפלילי. הוא למד לתואר שני במשפטים באוניברסיטת ברקלי, וכיום שוקד על עבודת הדוקטורט שלו בהנחיית פרופ' שרון חנס, מומחה לדיני תאגידים מאוניברסיטת תל אביב. ההחלטות היצירתיות שלו זוכות על פי רוב לשבחים מפי מומחים בתחום. ההעמקה שלו בפן האקדמי של דיני החברות סייעה לו לגבש ראיית עולם מוצקה ומנומקת. לצד הניתוח המשפטי האנליטי שבפסיקותיו, פסקי הדין שלו חותרים לקדם שוק הון משוכלל ותחרותי.

כבוב גם מופיע לא מעט בכנסים מקצועיים שאליהם הוא מוזמן. שם, בפתיחוּת שאינה אופיינית לשופטים אחרים, הוא נוהג לשטוח את תפישת עולמו החברתית־כלכלית. כך למשל, בכנס לשכת עורכי הדין באילת, התייחס למכירתה של תנובה מקרן אייפקס לברייט פוד הסינית, ואמר כי זה מצער שהמחוקק לא נותן את דעתו לכך שהחברות הזרות פטורות ממס. בכנס אחר התייחס לשוק ההון הישראלי, ואמר כי אין אח ורע לריכוזיות בישראל וכי האכיפה והרגולציה מיושנות. החלטותיו מהשנים האחרונות ביססו את מעמדו כאחד השופטים הכלכליים המשפיעים ביותר וסוללות את דרכו לבית המשפט העליון.

השופט דוד רוזן
רגע השיא בקריירה המשפטית של השופט רוזן היה ללא ספק הרשעת ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בשוחד בפרשת הולילנד. רוזן קיבל את רוב טענות הפרקליטות, שהתבססו על מכלול ראיות ועל עדותו של עד המדינה המנוח שמואל דכנר, והרשיע את מרבית הנאשמים בפרשה. על אולמרט הוא גזר עונש של שש שנות מאסר, ואף עשה שימוש בטון חריף במיוחד בדברו עליו: "הנוטל שוחד הינו בבחינת בוגד, איש מעל הבוגד באמון שניתן בו, אמון שבלעדיו לא יכון, יקום ויהיה שירות ציבורי מתוקן", כתב רוזן. גם כשאישר את הסדר הטיעון עם שולה זקן לא חסך במילים קשות: "זקן פעלה בבוגדנות ועזרה לאולמרט כשותפה לפשע". התבטאויותיו החריפות גררו ביקורת ממקורביו וסנגוריו של אולמרט, אבל רוזן הצהיר בכנס לשכת עורכי הדין השנה כי הוא שלם עם כל מה שכתב.

לרוזן רקורד צבאי־משפטי עשיר. בצבא שירת ביחידת היועץ הכספי לרמטכ"ל (הוא בעל תואר בכלכלה), ואחר כך עבר לפרקליטות הצבאית. בעבר היה גם ראש המחלקה המשפטית בנציבות קבילות החיילים בדרגת אלוף משנה. לאחר שירות של 20 שנה בצה"ל התמנה לשופט בבית משפט השלום בתל אביב, ובהמשך לשופט מחוזי. התיקים המתוקשרים שעברו תחת ידיו היו אלה של השופט בדימוס דן כהן, אסי אבוטבול, יעקב נאמן, אביגדור קהלני, דוד ואנונו מרשות המסים, האחים פריניאן, אלי רייפמן וממציא "מדבקת הפלא", אריק קליין. עם זאת, היתה זו פרשת הולילנד שהציבה אותו באור הזרקורים — וגם חשפה אותו לביקורת. הוא אינו מהסס לזכות נאשמים וגם להטיח ביקורת בפרקליטות, אבל מורשעי הולילנד מאשימים אותו במעורבות חריגה בחקירת העדים ובכתיבת הכרעת דין שטחית ושגויה. בשנים הבאות תיבחן הכרעת הדין הזו במיקרוסקופ של בית המשפט העליון.

השופט איתן אורנשטיין
מספר החלטות שעליהן חתום השופט איתן אורנשטיין טלטלו בשנים האחרונות את שוק ההון הישראלי, ובראשן העברת השליטה בקונצרן אי.די.בי מידיו של נוחי דנקנר לידי קבוצת אלשטיין־בן משה. מאז פרישתה של השופטת ורדה אלשיך, לפני כשנה, הוא עומד בראש מחלקת הפירוקים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ואם אלשיך כונתה בפי כל "מלכת הפירוקים", אזי כשנה לתוך הקדנציה של אורנשטיין אפשר בהחלט להכריז: יחי המלך החדש.

את הקריירה השיפוטית החל אורנשטיין רק בגיל 45, לפני כן עבד במשרדו של ד"ר יוסי שגב, שם גם התמחה. במשרד טיפל בעיקר בתיקי פירוקים וכינוסים. ב־2001, לאחר כ־20 שנה במשרד, שבהן הגיע לעמדת שותף בכיר, מונה לשופט בבית משפט השלום בראשון לציון. ב־2007 מונה לרשם בבית המשפט המחוזי בתל אביב, וכעבור שנתיים קודם לשופט באותו בית משפט.

אורנשטיין נחשב לשופט חרוץ. יש שטוענים שהוא פורמליסט המקובע בחשיבה צרה, אך האמת היא שהוא בקי וגם מתעקש על הפרוצדורות המשפטיות. לעומת זאת, בעניינים אחרים – כולל בתיק אי.די.בי – ההחלטות שלו מצביעות על גמישות ויצירתיות. כך למשל, לראשונה במשפט הישראלי, הוא מינה משקיף להנהלת חברה ציבורית שבהתנהלותה מצא פגמים, וקבע תקדים כשהחליט לכפות על החברה הסדר נושים. פסק הדין שלו הוא הראשון שקבע כי בישראל רשאים נושים לקחת חברה מידי בעל שליטה שאינו מחזיר חובות ולכפות עליה הסדר הבראה לפי רצונם.

במהלך הדיונים בבית המשפט השמיע לא אחת ביקורת נוקבת על התנהלות המערכת הפיננסית בכלל, ועל זו של איי.די.בי בפרט. הוא הפתיע את הקהילה המשפטית ואת שוק ההון בנחרצותו. תיק אי.די.בי האפיל כמעט על כל תיק אחר שניהל אורנשטיין השנה אבל היו לא מעט כאלה, כולל הטיפול בהסדר החוב של אלביט הדמיה, שבה הורה על נטילת השליטה מידיו של איש העסקים מוטי זיסר והעברתו לנושים.

9
מימין אורי שני, הלל קוברינסקי ודני וסלי. צילום: מוטי מילרוד
הכוורת של לפיד
אורי שני, הלל קוברינסקי ודני וסלי
מקורביו של יאיר לפיד, ולא הפקידות הבכירה והמקצועית, הם אלה שעל פיהם יישק דבר במשרד האוצר, והם שותפים לכל הפורומים שבהם מתקבלות החלטות במשרד, כולל הפנימיים והחשאיים ביותר. לא תקין? אז מה, זאת פוליטיקה חדשה

בשביל זה יש חברים

מאת מוטי בסוק

הלל קוברינסקי, אורי שני ודני וסלי, החברים של יאיר לפיד, הם הצוות המייעץ לשר האוצר — הם, ולא בכירי האוצר — בכל הנושאים הכלכליים שאיתם מתמודד השר, וגם בנושאים אחרים, כולל פוליטיים, ביטחוניים ומדיניים. איתם לפיד נפגש באופן קבוע, איתם הוא מתייעץ, מהם הוא שומע, להם הוא מאמין, לפני שהוא מקבל את ההחלטות החשובות. גם בעלי תפקידים בכירים במשרדי הממשלה למדו כבר כי אם רוצים להגיע להסכמות ולהבנות עם שר האוצר, או לקדם נושאים שונים בעזרתו, הכתובת היא קוברינסקי, שני או וסלי. יושבי בתי קפה מסוימים יודעים לספר על הפגישות הדחופות שמקיימים אותם בכירים עם השלושה.

עם הקמת יש עתיד מונה קוברינסקי לראש מטה המפלגה, ולאחר הבחירות שימש כראש צוות המו"מ הקואליציוני מטעמה. קוברינסקי, תת אלוף במילואים ואיש עסקים פעיל, ושותפו, צבי פרנק, מכרו ב־2007 את חברת התוכנה שהקימו, אינטרוויז, לתאגיד הענק AT&T, תמורת 121 מיליון דולר. כיום משמש קוברינסקי כמנכ"ל החטיבה הישראלית של AT&T ומנהל עסקים נוספים. בתחילת הכהונה של הממשלה הזו, בעת העבודה על תקציב המדינה לשנים 2013־2014, הוא השתתף באופן פעיל ביותר בכל הדיונים, כולל ישיבות בהשתתפות בנימין נתניהו, שר האוצר לפיד, והמשנה (אז) לנגיד בנק ישראל, קרנית פלוג, וזאת לתדהמתם של מרבית הנוכחים. נוכחותו בדיונים אלה עוררה מורת רוח רבה בצמרת האוצר ובדרגי הביניים שלה, שכן לא זכור בעבר מקרה שבו אדם חיצוני המקורב לשר השתתף בדיונים הפנימיים הרגישים והסודיים ביותר של המשרד. בהמשך, בהתערבות היועץ המשפטי לממשלה, הופסקה השתתפותו בישיבות.

בנובמבר האחרון, לאחר מאמצים בלתי פוסקים של לפיד, מונה מקורב אחר שלו, אורי שני, ליועץ מיוחד ללא שכר לקבינט הדיור וכיועץ מיוחד ליו"ר הקבינט, תפקיד שבו נושא לפיד עצמו. קודם לכן נכשלו כמה ניסיונות של לפיד למנות את שני לתפקידים בכירים באוצר, בשכר. מינויו של שני, ללא שכר, אושר על ידי נציבות שירות המדינה והיועץ המשפטי, לאחר שקודם לכן הם התנגדו למספר הצעות אחרות לסדר לשני ג'וב. שני חתם על הסדר ניגוד עניינים שגובש על ידי הלשכה המשפטית באוצר ועל ידי משרד המשפטים.

שבועות אחדים אחרי מינויו, השתלח שני בבכירי האוצר שהתנגדו לתוכנית מע"מ 0 של לפיד. לדבריו, "אם הפקידים היו כל כך טובים, לא היינו במדבר הזה. זו אותה פקידות בכל המקומות, כולל בנק ישראל, שהמשבר בגללה. היא הבעיה ולא הפתרון".

שני מקורב לשר האוצר הן אישית והן פוליטית. בעבר היה ממקורבי המקורבים לראש הממשלה אריאל שרון וכמו כן היה חבר ב"פורום החווה". במחצית השנייה של שנות ה־90 הורשע בהפרת אמונים בתאגיד בתקופה שבה היה יו"ר מועצת המנהלים של חברת עמידר. השופטים ציינו כי בעבירות שביצע יש גוון ברור של שחיתות. ההרשעה בדין מונעת ממנו לעמוד בראש חברה ממשלתית. בנובמבר האחרון סיים שני את קשריו עם חברת הנדל"ן הכושלת פולאר, שבעבר היה מנהלה. במערכת הבחירות סייע ללפיד בהובלת יש עתיד. הוא עמד מאחורי פרויקט הדיור של יש עתיד בבחירות ולאחריהן, לבניית 150 אלף יחידות דיור להשכרה בעשור הקרוב בעשרה מרכזי ערים גדולות בארץ.

ראש מטה שר האוצר, דני וסלי (64), הוא מהאנשים המקורבים ביותר ללפיד ביום יום.בעבר היה סולן להקת פיקוד מרכז, ובהמשך היה בעל חברה להפקה של תוכניות טלוויזיה. בעיסוקו זה גם הכיר את לפיד, והשניים מיודדים שנים רבות. הוא בעל תואר ראשון בכלכלה ובמנהל עסקים מאוניברסיטת בר אילן. לאחר שלפיד הכריז על הקמת יש עתיד, הצטרף וסלי לצוות המוביל של המפלגה. הוא היה חבר בצוות המו"מ הקואליציוני של יש עתיד, וכיום מעורב בכל העשייה של לפיד כשר אוצר, הן בנושאים הכלכליים המובהקים, והן בנושאים של מינויים אישיים, וקשרים יום יומיים שוטפים עם בכירי האוצר.

10
צילום: עופר וקנין
יאיר לפיד
אפשר היה להתייחס לכהונתו של יאיר לפיד במשרד האוצר כאל בדיחה, אם היא לא היתה על חשבוננו. זה "עניין תוצאתי"

מה שנראה כמו ברווז

מאת איתן אבריאל

בקומדיה הבדיונית "בחזרה לעתיד", שבה הגיבור הראשי מרטי מקפליי חוזר בזמן לשנות ה־50, מנסה ממציא מכונת הזמן, ד"ר אמט בראון, לברר אם הוא באמת בא מהעתיד. "אמור לי, מיהו נשיא ארצות הברית ב־1985?", הוא שואל, ומקפליי משיב שזהו רונלד רייגן. "רייגן, השחקן?", פורץ הדוקטור בצחוק ולא מאמין. אם הייתם מספרים לאדם שבילה את חמש השנים האחרונות בחלל ששר האוצר של ישראל הוא יאיר לפיד — אדם שלא סיים תיכון, ומראיין טלוויזיה שמעולם לא גילה עניין מיוחד בכלכלה — תגובתו היתה בוודאי דומה.

במינוי המפתיע שלו למשרד האוצר, התפקיד הניהולי או הציבורי הראשון שלו מעולם, לפיד דווקא קיבל הזדמנות ואשראי מהציבור. ואולם, היעדר הניסיון בא לידי ביטוי כבר ביומו הראשון בירושלים. פקידי האוצר הודיעו לו שיש בתקציב "בור" של יותר מ־40 מיליארד שקל ושצריך לסגור אותו באמצעות מסים, גזירות וקיצוצים. לפיד התנפל על המשימה, הוציא אותה לפועל, ומיד לאחר מכן גילה שהטעו אותו ושהבור אינו כה גדול. בתגובה הוא החל לפתוח את הארנק ולבטל חלק מהמסים שרק עתה הכריז עליהם.

עברה עוד חצי שנה, והתמונה שוב התהפכה. המשק בהאטה, ההוצאות בגין מבצע צוק איתן עצומות, ושוב נפתח בור שצריך לסגור ולפיד הכריז על קיצוץ רוחבי.

התוצאה: תוך קצת יותר משנה לפיד ביצע כבר שלושה זיגזגים על הדברים המהותיים ביותר: הוא החליף רבים במשרד האוצר, תוך התעקשות על מינוי נשים; הוא הסתכסך עם כלכלני האוצר ואינו מקבל את המלצותיהם; בחודשים האחרונים הוא שם את כל יהבו האישי והפוליטי על תוכנית מע"מ 0 שהגה יחד עם שני יועציו העיקריים, שגם הם אינם כלכלנים, הלל קוברינסקי ואורי שני, למרות ביקורת חריפה מצד כל אנשי המקצוע. תגובתו של לפיד לביקורת - "זו לא תוכנית לכלכלנים" - תירשם לעד בספר הציטוטים של שרי האוצר בישראל, וכך גם המונח החדש "גירעון תוצאתי" — הפער בין ההוצאות להכנסות — שלמעשה מצביע על תקציב שאינו מתוכנן ואינו מנוהל. בדרך, הוא מתכתש עם הנגידה קרנית פלוג שחולקת על החלטותיו, ושאותה כינה יועצו אורי שני "פקידה", וכולם יחד ממשיכים להחליש את האמון בהנהגה הכלכלית של המדינה.

יש מי שמספרים על מציאות מדאיגה אפילו יותר, לפיה קוברינסקי הוא מי שקובע את הדברים בפועל עבור לפיד. על פי אותם מקורות, כדי לסגור דבר מה עם משרד האוצר, הדרך המקובלת כיום היא לקבוע פגישה עם קוברינסקי בבית קפה מחוץ למשרד. באוצר עצמו מספרים שאגף תקציבים מעולם לא היה כה חלש, מקצועית ופוליטית. דווקא בימים אלה של חירום כלכלי, מודים הבכירים שהעשייה החדשה מועטה מאוד, ולאחר המלחמה מתמקדת בתקציב 2015. לפיד היה בשבועות האחרונים עסוק בהתכתשויות ביטחוניות, מדיניות ופופוליסטיות מול ראש הממשלה , לא פחות מאשר בעיסוקים כלכליים.

יאיר לפיד. צילום: אוליבייה פיטוסי

לפיד מרגיש נוח יותר עם התקשורת מאשר עם עבודת מטה כלכלית. היו לו הערות נגד טבלאות אקסל, והוא ביקש ניסוחים פשוטים יותר. בחודשים הראשונים לכהונתו הוא הרבה לתקשר עם גולשים בדף הפייסבוק שלו. בהמשך לא פספס הזדמנות לדבר ולהתראיין בכל כלי תקשורת ובכל כנס אפשרי. היקף ההודעות, הצילומים, ההופעות הציבוריות ומסיבות העיתונאים, לעתים קרובות סביב עניינים שוליים במונחים של המשמעות הכלכלית שלהם, מגמדים את העשייה בפועל. אין כמובן שום פסול בשר אוצר רהוט ונאה שיודע לתקשר עם הציבור, אך את העשייה מודדים במבחן המציאות — וזו עגומה. החלשה של המשרד, התעסקות עם חרדים, ביטחון ופוליטיקה באו על חשבון רפורמות חשובות שיכולות לקדם את כלכלת ישראל. המהלך הגדול שלו להורדת מחירי הדיור נראה גרוע ובינתיים משיג תוצאה הפוכה. האמון הציבורי בהנהגה הכלכלית מעולם לא היה נמוך יותר.

בעת מינויו של לפיד הסבירו פרשנים פוליטיים שזהו תרגיל מתוחכם של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא ייתן ללפיד, האיום עתידי על מעמדו, להתנגש במציאות של משרד האוצר, עד שזה יכשיל את עצמו ויאבד מכוחו. אם כך היה, נתניהו הצליח. מי שנראה בתחילת הדרך כברווז ועשה קולות של ברווז אכן התגלה כברווז, וברווז לא צריך להיות שר האוצר של מדינת ישראל.

יאיר לפיד נכשל. הוא אינו מתאים למשרד האוצר. מי שרוצה, יכול להאשים את נתניהו ברשלנות לאומית על כך ששם באוצר, במודע, אדם לא מתאים, רק כדי לחסל אותו פוליטית. מי שרוצה יכול להאשים את לפיד בתמימות וביהירות על כך שלא הבין שעליו ללמוד את מלאכת הניהול והעשייה הפוליטית לפני שהוא קופץ למים כה עמוקים. הציבור צריך לבוא חשבון עם שניהם ולדרוש שאת משרד האוצר יוביל אדם מנוסה הזוכה לתמיכה אמיתית וכנה של ראש הממשלה, ושהוא קודם איש מקצוע, ורק לאחר מכן פוליטיקאי.

11
צילום: אליהו הרשקוביץ
יוחנן דנינו
מפכ"ל המשטרה
למרות ההצהרות היפות שהשמיע בעת מינויו, תיזכר כהונתו של יוחנן דנינו כמפכ"ל כזמן שבו הידרדרה תדמיתה הציבורית של המשטרה לשפל חסר תקדים והתרחשו כמה מהפרשות החמורות בתולדותיה

מפנה לשום מקום

מאת יניב קובוביץ'

עם כניסתו לתפקיד מפכ"ל המשטרה במאי 2011, יצא יוחנן דנינו בקמפיין אגרסיבי לתוכנית עבודה חדשה שאותה כינה "תוכנית המפנה". דנינו נבחר פה אחד - פיו שלו - להיות הפרזנטור של הקמפיין, שכן שפתו הרהוטה, מראהו הייצוגי וניסיון העבר שלו הקרינו, לדעתו, הילה על התוכנית שאותה הוא מנסה למכור לציבור. להחלטה הזאת היו השלכות קשות. דנינו האמין שהמקום שבו יש לחולל שינוי נמצא במוקדי 100 של המשטרה, שם מתרחש המפגש הראשוני בין האזרח לשוטר. גדי ויכמן בבאר שבע, יוליה ויזוקורסקי בתל אביב והילדות באל־פורעה - כולם שילמו בחייהם רק משום שלא קיבלו את המענה של מוקד 100. השיא היה כמובן בחטיפת שלושת הנערים שער, פרנקל ויפרח, שנרצחו בחברון לאחר שניסו ללא הצלחה להודיע על חטיפתם למוקד 100 של המשטרה. דנינו גם ספג ביקורת אישית באותו מקרה, כשהחליט להישאר בארצות הברית מספר ימים ולא לחזור מיד לישראל.

בתקופת דנינו נאלצו שני ניצבים לעזוב את תפקידם: ניצב ניסו שחם, נגדו הוגש כתב אישום בגין הטרדה מינית; וניצב מנשה ארביב, שנאלץ לפרוש בעקבות חשדות לכאורה לקבלת שוחד וטובות הונאה מאנשיו של הרב פינטו. חשדות להטרדה מינית, שוחד וטובות הונאה, שנקשרו לבכירים במשטרה, הביאו את הארגון למקום הנמוך ביותר בכל הקשור לאמון הציבור. דנינו ספג וממשיך לספוג ביקורת קשה על כך שלא יזם חקירות נגד השחיתות הציבורית. במשך שנים הצטברו במשטרת ישראל חשדות באשר לאי סדרים בנמל אשדוד, להתנהלותו של בנימין בן אליעזר, לחוזה של מאיר שטרית עם עוזרת הבית שלו ועוד חקירות של קבלנים וטייקונים אחרים. ואולם, החקירות בכל הנושאים הללו נפתחו רק לאחר שהמשטרה נגררה לתוכן, ולא ביוזמתה. המשטרה גם לא היתה זו שדחפה לחקירת פרשת הרפז־אשכנזי, ולולא דרש הפרקליט הצבאי הראשי לפתוח בחקירה, ספק רב אם דנינו היה עושה זאת בעצמו.

מערכת היחסים של דנינו עם דמויות ציבוריות בעלות השפעה עלתה גם היא לא אחת לדיון ציבורי. לדנינו לא היתה בעיה לארח במטה הארצי את עו”ד דב ויסגלס, מי שהיה ראש לשכתו של ראש הממשלה אריאל שרון, ואת מנכ”ל הוצאת הספרים ידיעות אחרונות, דב איכנוולד, באירוע לכבוד הוצאת ספר שכתב ויסגלס על שרון, בלי להזכיר כי ראש הממשלה לשעבר נחשד בקבלת שוחד של מיליוני דולרים בטרם שקע בתרדמת. גם פרשת האי היווני לא הוזכרה, אבל תמונה של דנינו בלשכתו עם הספר החדש פורסמה אפילו באתר המשטרה.

בזמן שדנינו בחר לא להתעסק עם הלחימה בשחיתות הציבורית ובפשיעה ברחובות, הוא דווקא מצא במי כן להילחם: בכם, האזרחים הקטנים. ב־2012 נפתחו 23 אלף תיקים נגד מעשני סמים קלים בישראל - 70% מהם בגין שימוש עצמי ורק 30% מהתיקים על גידול, יבוא, הפקה וסחר, שהם העבירות האמיתיות בתופעת הסמים. גם דפני ליף וחבריה נגררו לתאי מעצרים ולאולמות בתי המשפט והוגשו נגדם כתבי אישום. דנינו נזכר לצאת נגד התופעה בטענה שהוא "לא אוהב" את כתבי האישום האלה, חודשים ושנים לאחר שהוגשו לבתי המשפט. לכך מתווספת האלימות המשטרתית והמעצרים הפרועים של אלפי מפגינים מהמגזר הערבי, שם דנינו לא ממהר לבטל את כתבי האישום.

דנינו לא רואה את עצמו אשם בכישלון קמפיין "תוכנית המפנה". כמו במקרה שבו התנגש רכבו ברוכב אופנוע, בפברואר 2013, אז נשאר דנינו ברכב ולא יצא לדרוש בשלומו של הרוכב, ולבסוף פיטר את נהגו, כך עשה גם במקרים המביכים האחרים ולכל מי שהיה סביבו בעת התרחשותם. לראיה, דנינו החליף ארבעה דוברים למשטרה בתוך שלוש שנים. זאת, כאשר במשך כל הזמן היתה לדנינו דוברת אישית צמודה - תפקיד שלא קיים אצל הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ או ראשו של כל גוף גדול אחר. גם העוזרים שלו הוחלפו בזה אחר זה.

מאז החל מבצע צוק איתן ירד דנינו למחתרת מבחינה תקשורתית. ייתכן שהבין שעד לסיום הקדנציה שלו, במאי הקרוב, עדיף כמה שפחות תקשורת. הוא רצה למזער את הפגיעה שספג בשנים האחרונות, בשאיפה שזה לא מה שיזכרו לו ביום שבו יפשוט מדים ויחליט להמשיך כאיש ציבור בפוליטיקה או בעסקים. ספק אם זה יעזור לו.

12
אלון חסן, אבינועם שושן, פנחס עידן, מאיר תורג'מן, מיקו צרפתי. צילומים: אמיל סלמן, אבי בר אלי, איליה מלניקוב, מוטי מילרוד, אליהו הרשקוביץ
ראשי הוועדים
אלון חסו, אבינועם שושן, פנחס עידן, מאיר תורג'מן, דוד (מיקו) צרפתי
  • אלון חסן יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד (מושעה מהוועד)
  • אבינועם שושן מ"מ יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד
  • פנחס עידן יו"ר ועד עובדי רשות שדות התעופה
  • מאיר תורג'מן יו"ר ועד עובדי נמל חיפה
  • דוד (מיקו) צרפתי יו"ר המזכירות הארצית של עובדי חברת החשמל
שנה קשה עברה על ראשי ועדי העובדים במונופולים הממשלתיים הגדולים. לא רק שהציבור החל לסמן אותם כאחראים לפגיעה בשירות, אלא גם לראשונה עמד מולם דרג פוליטי מסויג, שמטה אוזן גם לדעת הקהל הציבורית ־ ולא חושב רק על החשבון הפוליטי שיוגש לו, אולי, בפריימריס

לא כתמול שלשום

מאת אבי בר–אלי

ראשי הוועדים הגדולים במשק, דוד (מיקו) צרפתי (חברת החשמל), פנחס עידן (רשות שדות התעופה), מאיר תורג'מן (נמל חיפה), אלון חסן ואבינועם שושן (נמל אשדוד), וניקה שמחוביץ' (רכבת ישראל), נתקלו השנה בחברי ממשלה וכנסת שלא מיהרו, כבעבר, להיעתר לכל דרישה שהעלו, להיענות לכל תנאי שהעמידו או להעניק להם תמיכה פוליטית שניסו לגייס. לכל הפחות הפגינו הפעם המחוקקים והרגולטורים זהירות רבה בהתנהלותם מול ראשי הוועדים, ולא חיפשו לה פומביות. אין זה אומר שמעמד ועדי המונופולים נפגע, או שעוצמת השאלטר שבידיהם נחלשה. נהפוך הוא: המשך הגידול בנפח הפעילות המשקית אף מגדיל לעתים את מוטת השפעתם הפוטנציאלית (למשל, בנמלי הים וברכבת ישראל). אלא שבתקופה הנוכחית, עצם האחיזה בשאלטר עלולה להיות לרועץ, ומימושו בפועל של כוח כזה נהפך למסוכן לא פחות עבור הוועדים עצמם. עוצמתם של ראשי הוועדים, והתדמית הציבורית שטיפחו, הפכו אותם לכתובת רלוונטית גם לחצי הביקורת של קהל הצרכנים.ואם בעבר היו אלה מנהלי החברות הממשלתיות שנדרשו לספק הסברים לאי יכולתם לשלוט במערכת יחסי העבודה, הרי כיום אלה ראשי הוועדים שעומדים במרכז הבמה, ונתפסים כאחראים העיקריים לכאוס הארגוני ולהשלכותיו הציבוריות.

הביטוי החד ביותר לכך ניתן השנה בנמל אשדוד, שם הוכיח שר התחבורה, ישראל כ"ץ, כי ניתן אפילו לגרוף הון פוליטי וציבורי בזכות התייצבות לעומתית מול ועד עובדים חזק, בעוד שוועד הנמל לא מפנים את השינוי ומנסה להגיב לכך בכלים של "העולם הישן", דרך התפקדויות מלאכותיות נגד השר במרכז הליכוד.

גורלם של ראשי הוועדים המודחים/מושעים, גילה אדרעי (רכבת ישראל) ואחריה חסן, לימד השנה את עמיתיהם לראשות ועדי המונופולים כי התפיסה ה"צבעונית" של התנהגותם בקרב הציבור וכלי התקשורת דוהה והולכת, בעוד שבמקביל, מערכות החקיקה, הרגולציה והאכיפה סלחניות פחות לגילויי ביריונות, גם אם אלה מלווים בדרישות ארגוניות לגיטימיות. למעשה אם בעבר נשאו ראשי הוועדים הגדולים במשק את נס העבודה המאורגנת, כיום הולכת ומתחדדת האבחנה בין גל התארגנויות העובדים החדשות, שתכליתן הגנה על זכויות העובדים, ובין ארגוני העובדים הוותיקים שהציבור הוא שנזקק להגנה על זכויותיו מפניהם. זאת, בייחוד כאשר ראשי הוועדים הגדולים מסתבכים בהפרות חוק לכאורה ומככבים במדורי הפלילים.

השנה הקרובה, לפיכך, תעמיד בפני ראשי הוועדים אתגר אסטרטגי דרמטי: הם ייאלצו להתמודד עם שרים וחברי כנסת שתרים אחר קופון פוליטי־ציבורי שניתן לגזור באמצעות טיפול ביוקר המחיה או קידום רפורמה משקית חשובה, ומטרה זו של הפוליטיקאים תעבור לא פעם בהחלשת העוצמה המרוכזת בידי הוועדים.

בנמלים, ינסו תורג'מן ושושן להשיג רשת ביטחון כלשהי לעובדים, לנוכח גלגלי התחרות הממשמשת ובאה בענף. הם ינסו לחמוק מהרושם הפלילי הקשה שהותירה פעילות עסקיו הפרטיים של חסן בנמל אשדוד ולהחזיר את הפולמוס בעניין דרישותיהם לפסים מקצועיים. זאת, בעוד שבתי הדין לעבודה מונעים מהם בינתיים להפעיל את נשק השביתה ואילו הדרג הפוליטי בורח מחברתם כמו מאש.

בחברת החשמל ייאלץ צרפתי — שקיווה לחתום על "רפורמת שקשוקה" שבמסגרתה תחולץ חברת החשמל ממצוקתה במימון תעריף החשמל, בעוד שאלפי העובדים יזכו למענקי מיליארדים מכספי ציבור — לטוות תוכנית חלופית. זאת, לאחר שהרפורמה המרוככת שרקח נתקלה בביקורת ציבורית קשה ובשר אוצר שהטיל וטו על מימושה; ברשות שדות התעופה יילחם עידן על כך שהפעלת שדה התעופה הבינלאומי השני שתקים ישראל כגיבוי לנתב"ג תימסר למונופול רש"ת ללא מכרז. זאת, ברקע כישלון רש"ת בטיפול במשבר הטיסות במהלך צוק איתן.

את התנגדותם למהלכי הממשלה ייאלצו ראשי הוועדים להוביל ללא תמיכה ציבורית מובנת מאליה, ללא גיבוי פוליטי אוטומטי או פומבי ומול מערכת רגולטורית נועזת יותר. זאת, כשגם בתי הדין לעבודה, מעוזם האחרון אולי של ועדי המונופולים הגדולים, נזהרים כיום מלהתיר להם לפתוח בצעדי שביתה.

13
צילום: אוליבייה פיטוסי
דורית סלינגר
המפקחת על הביטוח במשרד האוצר
המינוי המפתיע של דורית סלינגר למפקחת על הביטוח במשרד האוצר התגלה כהצלחה מסחררת

המבוטחים והחוסכים קודמים לחברות הביטוח

מאת מירב ארלוזורוב

מינויה של דורית סלינגר למפקחת על הביטוח במשרד האוצר, באוגוסט 2013, נתקבל בהרמת גבה. סלינגר, שכיהנה שנים ארוכות כמנכ"לית של חברת הדירוג S&P מעלות, נחשבה לבעלת ידע צר בלבד לתחום הרלוונטי, ובנוסף, כמנכ”לית של חברת הדירוג המובילה בישראל, נתפסה כמי שמשרתת את בעלי החברות החזקים במשק וכמי שלא חזתה מראש את משבר הסדרי החוב בשוק אגרות החוב בישראל. גם תפקידיה בעבר בחברות השייכות לבעלי ההון – למשל, כדירקטורית במליסרון שבשליטת ליאורה עופר וכיועצת פיננסית לקבוצת דלק – לא הוסיפו לה נקודות.

על רקע הציפיות הנמוכות הללו, כהונתה של סלינגר עד כה היא בבחינת הפתעה מרעישה. בחלוף שנה, ניתן כבר לקבוע כי מדובר באחת המפקחות הנועזות שידע ענף הביטוח, ושהיא משיבה את הפיקוח על הביטוח לימים שבהם תיפקד כרגולטור נשכן. בניגוד לקודמה, עודד שריג, שהצטייר כמי שעסוק בעיקר בשמירה על יציבות חברות הביטוח, סלינגר אינה מהססת לנענע את הסירה הכבדה, ועם כניסתה לתפקיד הניעה סדרת מהלכים רגולטוריים וניהוליים שמטרתם להיטיב עם החוסכים לפנסיה.

תחילה פיצלה סלינגר את מערכי התלונות במשרד האוצר, והקימה מערך תלונות נפרד לכל מחלקה במקום אגף תלונות מרכזי אחד; בהמשך דחפה להפעלת המסלקה הפנסיונית (שאמורה להקל על יכולת הניוד בין קופות הגמל וקרנות הפנסיה), התבטאה בחריפות בנושא שכרם של מנכ”לי חברות הביטוח ופעלה לקביעת מדיניות שכר בכירים מפורטת ומנומקת. ההמשך היה בפרסום מדד שירות התביעות של חברות הביטוח, שחשף מיהן חברות הביטוח שלא משלמות תביעות והלבין את פניו של הענף כולו. בצעד דרמטי נוסף החליטה סלינגר להוביל את ההמלצה של ועדת גרמן על שינוי ענף ביטוחי הבריאות וחיוב חברות הביטוח להציע פוליסת בחירת מנתח אחידה.

אחד התחומים שבו סלינגר עדיין לא הצליחה לטפל הוא יכולת הניוד בביטוחי המנהלים. כיום כמיליון חוסכים כלואים בביטוחי המנהלים בלי יכולת לעבור חברת ביטוח מחשש שיאבדו את זכויותיהם. עם זאת, מפעולותיה עד כה עולה בבירור כי התחרות והדאגה לצרכן חשובה לה הרבה יותר מאשר יציבות חברות הביטוח, וזהו ללא ספק שינוי מרענן בניהול הפיקוח.

14
הטייס האוטומטי
של תקציב המדינה
חלק גדול מהחלטות התקציב נקבע מראש מתוך סדרי עדיפויות והסכמים שנקבעו בעבר, ואינו נתון לשינוי. זה כלי מצוין לנטרול קוצר הראייה של הפוליטיקאים וגחמותיהם הפוליטיות, אבל ככה אי אפשר לשנות כלום

על אוטומט

מאת איתן אבריאל

במדינת ישראל, החלטות הממשלה, המדיניות, החזון והאג'נדות של המנהיגים הנבחרים באים לעולם בדרך אחת: תקציב המדינה. שם, ובחוק ההסדרים, הכל נקבע: מי יקבל כמה ובאילו תנאים, וגם — מי לא יקבל. אלא שבעת הדיונים על התקציב ישנה דמות אחת, אמנם וירטואלית, שמשפיעה יותר מכל הנוכחים, כולל שר האוצר. זהו הטייס האוטומטי. הטייס האוטומטי הוא פועל יוצא של כל סדרי העדיפויות וההחלטות שהתקבלו בעבר, ושבגינם צריכה הממשלה, על פי חוק, לתת תוספות בעתיד. חלק מההחלטות האלה נקבעו לפני עשרות שנים: הנתונים הדמוגרפיים שעל פיהם נקבע התקציב; כמה יוקצה לסלילת כבישים בהתאם למספר המכוניות והתושבים הצפוי; כמה מיטות יועמדו לרשות קשישים; כמה ילדים יהיו בכיתה או בבית ספר. חלק אחר של הטייס האוטומטי טרי יותר, למשל התוספות לניצולי שואה.

למה המנגנון הזה משפיע כל כך? בגלל גודלו, והדרך הפשוטה להמחיש זאת היא בהשוואה הבאה: לממשלה יש יכולת, על פי חוק, להגדיל את התקציב בסדר גודל של כ־2% בשנה (פעם זה היה 1.7%, עכשיו המספר צמח לכ־2.7%). זהו מספר שבמונחים כספיים שווה למעט יותר מ־5 מיליארד שקל. זאת מידת חופש מצומצמת מאוד. לעומת זאת, הטייס האוטומטי מגדיל את התקציב, כפועל יוצא של החלטות העבר, בסדר גודל של 20 מיליארד שקל — כמעט פי ארבעה. המשמעות המעשית היא שבכל שנה אין למעשה לממשלה כסף, והיא כמעט תמיד צריכה להתחיל את מלאכת התקציב בקיצוצים — ובוודאי שבתקופות של משבר תקציבי, כמו בעת הזו. הטייס האוטומטי שם בפני הממשלה מראה שמשקפת מה עומד לקרות בשנה הקרובה, ומגבילה אותה בקבלת החלטות, בשינוי מדיניות ובהחלפת סדרי עדיפויות.

כל זה אינו אומר שהטייס האוטומטי הוא מנהל גרוע. העיקרון שלו חיובי: זהו הכלי שבאמצעותו המדינה קובעת מדיניות לטווח ארוך. ממשלה שרוצה לקבוע תוכנית לחמש שנים בסעיף מסוים, חייבת לקבוע כללי טייס אוטומטי לכל התקופה, אחרת הכל יהיה לזמן קצר, ונתון למצבי רוח וגחמות פוליטיות. שינויים לאומיים לוקחים זמן, ובלי הטייס האוטומטי שום יעד חשוב לא יושג. עם זאת, אי אפשר לחמוק מההיבט השלילי של עבודת הטייס: פוליטיקאים אוהבים לדחות הוצאות לשנים הבאות כדי לעבור את ההווה בשלום, רק כדי לגלות ש"השנים הבאות" הגיעו — והטייס שדורש עכשיו את הכספים שלו מרוקן את מעט הכסף שנמצא בקופה. כך, מדי שנה, מגלים קובעי המדיניות ובעלי החזון שאין להם כסף לבצע את מה שהציבור שלח אותם לעשות.

אבל רגע, הרי הטייס הוא לא באמת בן אדם, אין לו זכות וטו על השרים וחברי הכנסת, ולכן אפשר לשנות אותו ואת תוכנת ההפעלה שלו. נכון? התשובה היא כן ולא. אפשר לשנות כל החלטה וכל חוק, אבל המציאות הפוליטית מראה שקשה מאוד, ולעתים כמעט בלתי אפשרי, לשנות התחייבויות שניתנו בעבר, ועוד יותר כאלה שהציבור התרגל לקבל. תארו לעצמכם שהממשלה תבקש לבטל את הגידול האוטומטי במיטות לקשישים. האם זה יעבור את מבחן הציבור? דמיינו החלטה שלא לשלם תוספת שכר לעובדי מדינה שהובטחה ונחתמה לפני שנים, כחוזה מחייב עם ההסתדרות. אפשר מראש למחוק מיליוני שקלים מהפסד פעילות כלכלית, בשל השביתות והעיצומים שללא ספק יגיעו בתגובה. גם בשנים הקרובות הטייס האוטומטי ימשיך להיות דומיננטי ומשפיע בשולחן הממשלה, ושום בחירות או שינוי שיטת ממשל לא יזיזו אותו משם.

15
צילום: רון קדמי, מוטי מילרוד
ציון קינן ורקפת רוסק עמינח
מנכ"ל בנק הפועלים ומנכ"לית בנק לאומי
כשהם נהנים מתמיכתו של רגולטור המחויב ליציבות הבנקים, כלומר לרווחיותם, וכששאר הבנקים תופסים ביחד פחות ממחצית מהשוק, מנכ"לי לאומי והפועלים שולטים ללא עוררין במערכת הבנקאות

60% מהעוגה

מאת סיון איזסקו

בעסקים שונים מבנקאות, מכות כלכליות כמו ההפסדים של הבנקים בתיקי האשראי לנוחי דנקנר ואי.די.בי, או הקנסות בסך מיליארד שקל ששילם בנק לאומי לרשויות החוק האמריקאיות בפרשת הלבנות ההון, היו יכולים לגרום להתמוטטות. אלא שבמקרה של בנק הפועלים ובנק לאומי, לא מדובר בעסקים רגילים כי אם בדואופול הגדול והעוצמתי בישראל: "פועלומי". מבנה מערכת הבנקאות מאפשר לבנקים הגדולים לבצע טעויות גדולות ויקרות, להעסיק הרבה יותר עובדים מכפי שנדרש, ולשלם משכורות גבוהות ולעתים מנופחות — ועדיין להציג רווחיות, כמעט בכל תנאי מזג אוויר.

אומרים שבנקאות היא עסק נהדר — אולי העסק עם המודל העסקי הטוב ביותר שישנו. אי אפשר בלי בנקים, ובנקים הם למעשה קבלן משנה של השלטון בכל הקשור לגביית מסים במקור, סליקה, ביקורת על הלבנת הון, תשלום משכורות ועוד אינספור פעילויות. למרות הדיבורים על רפורמות, בפועל כל תקנה או רגולציה חדשה הופכת את הבנקים לנחוצים יותר. ואם יש לך בנק, מה יכול להיות יותר טוב מלהיות אחד משני הבנקים ששולטים יחד על יותר מ־60% מהמערכת, בחסות רגולטור שמחויב, על פי תפיסתו, לדאוג ליציבות ולכן לרווחיות שלך? עובדה: בעוד שהפיקוח על שוק ההון הגביל את גובה דמי הניהול, בפיקוח אפילו לא חולמים על הגבלה דומה על מרווח המימון הבנקאי — שהוא מקור הרווחים העיקרי של הבנקים. זהו עולמם, המתוק ביחס לרבים מהעסקים האחרים, של המנכ"לים ציון קינן (בנק הפועלים) ורקפת רוסק־עמינח (בנק לאומי).

במקביל לשליטה במכונה אוטומטית לייצור מזומנים, השניים גם מטפלים במשברים ובאסטרטגיה. לצד ההתנהלות הבעייתית של קינן בהתמודדות מול הלווה מספר אחד שלו, נוחי דנקנר, שקיבל הלוואות אישיות בהיקף של מאות מיליוני שקלים מבלי שנדרש עד כה להחזירן, מוביל קינן מהפכה במערכת הבנקאות באמצעות צעדי התייעלות שהוא מיישם בבנק מאז מינויו ב־2009. צעדים אלה הובילו לירידה בהוצאות התפעוליות, באופן שמייצר לבנק יתרון משמעותי לגודל. ההתייעלות בבנק הפועלים אילצה את יתר הבנקים — בדגש על לאומי ודיסקונט — להגיב, ולמעשה להעתיק את המהלכים שביצע קינן. בדיסקונט מינו השנה את לילך אשר־טופיליסקי, שכיהנה כראש החטיבה הבנקאית בבנק הפועלים, על מנת שתיישם בדיסקונט התייעלות כמו שבוצעה בהפועלים.

מערכת יחסי העבודה בבנק הפועלים תמיד היתה פשוטה יותר מאשר בלאומי ובדיסקונט. ייתכן שזה קשור לכך שבהפועלים, נציגי העובדים מוצאים עצמם בחלוף קדנציה בתפקידי מפתח בצמרת הבנק, וזה מקל על הבנק להוביל צעדי התייעלות. ההתייעלות בבנק הובילה לעלייה בתשואה לבעלי המניות, בהם קרנות הפנסיה של הציבור. היא גם תרמה ליציבות הבנק וליכולתו להתמודד עם תרחיש של התגברות התחרות במערכת הבנקאות. קינן הצליח ליישם את ההתייעלות גם בזכות לכידות של ההנהלה הבכירה בבנק, אך בשנה האחרונה הלכידות הזאת התפרקה ורבים מחברי ההנהלה עזבו, אחד מהם על רקע מביך של מערכת יחסים עם עובדת הכפופה לו.

בינתיים בבנק לאומי, הספיקה בשנתיים האחרונות רקפת רוסק־עמינח להרכיב את צוות ההנהלה שלה, וכעת היא הולכת בעקבות הפועלים ומנסה לקדם מהלכי התייעלות. השנה הפגינה יוזמה משמעותית ראשונה כשהחליטה לחסל את פעילות הבנקאות הפרטית הבינלאומית, שדרשה מהבנק תשומות ניהוליות רבות שבצדן תשואה נמוכה, במקרה הטוב. בהחלטה זו, נראה כי רוסק־עמינח היתה מוכנה לשים את האגו והיוקרה הבנקאית בצד, ולקבל החלטה עסקית נכונה: לצאת בהפסד מפעילות הבנקאות הפרטית בשווייץ שאותה מכרה ליוליוס בר. אפשר לראות בהחלטה זו של המנכ"לית שהיא כבר בשלה להוביל מהלכים משמעותיים בבנק, ובעיקר להתנתק מצלה של גליה מאור, קודמתה בתפקיד.

בשנה הקרובה יצטרכו קינן ורוסק־עמינח להתמודד עם ההאטה המחריפה: בבנקים מדווחים על ירידה בביקוש לאשראי, ואפילו על ירידה בביקוש להון חוזר. בחלק מהבנקים נאלצו לצמצם מטות ולסגור ועדות אשראי, מחוסר תעסוקה. גם הורדת הריבית ל־0.25% תקשה עליהם להרוויח בקצבים הנוכחיים. ברקע, ישנם גם סימני שאלה לגבי מצבו של ענף הנדל"ן ושוק המשכנתאות, אבל פעולות ההגנה של בנק ישראל על הבנקים מפני משבר בשוק המשכנתאות מספקת לה כרית ביטחון מספיק טובה למשבר כזה. נכון, בעת הזו של האטה כלכלית וביקורת ציבורית גם החיים של מנכ"ל בנק קלים פחות, אבל זהו עדיין אחד התפקידים הטובים במשק, גם ברמת התגמול האישי ועוד יותר בהשפעה על עסקים ועל גורלות של אנשים. אם אחד מהשניים הללו יעמידו למאן דהו אשראי, הוא ישרוד; אם לא — את התשובה הזאת כולם יודעים.

16
צילום: עופר וקנין
משפחת אליהו
בעלי השליטה בחברת הביטוח מגדל

בדרך לדומיננטיות

מאת אסא ששון

באוקטובר 2012 השלים שלמה אליהו את רכישת השליטה בקבוצת הביטוח והפיננסים הגדולה בישראל, מגדל (69.2%), מידי ג'נרלי האיטלקית, תמורת 3.55 מיליארד שקל – מחיר ששיקף למגדל שווי שוק של כ־5.1 מיליארד שקל. לפני רכישת החברה, ובמשך שנים רבות, חלם אליהו לרכוש את השליטה בבנק לאומי, שבו ראה נכס גדול, יציב ואסטרטגי שיוכל להוריש לילדיו, אולם לאחר שהבין כי הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל לא יעניק לו היתר שליטה בלאומי, מסיבותיו , מיהר לרכוש במקומו את החברה שבה עבד בראשית דרכו, כשליח.

עד לרכישת מגדל עבדו עסקיו של אליהו כמו שעון שווייצרי וללא הפתעות מיוחדות. מאז עסקת מגדל, עברו עליו ועל החברה שנתיים סוערות במיוחד שכללו בין השאר פרידה מכל המנהלים הבכירים, ביצור השליטה באמצעות איוש מחדש של תפקידים בידי אליהו, בניו ומקורביו, ועימות עם עובדי מגדל שהתאגדו והקימו ועד. אופי הניהול בחברה השתנה אף הוא, והיד החופשית שהוענקה למנהלים בתקופת ג'נרלי התחלפה בתהליכים מפוקחים ואטיים, המזכירים יותר את אופן הניהול הנהוג בבנקים.

סך הנכסים המנוהלים בחיסכון הפנסיוני בישראל עומד כיום על כ־1.1 טריליון שקל, ועד שנת 2020 צפוי הסכום להיות כפול. קשה לתאר ענפים אחרים במשק שתחזית הצמיחה שלהם כוללת הכפלה של השוק שלהם, ותמונת המאקרו הזו לא נעלמה מעיניהם של מנהלי חברות הביטוח. כיום מנהלת מגדל לבדה כ־155 מיליארד שקל. לפני כשנתיים תיאר זאת כך מנכ”ל של חברת ביטוח גדולה: "בעקבות פנסיית החובה, המוסדיים (ובעיקר חברות הביטוח) ייהפכו למעסיק הגדול ביותר במשק, וזה מעמיד אותן במצב מעניין מאוד. חברות הביטוח יעטפו את הצרכן מכל זווית: הם ישלמו לו שכר (בדמות גמלה), ידאגו למצבו הבריאותי (באמצעות ביטוח בריאות), ייהנו מכך שיש לו קורת גג מתחת לראשו (בהגדלת חלקן בדיור מוגן) ולבסוף יבטחו את מרבית ההיבטים של חיינו״.

עם כ־1.6 מיליון לקוחות, שמתוכם כ־800 אלף מקבלים ממנו בכל חודש תלוש פנסיוני, כל החלטה של אליהו משמעותית להרבה מאוד משפחות בישראל. הוא עצמו ימשיך ליהנות מהיעדר היכולת של כמיליון לקוחות שבויים בביטוחי המנהלים לחפש אלטרנטיבות – והם ימשיכו לשלם דמי ניהול שערורייתיים.

17
משפחת המבורגר
בעלי השליטה בהראל

מסקנות גרמן לא ישבשו את השליטה

מאת אסא ששון

הראל, שבשליטת האחים יאיר וגדעון המבורגר, היא חברת הביטוח השנייה בגודלה בישראל, עם שווי שוק של כ־4.2 מיליארד שקל. להראל נתח של 41% בשוק ביטוחי הבריאות, שהוא אחד התחומים המובילים ברווחיות חברות הביטוח (כ־20% מהרווח הכולל שלהן). תחום זה צומח בכ־12% בשנה, ומלבד הראל השחקניות הבולטות בו הן כלל ביטוח (21%) והפניקס (18%). בשל נתח השוק המשמעותי שלה בתחום הבריאות, להראל השפעה קריטית על חיי היומיום של רבים: כל שינוי בפוליסה או בכיסויים שהחברה מעניקה יכול לחרוץ את גורלותיהם של המבוטחים.

כעת עלולה הראל להיפגע במידה מסוימת ממסקנות ועדת גרמן, שבהן נקבע כי פרק הניתוחים בפוליסת ביטוחי הבריאות ייהפך לפוליסה אחידה, שהמדינה תקבע את תוכנה. הרווחיות של חברות הביטוח מסעיף זה בביטוחי הבריאות הפרטיים מוערכת בכ־50%. כלומר הוועדה פגעה בלב הרווחיות של מנוע הצמיחה העיקרי של חברות הביטוח. באחרונה פרש מהקבוצה ליאור דר, שנחשב כמי שהוביל את הצמיחה של הראל בביטוחי הבריאות בשנים האחרונות. דר נחשב כמי שחתום גם על הסלוגן "אולי יש לך ביטוח בריאות אבל אין לך הראל".

ברבעון הראשון של 2014 הסתכם הרווח הכולל במגזר ביטוחי בריאות בכ־59 מיליון שקל, בדומה לרווח בתקופה המקבילה אשתקד. סך כל הפרמיות שהרוויחה הראל במגזר ביטוח הבריאות הסתכם בתקופה זו ב־845 מיליון שקל לעומת 759 מיליון שקל ברבעון הראשון של 2013, גידול של 11%. סך כל הפרמיות שהרוויחה הראל במגזר ביטוח בריאות היוו כ־32% מכלל הפרמיות בקבוצה. לציבור נותר לראות אם המהלכים שמובילות גרמן והמפקחת על הביטוח דורית סלינגר לשינוי בביטוח הבריאות והפחתת התעריפים אכן יגיעו לכיסו – או שהלובי הפיננסי יצליח למסמס אותם.

18
צילום: אייל טואג, ישראל הדרי, עופר וקנין
חגי בדש, אילן רביב, עוזי דנינו
מנכ"ל פסגות, מנכ"ל מיטב דש, מנכ"ל אקסלנס
בתי ההשקעות הגדולים זיהו מנוע צמיחה עתידי שעשוי להקטין את השפעת שוק ההון על עסקיהם: ביטוח

כסף גדול בשוק משתנה

מאת אסא ששון

בית ההשקעות פסגות, המנוהל בידי חגי בדש ונמצא בשליטת קרן אייפקס, מנהל כ־200 מיליארד שקל והוא מנהל הכסף הגדול בישראל. לשם השוואה חברת הביטוח הגדולה בישראל, מגדל, מנהלת אף היא סכום דומה, אך היא רק מנהל הכסף השני בגודלו בישראל. לעומת זאת, למגדל יש 1.6 מיליון לקוחות, ואילו לפסגות רק כמיליון לקוחות.

פסגות עוסק בניהול קרנות נאמנות, קופות גמל וניהול תיקי השקעות עבור הציבור הרחב. לפני כשנה רכש את חברת הביטוח שרביט במטרה לקבל פלטפורמה שתאפשר לו לשווק ביטוחי חיים גם לעמיתי קופות הגמל. כך מקווים בפסגות לאושש את אטרקטיביות קופות הגמל, לאחר שבתחילת שנת 2008 חוּקק חוק שלא מאפשר למפקידים בקופות הגמל למשוך את כספם בתום 15 שנה (כפי שהיה בעבר), אלא רק בהגיעם לגיל פרישה. כתוצאה מכך, אין יותר הפקדות לקופות הגמל. פסגות היה גם בחזית המאבק לפירוק אי. די. בי, והאקטיביסט מבין גופי שוק ההון.

מול פסגות עומדים כיום שני מתחרים עיקריים: בית ההשקעות מיטב דש, המנוהל בידי אילן רביב ומנהל כ־133 מיליארד שקל; ובית ההשקעות אקסלנס, המנוהל בידי עוזי דנינו ומנהל כ־88 מיליארד שקל. כל השלושה רואים את מנוע הצמיחה העתידי בתחום הביטוח, ופסגות היה הראשון מביניהם שהחל לשווק לקהל לקוחותיו ביטוחי חיים וביטוחי משכנתה. אחריו הצטרפו בית ההשקעות אלטשולר שחם, שפנה באחרונה למפקח על הביטוח בבקשה לקבלת רישיון מבטח, ומיטב דש, שסיכם עם חברת הביטוח הישיר AIG לשווק ביטוחי חיים ללקוחותיו. בתחום הייעוץ למשכנתאות מוביל אקסלנס, שמעניק ללקוחותיו ייעוץ אובייקטיבי לבחירת מסלול המשכנתה הטוב ביותר עבורו ועבור מצבו הפיננסי.

19
צילום: ניר קידר
ארנון מוזס
מו"ל "ידיעות אחרונות"

המו"ל שידו בכל

מאת נתי טוקר

סוף 2015 ותחילת 2016 יהיו כנראה אחת התקופות המכריעות בעתידה העסקי של קבוצת ידיעות אחרונות. אז צפוי העיתון להיפרד ממשכנו בתל אביב ולעבור יחד עם פעילויות נוספות של הקבוצה למשרדים חדשים בראשון לציון. המעבר שצפוי להתבצע ברבעון הראשון של 2016 יכלול ככל הנראה גם שינויים מקיפים בפעילות הקבוצה, ובעיקר קיצוצים משמעותיים בכוח אדם.

המהלך הזה ייצא לדרך לאחר לחץ עסקי בלתי פוסק שהעיב על פעילות הקבוצה. המגמה העולמית של התכווצות העיתונות המודפסת פגעה בקבוצה קשות, והפעילות הדיגיטלית שלה, באתר ynet ובמהדורות לטאבלטים, אינה מפצה על הירידה בהכנסות. לצד זאת, העיתון נאלץ להתמודד בתחרות האגרסיבית בשוק העיתונות בישראל, שאינו מתכווץ ולמעשה מספר השחקנים בו רק גדל. אפילו "מעריב" שכבר כמעט נקבר ממשיך לצאת לאור, ואף הורחב תחת ידיו של המו"ל החדש אלי עזור. התופעה הזו שוחקת עד דק את ההכנסות המנויים ובעיקר את מחירי הפרסום.

מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס, חי עד עתה ברווח ממזומנים שנכנסו לו מהשקעות קודמות. בשנים האחרונות מכר את מניותיו ב־HOT ואת בית ידיעות בתל אביב, ולכן ההערכות הן כי בקופה יש עדיין מאות מיליוני שקלים. עם זאת, האיום על ליבת עסקי הקבוצה מתרחב כל העת.

איום משמעותי עוד יותר, מבחינת מוזס, הוא איבוד ההשפעה האדירה שיש לו על דרג מקבלי ההחלטות ועל הקהילה העסקית. ההשפעה שממנה נהנה כאשר היה לו מונופול דה פקטו על שוק הדעות כבר חלפה, וריבוי ערוצי המידע מכרסם במשקולת הלחץ שיכול מוזס להפעיל על פוליטיקאים. התחרות האגרסיבית מצד "ישראל היום" שחקה את תדמית העיתון ויצרה סדקים באמינותו. "ידיעות" נתפס כיום כתמונת הראי של החינמון של שלדון אדלסון – הוא ירדוף את ראש הממשלה בנימין נתניהו בכל עניין ויגבה את מתחריו, גם אם אלה חשודים או מורשעים בפלילים.

מוזס לא מתכוון להרים ידיים. כבר כיום הוא שולח זרועות לעבר הטלוויזיה, עם פעילות וידאו ענפה באתר Ynet, ובאמצעות פעילותה של בתו, הדס מוזס ליכטנשטיין ובעלה, ירון ליכטנשטיין, בקבוצת ההפקות ADD, ובעלי ברית נוספים. ההערכות הן שבבוא העת מוזס ינסה לעשות הכל כדי לשנות את כללי הרגולציה ולאפשר לו לחזור להיות שחקן שמגיע לא רק לתיבות הדואר, למחשבים ולמכשירים הניידים, אלא גם למסך בסלון הבית.

20
צילום: אייל טואג
דודו זקן
המפקח על הבנקים

המהפכה הנרדמת

מאת סיון איזסקו

בשנים האחרונות הוביל בנק ישראל צעדי חקיקה והוראות בנקאיות שצמצמו את השפעתם של בעלי המניות הגדולים ובעלי השליטה על הבנקים. הוראות אלו הפכו את המפקח על הבנקים לדמות המשפיעה ביותר במערכת הבנקאות הריכוזית בישראל. זקן הותיר למנכ"לי הבנקים מרחבי תמרון כה קטנים, עד כי נדמה שתפקידם הוא למלא אחר הנחיותיו. כך למשל, מנכ"ל בנק לא רשאי כיום להחליף את מערכת המחשוב אם היא לא עומדת במפרט שקבע בנק ישראל.

ניהול ריכוזי שכזה למערכת הבנקאות מוביל לשונות נמוכה בין הבנקים ולמבנה הוצאות דומה. השמרנות של בנק ישראל מוסיפה לסטגנציה במערכת, שכן היא מקשה על כניסת שחקנים חדשים המעוניינים להיכנס לשוק עם מודל פעילות שונה, כמו בנק שיתבסס על מערכות מחשוב חדישות, בנק ללא סניפים, בנקים קואופרטיביים ומיזמים אחרים שהיו עשויים לייצר תחרות בין הבנקים.

המפקח נמדד על פי מבחן יציבות הבנקים, והעברת עיקר הכוח וההשפעה לידיו אמורה להבטיח שהבנקים ייכנסו לפחות הרפתקאות מאשר בעבר, ואולם, קפיאה על השמרים משמעותה הפיכת הבנקים למערכת מנומנמת שמטרתה הלא פורמלית היא להמשיך ולקיים את עצמה, בלי להסתבך. כך, כשנתיים לאחר שהציג דו"ח להגברת התחרות במערכת הבנקאות, כבר הספיק זקן ליישם את מרבית ההמלצות שהופיעו בו, ובכל זאת בשטח לא מורגשת מהפכה. הסעיף המשמעותי ביותר בדו"ח, הקמת מערכת מרכזית לדירוג אשראי צרכני — תקוע, ולא נראה שהאפשרות לפתוח חשבונות בנק באמצעות האינטרנט תיושם באמצע ספטמבר 2014. רק כאשר מכשולים אלה יוסרו, ניתן יהיה לבחון אם שיעור המעבר של לקוחות בין הבנקים ישתפר ביחס לשיעור העלוב כיום: כ־4% בלבד.

30
צילום: בלומברג
שלדון אדלסון
מו"ל "ישראל היום"
המונופול של יצחק תשובה על משאב הגז הטבעי, החיכוכים הבלתי פוסקים עם הממשלה והגיוס השיטתי של רגולטורים לשעבר לשורותיו, אינם אלא ספיחים לדיון הציבורי העמוק שנדרש בשאלת גבולות ההשפעה — ובסכנה הממשית לדמוקרטיה בישראל, הטמונה בפריצתם

בפינה הימנית

מאת נתי טוקר

100 מיליון דולר השקיע שלדון אדלסון בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית בניסיון להדיח את ברק אובמה. "הייתי מציע גם מיליארד דולר כדי שאובמה יפרוש. אני לא כזה קמצן", אמר אדלסון בראיון לחדשות 2 לפני כשנה. בישראל, אדלסון הוא התומך הגדול ביותר של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, וגם כאן כבר השקיע סכום דומה, לפי הערכות, מאז החל להפעיל את העיתון "ישראל היום" ב־2007.

מעבר להזרמות השנתיות הקבועות שנועדות להחזיק את העיתון המפסיד, ביצע אדלסון בשנה האחרונה כמה מהלכים שדרשו השקעות נוספות: הוא רכש את בית הדפוס של "מעריב" בסכום המוערך ב־80 מיליון שקל, השקיע בו מיליוני שקלים נוספים ורכש את "מקור ראשון" ואת אתר NRG. אדלסון לא באמת סופר את הכסף. בדיוק כמו הזרמות הכספים בארצות הברית, גם כאן יש להניח שלא יפריע לטייקון ההימורים אם הצ'ק שהוא רושם לנתניהו יגיע בסוף למיליארד דולר.

אלא שהכסף של אדלסון משקיע הוא כסף "טיפש". למרות החשיפה האדירה של "ישראל היום", שפתח השנה פער מ"ידיעות אחרונות" בסקר TGI והתייצב במקום הראשון, החינמון נתפס כמוצר ירוד ומוטה לחלוטין לטובת משפחת נתניהו. אמנם קשה לומר שהכסף נשפך לריק — נתניהו הרי ראש ממשלה מכהן, וזוכה לתמיכה רחבה — אך השפעתו של "ישראל היום" על סדר היום הציבורי מינימלית, והאפקטיביות שלו נובעת בעיקר מההפצה הרוויה (והיקרה) שגורמת לצמצום החשיפה וההשפעה של המתחרים.

בשנה האחרונה הרגיש "ישראל היום" את החבל מתהדק סביב צווארו. חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה, בהובלת איתן כבל (העבודה), יזמו הצעת חוק לאסור את הפצתו חינם, והעיתון הגיב בקמפיין מתמשך שכלל בעיקר מתקפות אגרסיביות נגד "אימפריית הפשע של נוני מוזס", כהגדרתו. אדלסון אפילו יצא בראיון מגוחך בעיתונו, שבו תקף במילים קשות את מוזס.

המפסיד הגדול בקרב הזה, שבו מתייצבים זה מול זה שני הגלדיאטורים של העיתונות המודפסת בישראל, הוא הציבור, שנאלץ להיחשף לדיסאינפורמציה ולמידע מוטה שבוקע מגרונם של בעלי אינטרס. עם זאת, כל עוד זהו המצב הנתון בשוק העיתונות, טוב שאדלסון ומוזס מתגוששים. זו כנראה הדרך היחידה לחשוף את סבך האינטרסים של כל אחד מהם.

31
צילום: דודו בכר
רמי לוי
בעלי רמי לוי שיווק השקמה
כבר שנים שרמי לוי קובע את הטון בענף קמעונות המזון. ניסיונותיו להרחיב את עסקיו לתחומים אחרים, כמו הסלולר, הצליחו הרבה פחות

אפקט לוי

מאת עדי דברת–מזריץ

לפני שבועות אחדים נפל דבר בשוק המזון בישראל: רשת השיווק רמי לוי שיווק השקמה נהפכה לקמעונאית המזון בעלת שווי השוק הגדול ביותר בבורסה: כ־2.3 מיליארד שקל. כעת, החברה שהתחילה כמכולת קטנה בשוק מחנה יהודה מונה 27 סניפים ונסחרת בשווי הגדול ב־1.7% מזה של קבוצת שופרסל, שהסניף הראשון שלה הוקם ב־1958 ומפעילה יותר מ־280 סניפים. למעשה, זה כבר כמה שנים שרמי לוי הוא הדמות המשפיעה ביותר בענף המזון, כאשר רשתות ענקיות כמו שופרסל ומגה מובלות על ידו ונגררות אחריו במקום להוביל את הענף.

בחודש יוני הודיעה שופרסל על תוכנית ההתייעלות החדשה שלה לשנים הקרובות, שכוללת בין היתר סגירה וצמצום של סניפים מפסידים, אך גם הוזלת מחירים נרחבת וצמצום פערי המחירים בין הסניפים העירוניים לסניפים המוזלים. עד לאחרונה ניסו שופרסל ומגה להילחם בלוי נקודתית, באמצעות הורדת מחירים משמעותית במקומות שבהם הוא פותח סניפים, אך המשיכו לגבות מחירים גבוהים במקומות שבהם לא פועל עדיין, בעיקר בפריפריה. כיום, הן מבינות שעליהן לתת פתרון כולל למגמת הדיסקאונט שהוא מוביל. המרוויחים הם כמובן הצרכנים, שסובלים זמן רב מעליית מחירים מתמשכת בתחומי המזון והמשקאות.

תוצאה נוספת של "אפקט רמי לוי" היא הודעתה של שופרסל מאמצע חודש יולי, לפיה יופחתו משמעותית ההנחות המוענקות בסניפיה לחברי מועדונים שונים, כמו מועדון חבר של משרתי הקבע וגמלאי מערכת הביטחון, המורכב ברובו מאנשים מבוססים. מאחורי המהלך עומדת שאיפתה של הרשת להוריד את המחירים לכלל הלקוחות, ולא רק לאלה המחוברים לארגון גדול, וזאת כמובן מתוך צורך להתחרות בלוי, המגדיל את מספר לקוחותיו בעוד ששופרסל מאבדת אותם.

כשהוא מעוּדד מהצלחתו, החל לוי בשנים האחרונות להרחיב את תחומי הפעילות שלו, ותמיד עשה זאת באופן שחיזק את תדמיתו החברתית והניב לו הרבה יחסי ציבור חינם — כך למשל, הפיק בחנוכה האחרון מופע לילדים, ומכר את הכרטיסים במחיר סמלי של 20 שקל בלבד. ב־2013 היתה רשת רמי לוי הראשונה שהציעה שירות הזמנות באינטרנט במחירים מוזלים, אם כי חולשתה בתחום זה היתה ונותרה הכיסוי החלקי של אזורי הארץ וימי ההמתנה הרבים למשלוחים, יחסית לרשתות אחרות. גם בתחום הסלולר היה לוי מבשר עידן המחירים הנמוכים, כשהשיק את הרשת הווירטואלית (שנשענת על תשתית קיימת) הראשונה, כבר בסוף 2011. עם זאת, בתחום זה לא נהפך לוי לדמות משמעותית כפי שאולי היה רוצה.

הוא אמנם הציע מחירים נמוכים יחסית, אך לא נתפס כמתווה מדיניות המחירים החדשה כמו מתחריו, גולן טלקום ו־HOT מובייל. המהפכה השקטה שביצע במחירי המכשירים עצמם לא זכתה עדיין להרבה עניין מצד התקשורת.

כיום מעסיק לוי כ־5,000 עובדים, מתוכם כ־180 בעלי מוגבלויות. לא פעם הוטחה בו ביקורת על תנאי ההעסקה של העובדים ברשת — ח"כ שלי יחימוביץ', למשל, טענה שלוי מנצל את עובדיו בכך שהוא אינו מוכן להחיל עליהם הסכמים קיבוציים, כפי שעשו שופרסל ומגה — ואולם, מאז שב־2010 חתם שר התמ"ת אז, בנימין בן אליעזר, על צו הרחבה להסכם הקיבוצי בענף רשתות מזון, כדי שיחול גם על רשתות קטנות יותר, מעניק גם לוי לעובדיו תנאים דומים עד זהים לאלה שמקובלים ברשתות הגדולות.

33
צילום: אייל טואג
שי פירון ושות'
שר החינוך ויועציו
כשנה וחצי לאחר מינויו של שי פירון לשר החינוך, נראה כי הפער בין הצהרותיו לפני הבחירות להישגיו אחריהן בלתי ניתן לגישור

כגודל ההבטחה

מאת ליאור דטל

"אנו מבקשים להכריז על 'עשור של חינוך'. בעשר השנים הקרובות תציב מדינת ישראל את החינוך בראש מעייניה, כתוכנית לאומית שכל מרכיבי החברה יהיו מחויבים לה...נהפוך את מערכת החינוך הישראלית למקום שממנו תצא הבשורה של שיח ישראלי חדש" (מצע "יש עתיד").

שנה וחצי לאחר מינויו של שי פירון, שטבע את החזון הזה, ההזדמנות הענקית לחולל מהפכה במערכת החינוך הכושלת של מדינת ישראל חומקת מבין ידיו. זו היתה חתיכת הזדמנות: כבר שנים רבות שלא כיהן בתפקיד איש חינוך, כמו שרי החינוך זלמן ארן, אהרן ידלין ושולמית אלוני, ופירון הוא מורה ומנהל שחווה את הקשיים, הבעיות, הסרבול, חוסר היעילות והריקבון שהשתלטו על מערכת החינוך. גם המערכת היתה בשלה לשינוי: המחאה החברתית הציבה את החינוך בראש סדר העדיפויות, ולתפקיד שר האוצר האחראי על חלוקת המשאבים התמנה ראש מפלגתו של פירון, יאיר לפיד. אפילו המפלגות החרדיות, שצרכו משאבי ענק, כבר לא היו בתמונה.

מה קרה לתוכנית הלאומית ול'עשור של חינוך'? הם הוחלפו בטלאים, בתוכניות וברעיונות שמשרד החינוך מפיץ לעיתונאים כדי להסתיר את המצוקה הגדולה שבה הוא שרוי, ולטשטש את המצב הקשה שאליו נקלעה המערכת. פירון הציב חזון אוטופי למערכת, של למידה משמעותית, שילוב וקבלת האחר, ומערכת חינוך שעומדת בלבה של "חברת מופת". הוא מרבה לשתף אנשי חינוך ומורים בחזונו, ומופיע בכנסים רבים. אנשים ששומעים אותו מתרגשים ומזילים דמעה. ולמרות זאת, מי שיגיע ב־1 בספטמבר לבתי הספר, יתקשה להבחין בשינוי גדול. מטהו של פירון מתקשה לתרגם את הדברים לשטח. בחלק מבתי הספר עדיין שורר בלבול לגבי הציפיות מהם בשנת הלימודים הקרובה.

מצבה העגום של מערכת החינוך בישראל אינו סוד. הנתונים הקשים ידועים כבר שנים, לפחות מאז סוף שנות ה־90. ובכל זאת, המערכת מתקשה להציג שיפור לטובה, למרות סכומי עתק שהושקעו בה בשנים אחרונות. בחלק מהפרמטרים היא אפילו מידרדרת.

שי פירון צילום: אייל טואג

כמה ממאפייניה של מערכת החינוך הישראלית קרובים יותר לאלה של מערכות מקבילות במדינות מתפתחות, ולא במדינות המערב שאליהן היינו רוצים להידמות. כך עולה מכל הנתונים ההשוואתיים מהשנים האחרונות. כך למשל, במבחן פיז"ה במתמטיקה, שמשווה בין הישגיהם של תלמידים מכל מדינות ה־OECD ומ־35 מדינות נוספות, היה שיעור הנכשלים ב"סטארטאפ ניישן" הגבוה מבין כל מדינות המערב.

למרבה המבוכה, משרד החינוך לא הצליח אפילו ליישם את חוק חינוך חובה לתלמידי 3־4 כפי שנדרש ממנו בשנת הלימודים הקרובה. אפילו בסוגיות בסיסיות כמו ביטחון התלמידים נראה שאין על מי לסמוך. כמה ימים לפני תחילת הלימודים, כשראש הממשלה הצהיר כי הלחימה תימשך גם לאחר פתיחת הלימודים, התברר כי משרד החינוך לא נערך כראוי, לא ידע היכן נמצאים התלמידים שפונו מבתיהם ביישובי עוטף עזה, ואפילו לא ידע כמה בתי ספר וגני ילדים בכל יישוב בדרום ממוגנים באופן תקני (נבנו לאחר שנת 1991), או לא.

נכון, יש במערכת המון מורים טובים ומנהלים מוכשרים עם מוטיבציה גבוהה, אבל השחיקה רבה ולפעמים הם נותרים ללא כלים וסמכויות. בעתיד, יידרשו בוודאי מבקר המדינה או ועדה ציבורית לבדוק לעומק מה קרה במערכת החינוך בעשור האחרון. אז יתברר אולי שהיא מכוונת את עיקר מאמציה כדי לשרוד, ולא מצליחה לקדם שינויים יסודיים וארוכי טווח. מדוע, אם כן, חלק מהתלמידים משיגים הישגים נאים? זוהי התמורה לתקצוב הגבוה יותר שמעביר המשרד לתלמידים ביישובים המבוססים ביותר, בצירוף היכולת הכלכלית של הוריהם וההשקעה הגדולה של העיריות המבוססות. גם כך, אגב, הישגים אלה נמוכים בהרבה מהישגיהם של תלמידים באסיה, למשל.

לעומת זאת, ביישובי הפריפריה וביישובים הערביים, שבהם להורים יש השפעה כלכלית אפסית, ההישגים נמוכים במיוחד והתלמידים נתונים לחסדי עמותות שמנסות לסייע להם. כך נוצרו בישראל פערים ענקיים בהישגי התלמידים, על רקע כלכלי. בחלק מהמבחנים הבינלאומיים הפערים בין הישגי התלמידים דומים לאלו שבאיראן, בסוריה ובירדן. השבועון "אקונומיסט" אושש את הטענה, וקבע שבמערכת החינוך בישראל שולטים הורים מבוססים.

כל מי שדיבר עם פירון לפני הבחירות שמע ממנו כי מה שדרוש לחינוך בישראל הוא תוכנית גדולה וארוכת טווח, כמו זאת שהוצעה בדו"ח דברת, שבחיבורו השתתף, או בהצעת חוק אחריות המדינה לחינוך שאותו סייע לנסח ולקדם בדבקות, כמנכ"ל עמותת "הכל חינוך". למרות זאת, מאז כניסתו לתפקיד, לפני כשנה וחצי, סדר יומו של פירון נטה יותר דווקא להשגת מטרות בטווח הקצר, והתוכניות שהצליח להוציא לפועל פותרות בעיות נקודתיות, כמו הקייטנות בחופשת הקיץ, ולעתים עושות זאת תוך העצמת בעיות אחרות. כך קרה, למשל, בעת שבנות השירות הלאומי צורפו כסייעות לגני הילדים - פתרון קצר מועד שהחריף את בעיית ההסתמכות על חברות קבלן וכוח אדם לא מתאים.

אותן תוכניות גם מאפשרות לפירון להימנע מטיפולי שורש ומעימותים עם ארגוני המורים והאוצר, כמו בנושא החופשות במהלך הלימודים או הצפיפות בגני הילדים. למעשה, כלל לא ברור אם ביכולתו להתעמת עם בעלי האינטרסים במערכת ומחוצה לה, בהם פוליטיקאים, ארגוני מורים, ראשי ישיבות, ראשי רשויות מקומיות ומשרד האוצר. ואולם, יכולת כזו היא בעלת חשיבות קריטית להוצאתה לפועל של תוכנית לאומית אמיתית.

באופן מוזר, למרות שמצבה של מערכת החינוך קטסטרופלי, לא מורגש לחץ ציבורי לחולל בה את המהפכה שנחוצה לה כל כך. במקרים אחרים, למשל במקרה של רשות השידור, הוביל לחץ ציבורי להחלטת הממשלה לפרק את המוסד ארכאי. במערכת החינוך תחושת דחיפות כזו לא קיימת, ובהיעדר לחץ ציבורי מעצבים את המערכת כוחות אחרים, שהבולטים שבהם הם מגבלות התקציב והאינטרסים של ארגוני המורים. רק השנה, סמוך לפקיעת הסכמי העבודה הקיבוציים עם המורים, החליט משרד החינוך לתמוך בעמדת נציגי ארגוני המורים ולא לקצר אפילו יום אחד מהחופשות, תוך התעלמות מדעתם של נציגי ההורים.

כך, את התוכנית ללמידה משמעותית הצליח פירון להעביר רק לאחר שנתפרה יחד עם יו"ר ארגון המורים רן ארז, וכעת היא דומה מאוד לדרישות שהציב ארז מראש. פירון גם הקפיא את הבטחתו לבטל את רוב בחינות הבגרות, בהתאם לדרישת ארז, ולאחר מכן פיצה את המורים בתוספות שכר על הסכמתם ליישם את התוכנית.

מערכת החינוך גדולה פי 40 מרשות השידור, אבל יכול להיות שהדרך היחידה להצילה תהיה באמצעות רפורמה קיצונית שתכלול את סגירתה ובנייתה מחדש. ב־2011 הסביר מנכ"ל "הכל חינוך" בצורה המדויקת והטובה ביותר את הצורך בהסדרה של מערכת החינוך: "המטרה היא לעשות סדר במערכת החינוך ולחשוב על חזון ומטרות ל־10־20 השנים הבאות. מאז שנות ה־50 לא היתה חקיקה מסודרת לכן נוצרה במערכת מציאות של טלאי על טלאי, של חוקים סותרים. המורים לא מורים, המנהלים לא מנהלים והמפקחים לא מפקחים". שמו של המנכ"ל לשעבר הוא שי פירון.

הכוורת: חברים טובים ובנים–של
עם כניסתו לתפקיד, הקיף את עצמו שי פירון בשני יועצים מתחום החינוך ולאחר מכן מינה ראש לשכה. לכל אחד מהשלושה שמלווים את עבודתו במשרד תרומה ייחודית, אך קשה להתעלם מהמשותף לשלושתם: כולם הכירו את פירון לפני שנבחר לתפקיד שר החינוך, והם נאמנים לו באופן מוחלט.

מימין: שיבי פורמן, חילי טרופר ועופר האן. צילומים: תומר פורמן, דודו בכר וששון תירם

בתפקיד היועץ לענייני מגזרים ומורשת ישראל מכהן שיבי (יהוישיב) פרומן, בנו של הרב מנחם פרומן. בראיון לאתר כיפה, העיד על עצמו פרומן כי נשר מהלימודים בכיתה י'. לצדו, מכהן חילי טרופר כיועץ לעניינים פדגוגיים. בגיל צעיר מאוד היה טרופר מנהלו המיתולוגי של תיכון ברנקו וייס ברמלה, בית ספר כושל שנועד לקלוט בני נוער המועדים לנשירה ממערכת החינוך, ונהפך בזכות טרופר לסיפור הצלחה שאף הונצח בסרטו של בן שני, "תיכון ההזדמנות האחרונה". טרופר התמודד בפריימריז במפלגת העבודה אך הגיע למקום ה־23 הלא ריאלי. כמו כן, הקים את עמותת "במעגלי צדק" (למען צדק חברתי ברוח היהדות), והיה סמנכ"ל החינוך בעמותת "אחרי", המכשירה בני נוער לשירות משמעותי בצה"ל. לאחר מכן עבד במחלקת החינוך בעיריית בת ים. טרופר הוא בנו של הרב ד"ר דניאל טרופר, נשיא תנועת גשר המקדמת הידברות בין דתיים לחילונים. טרופר האב שימש באחרונה כיו"ר ועדת הבחירות של מפלגת הבית היהודי.

שני יועציו של פירון הגיעו לתפקיד חדורי מוטיבציה, ובתחילה סומנו כדמויות החזקות במשרד החינוך. ואולם חוסר הניסיון שלהם בתפקיד החדש ובפוליטיקה הארגונית מנע מהם להוביל את התוכניות שתכננו לקדם. בתקופה האחרונה חל פיחות במעמדם, וכעת מעדיף פירון להסתמך יותר ויותר על מנכ"לית המשרד, מיכל כהן.

אחת הדמויות החזקות במשרד החינוך כיום הוא ראש הלשכה של פירון, עופר האן, שמונה לתפקיד מיד לאחר שחררו מהצבא בדרגת רס"ן, ולאחר ששירת כראש המטה של הרב הראשי לצה"ל. גם להאן, בוגר מכינת עצמונה ובעל תואר במשפטים, יש היכרות מוקדמת עם פירון. אביו הוא מזכיר הכנסת לשעבר, אריה האן, שכיהן גם כמזכיר המפד"ל. אמו, דינה האן, היא יו"ר תנועת "אמונה". האן מעדיף לשמור על פרופיל נמוך, אך במשרדי הממשלה הוא נתפס כאדם הרציני ביותר בסביבתו של פירון. האן הוא גם האדם שמקשר בין פירון לבין שאר משרדי הממשלה, ושרי יש עתיד האחרים.

לצדם מכהנת כיועצת פוליטית לשר מורן פדלון, שהיתה שותפה לניהול מטה הצעירים של יש עתיד במהלך הבחירות ולשעבר יו"ר ארגון הסטודנטים של שנקר. פדלון היא בתו של סגן ראש עיריית רמת גן לשעבר וחבר מועצת העיר רמי פדלון.

87
צילום: בלומברג, אמיל סלמן, ערוץ היוטיוב capital ideas ואייל טואג
הכלכלנים
תומאס פיקטי, גבריאל זוקמן, ענת אדמתי, לואיג'י זינגלס, עטיף מיאן ואמיר סופי
הגורואים החדשים של עולם הכלכלה נלחמים באי השוויון, במקלטי המס ובשחיתות במערכת הבנקאות

החברים של תומאס

מאת אשר שכטר

האם כלכלה היא מדע או אידאולוגיה? את השאלה הזו מציג רוג׳ר באקהאוס כבר בכותרת ספרו, The Puzzle of Modern Economics: Science or Ideology ("התעלומה של הכלכלה המודרנית: מדע או אידיאולוגיה?"), שראה אור ב־2010. בעת פרסומו של הספר, זמן קצר אחרי שיאו של המשבר הפיננסי העולמי, נראה היה כי התשובה לכך ברורה, וש"מדע" הכלכלה נחשף במערומיו, כמקצוע של שרלטנים מיושנים שמחזיקים בקונספציות שגויות לגבי האופן שבו עובדים השווקים, המין האנושי והעולם בכללותו. כך טענו אנשים מסוגו של נסים ניקולס טאלב, שאמר כי המשבר הוכיח שהממסד הכלכלי אינו רלוונטי עוד ושהוא שבוי בהנחות מיושנות ותחזיות שגויות.

שנים אחדות לאחר מכן, מתברר שישנם לא מעט כלכלנים שהצליחו לשרוד את המשבר ושמרו על מקומם כקולות משפיעים בזירה הכלכלית והפוליטית — חלקם כיוון שחזו את המשבר, ואחרים בגלל שידעו לאבחן היטב את הגורמים לו. אלה אנשים כמו נוריאל רוביני, פול קרוגמן, רוברט רייך, ג׳וזף שטיגליץ, סיימון ג׳ונסון, רגוראם רג׳אן, רוברט שילר, ביל גרוס וטיילר קואן. כשהם מתבטאים, כולם מקשיבים: העיתונים והאתרים הכלכליים, חבריהם לענף וגם הציבור הרחב המבולבל, שעדיין מחפש תשובה לערימת הסתירות והאינטרסים המתחרים שמכונה הכלכלה העולמית במאה ה־21.

בשנה החולפת נוספו לרשימה הנחשקת הזו כמה שמות חדשים: הידוע שבהם הוא תומאס פיקטי הצרפתי, שהפך כמעט בן לילה מכלכלן נחשב אך אלמוני למדי לכוכב־על שאחראי לתופעה הכלכלית־תרבותית של השנה, ושספרו, "קפיטל במאה ה־21", מעורר גלים חסרי תקדים בתחום האפרפר בדרך כלל של הספרות הכלכלית; בן טיפוחיו של פיקטי, גבריאל זוקמן, ,התפרסם בזכות עצמו כשחשף לראשונה כמה הון מוסתר במקלטי מס בעולם, ועל ידי כך הקצין עוד יותר את תמונת העולם העגומה שצייר פיקטי; עטיף מיאן ואמיר סופי חשפו את מגדל הקלפים של חוב משקי הבית, שהוביל למשבר הפיננסי העולמי; ואילו ענת אדמתי נהפכה לקול הבולט בעולם שקורא לרפורמה במערכת הבנקאות.

כשהדבר נוגע למצטרפים החדשים למועדון הכלכלנים הנחשבים, נראה שבין מדע לאידיאולוגיה אין למעשה כל סתירה. הם כולם אנשי מדע מהמעלה הראשונה, שאינם מפחדים לעסוק בחולייה של השיטה הכלכלית הנוכחית, באינטרסים הכלכליים שמניעים אותה ובפגמים המבניים שמכשילים אותה, ובתופעות כמו אי שוויון, מקלטי מס ומינוף בנקאי. הם מציגים משנות סדורות שקוראות לרפורמות מקיפות - לעתים רדיקליות. רובם צעירים, והם נמנים עם דור חדש שבמקום להתמקד במודלים ששירתו נאמנה את קודמיו, מעדיף להתחיל מהנתונים ולהתמקד במציאות בשטח. העובדה שהם מעיזים לחקור ולדבר על נושאים שרבים מעמיתיהם מסרבים לגעת בהם, ושהם מגבים את טענותיהם בנתונים חסרי תקדים בהיקפם, הביאה אותם בשנה האחרונה לקדמת השיח הציבורי.

תומאס פיקטי:
הכלכלן החשוב והשנוי ביותר במחלוקת במאה ה–21
גיל: 43. תפקיד: פרופסור בבית הספר לכלכלה של פאריס. פרסים ואותות: כונה "הכלכלן החשוב של דורו". תחום התבטאות עיקרי: אי שוויון, ריכוזיות העושר.

"הספר החשוב ביותר של השנה, ואולי של העשור כולו". "ספר שמייצג מהפך בחשיבה הכלכלית". "יצירת מופת". "ספר אפי, פורץ דרך, שמוכיח שתנועת Occupy צדקה כשטענה שהקפיטליזם אינו עובד" — אלה רק כמה מהשבחים שגרף ספרו עב הכרס של תומאס פיקטי, "קפיטל במאה ה־21", שמהדורתו האנגלית טיפסה עד לצמרת טבלאות המכירות של "ניו יורק טיימס" ושל אמזון, הישג לא מובן מאליו לספר כלכלי של 700 עמודים עמוס טבלאות. ספרו של פיקטי, שחלקו מניפסט כלכלי־אידיאולוגי וחלקו האחר מחקר מקיף ויסודי על עומק אי השוויון ושורשיו, הצליח לעשות את מה שעשה לפניו רק ספר כלכלי אחד: "הקפיטל" של קרל מרקס. כמו ספרו של מרקס, גם "קפיטל במאה ה־21" ששואב ממנו השראה לא מוסתרת נהפך לתופעה תרבותית ולסמל סטטוס. ספר שלא באמת צריך לקרוא (ואכן, רבים לא קראו) כדי לרכוש אותו, לדון בו, להעריץ אותו וגם, כן, לתקוף אותו בחריפות.

בספר ובמחקרים שקדמו לו הציג פיקטי תמונה מבעיתה של המערכת הקפיטליסטית כיום: אי שוויון אדיר מאיים להפוך את שנותר מהדמוקרטיה המערבית לאוליגרכיה שבה מספר קטן במיוחד של בעלי הון מחזיקים בכל הכוח; ריכוזיות עושר שקרובה לזו של סוף המאה ה־19, תור הזהב של "הברונים השודדים"; וכלכלה שחוזרת יותר ויותר לעידן "הקפיטליזם בירושה", שבו המעמד וההון של המשפחה שאליה נולדת קובעים את סיכויך בעולם יותר מכל דבר אחר. כדי להוכיח את טענותיו, בנה פיקטי בסיס נתונים חסר תקדים בהיקפו, שעקב אחר התפלגות ההכנסות במדינות המפותחות לאורך יותר מ־100 שנים.

ההישג הכביר שלו — הן המדעי והן המסחרי — זיכה את פיקטי בשורה ארוכה של שבחים, ובכינוי "רוק סטאר כלכלי". עם זאת, הוא ספג גם מתקפות והכפשות, שבמפורסמת שבהן, זו של העיתון "פייננשל טיימס", נטען כי הנתונים שעליהם התבסס שגויים ואולי אף בדויים. פיקטי הגיב באריכות וביסודיות לביקורת נגדו (שלמעשה התבססה על מידע שהוא עצמו פרסם אודות הנתונים והחישובים שבהם השתמש) והצליח להתגבר עליה בלי שהמוניטין שלו ייפגע.

בין השאר מבקר פיקטי בספרו בחריפות את עמיתיו למקצוע, שנותרים ספונים במגדל השן האקדמי ועוסקים במודלים ובבעיות מופשטות. בניגוד להם, פיקטי הוא כלכלן מסוג חדש שאינו חושש לעסוק בנושאים אמיתיים, גם אם הם נפיצים מבחינה פוליטית. הפתרונות שהוא מציע למה שהוא מזהה כפיצוץ חברתי שמחכה להתרחש — מיסוי פרוגרסיבי על העשירים ומס שולי על הכנסות גבוהות בשיעור של עד 80% — הם רדיקליים ולא בדיוק מציאותיים, אבל הם משמשים כקריאה לקרב שמסמנת את הקווים שסביבם יתנהל הדיון החשוב ביותר של המאה הנוכחית. פיקטי, שבמשך שנים היה סוד שמור של כלכלנים, כבר הוכתר בעבר כאחד מאבותיה הרוחניים של תנועת Occupy Wall Street. אם וכאשר המחאה הבאה תפרוץ, לאיש לא יהיה ספק מי סיפק את הדלק לבעירה.

גבריאל זוקמן:
בן 27 וכבר כוכב עולה
גיל: 27. תפקיד: פרופסור משנה בבית הספר לכלכלה של לונדון. פרסים ואותות: פרס הדיסרטציה לדוקטורט הטובה ביותר של AFSE לשנת 2014. תחום התבטאות עיקרי: אי שוויון, מקלטי מס.

לאחר שהותקף בחריפות על ידי "פייננשל טיימס", השתדל פיקטי לשדר קור רוח. הטענות שלו, אמר, כבר אוששו וזכו למשנה תוקף במחקר חדש, שפורסם לאחר שכבר כתב את ספרו, על ידי שותפו הוותיק עמנואל סאז מאוניברסיטת ברקלי, ובן טיפוחיו הצעיר גבריאל זוקמן. המחקר של השניים, שפורסם מוקדם יותר השנה, לא רק אישש את ממצאיו של פיקטי, אלא הציג תמונה קיצונית אפילו יותר מזו שעלתה מהנתונים שלו: המירוץ הקפיטליסטי של 30 השנים האחרונות, גילו סאז וזוקמן, היטיב רק עם הסופר־עשירים, אלה שנמנים עם האלפיון העליון ומעליו. כל השאר נדפקו, אפילו המאיון העליון המושמץ. אי השוויון לא רק הרחיב את הפערים בין העשירים לעניים, הוא גם יצר פערים חדשים, עצומים, בין העשירים לבין עצמם. המחקר ההוא היה יריית הפתיחה לשנה מוצלחת במיוחד עבור זוקמן, ובעקבותיו נהפך אף הוא לכוכב כלכלי.

למרות גילו הצעיר, מחזיק זוקמן בשורה של הישגים שכלכלנים מבוגרים בהרבה יכולים רק להתקנא בהם: הוא כבר הספיק לחבר מחקרים פורצי דרך יחד עם פיקטי ועם סאז, ופרסם ספר על מקלטי מס, "העושר הנסתר של העמים" (השם הוא מחווה לספרו הידוע של אדם סמית׳, "עושר העמים"), שנהפך לרב מכר בצרפת ויפורסם באנגלית מאוחר יותר השנה. עם זאת, הישגו הגדול ביותר הוא פתרונה של תעלומה רבת שנים שהעסיקה כלכלנים במשך שנים ארוכות: כמה הון מסתירים העשירים במקלטי מס כמו שווייץ ולוקסמבורג ובמקומות אחרים ברחבי העולם.

ביוני האחרון זכה זוקמן לפרסום בינלאומי כשהשיב לראשונה על השאלה הזאת. תשובתו, כ־7.6 טריליון דולר, או כ־8% מההון האישי בעולם, מילאה את ה"חור" שלדברי פיקטי היה קיים בנתונים שלו: משום שהתבסס על הנתונים של רשויות המס השונות, ציין פיקטי בספרו כי התמונה האמיתית כנראה גרועה יותר בשל ההרגל של עשירי העולם להשתמש בתכנוני מס סבוכים ומקלטי מס. כעת, כשנושא ההתחמקות ממסים של תאגידים ויחידים הוא סוגייה פוליטית וכלכלית בוערת, נהפך זוקמן במהירות לאחד הקולות הבולטים הקוראים לרפורמה מקיפה במשטר מס החברות: כזה שיאכוף מס חברות בינלאומי על תאגידים רב לאומיים ויכריח אותם, לראשונה זה זמן רב, לשלם מסים.

ענת אדמתי:
המלך הבנקאי הוא עירום

גיל: 54 תפקיד: פרופסורית באוניברסיטת סטנפורד פרסים ואותות: אחת מ–100 האנשים המשפיעים בעולם של המגזין "טיים" לשנת 2014
תחום התבטאות עיקרי: בנקאות

למזלם של הבנקים הגדולים בעולם, יש להם מעט מאוד יריבים כמו ענת אדמתי. בשנה שעברה, עם פרסום הספר "בגדי הבנקאים החדשים", שכתבה יחד עם עמיתה מרטין הלוויג, אומצה אדמתי באופן בלתי רשמי על ידי התנועה הקוראת לרפורמה מקיפה במערכת הבנקאות העולמית. רפורמה כזו, טוענים הדוברים של התנועה החדשה והמאורגנת למחצה, תרסן את הנטייה המולדת של הבנקים ליטול סיכונים רבים מדי, תפחית את רמות המינוף המסוכנות שלהם ותפריד בין פעילות ההשקעות שלהם לבין כספי הציבור שהם מנהלים.

ספרה של אדמתי, ילידת קריית גת שמלמדת בסטנפורד כבר יותר מ־30 שנה, קורא לרפורמה מקיפה, יסודית, באופן שבו מערכת הבנקאות העולמית עובדת: ממערכת שמבוססת על מינוף אדיר שמבטיח לבנקים רווחים עצומים ומעמיד את כל שאר המערכת הכלכלית בסכנה, למערכת שתדרוש מהבנקים רמות הון עצמי של 30% ותשים קץ למצב שבו יש בנקים ש"גדולים מכדי ליפול". העיתונות הכלכלית העולמית הגיבה לפרסום הספר בהתלהבות גדולה. המגזין "טיים" כינה אותו "קריאה לדגל עבור רפורמטורים בכל העולם", וכלל את אדמתי ברשימת 100 האנשים המשפיעים בעולם; פרשן ה"פייננשל טיימס", מרטין וולף, כינה אותו "הספר החשוב ביותר שהוליד המשבר הפיננסי".

בשנים האחרונות קידמה אדמתי את הצעת הרפורמה שלה במאמרים, בפגישות עם רגולטורים וקובעי מדיניות, בכנסים, בהרצאות ובספרים. הרעיונות שלה מורכבים, והנושא סבוך וטכני במיוחד, אך המסר חד וברור לכל: אין שום הצדקה לאופי הנוכחי של המערכת הבנקאית, שנשענת כיום על מינוף אדיר שמסכן את הכלכלה כולה. קרוב לשש שנים לאחר המשבר הפיננסי החמור ביותר זה 80 שנה, נראה שסוף סוף העולם מתחיל להקשיב ולהפנים.

עטיף מיאן ואמיר סופי:
בית הקלפים

גיל: 37 (אמיר סופי); 39 (עטיף מיאן) תפקיד: פרופסור באוניברסיטת פרינסטון (מיאן); פרופסור באוניברסיטת שיקגו (סופי)
תחום התבטאות עיקרי: חובות

מה גרם למשבר הכלכלי העולמי? עד לאחרונה, נראה היה שהתשובה לשאלה הזאת פשוטה למדי: שילוב בין רגולציה חלשה, ריביות נמוכות, חמדנות פיננסית ומדיניות ממשלתית שעודדה מתן משכנתאות הובילו לקריסת המערכת הפיננסית, שבתורה הובילה למה שמכונה בארצות הברית "המיתון הגדול". הבעיה, טוענים עטיף מיאן ואמיר סופי בספרם House of Debt ("בית החובות"), היא שהנראטיב המקובל הזה פשוט אינו נכון: הקריסה של המערכת הפיננסית לא היתה הגורם שהוביל למשבר הכלכלי. מה שגרם לכך היא נטל החוב של הציבור האמריקאי, שפשוט כרע תחת העומס, וכשמחירי הדיור התחילו לקרוס פשוט הפסיק לצרוך.

ספרם של מיאן וסופי, משנה באופן מהותי את הנראטיב המקובל לגבי המשבר הכלכלי העולמי והגורמים שהובילו אליו. במקום לדבר שוב על הכשלים הבנקאיים שהובילו למשבר, מתמקדים השניים במצבם הכלכלי העגום של משקי הבית בארצות הברית, שצברו חובות עצומים בשנים שלפני המשבר הודות למערכת פיננסית שבמקום לפזר סיכונים, פשוט הפילה את כל הסיכון על ראשיהם. הספר, שעושה שימוש נרחב במאגר מידע נרחב ויוצא דופן בהיקפו על חובות משקי הבית בארצות הברית, הוא כתב אשמה חריף נגד קובעי המדיניות, שבמקום לסייע למשקי הבית סייעו למערכת הבנקאית ולכן פספסו את ההזדמנות למנוע את המשבר החמור. שר האוצר לשעבר של ארצות הברית, לורנס סאמרס, אמר כי זהו "הספר הכלכלי החשוב של 2014, ואולי החשוב ביותר שפורסם מאז המשבר הפיננסי של 2008".

הספר, והבלוג שמפעילים סופי ומיאן מאז שפורסם, מציבים במרכז סדר היום את אחת מהסכנות הכלכליות הגדולות שניצבות בפני הכלכלה האמריקאית והעולמית כיום: חובות משקי הבית. בשפה פשוטה ונגישה השניים מפשטים את המושג "חוב" ומסבירים כיצד המערכת הפיננסית הנוכחית עובדת נגד ציבור הלווים, לא למענו, וכיצד החלשים ביותר הם אלה שנושאים בחלק הארי של הסיכונים. הפתרונות שהם מציעים — בהם למשל הסכמי משכנתאות שיפזרו את הסיכונים טוב יותר בין הלווים לבין המוסדות הפיננסיים — פחות רדיקליים מאלו שהוצעו על ידי כלכלנים אחרים ברשימה הזאת, אך הרעיונות שלהם יהוו כעת חלק מרכזי בכל מחקר שיעסוק במשבר הפיננסי - ובוודאי בכל ניסיון למנוע את המשברים הבאים.

לואיג׳י זינגלס:
הכלכלן האהוב על נתניהו
גיל: 51 תפקיד: פרופסור באוניברסיטת שיקגו פרסים ואותות: פרס ברנסר לכלכלן האירופי המצטיין עד גיל 40 (2003)
תחום התבטאות עיקרי: קפיטליזם של מקורבים, שחיתות

לואיג׳י זינגלס, שהוגדר ב־2012 כאחד מ־100 ההוגים החשובים בעולם של המגזין הנחשב "פוריין פוליסי", מוכר ככלכלן מוביל בארצות הברית, אבל לא היה מוכר לציבור הישראלי עד השנה שעברה, אז נחשף ראש הממשלה בנימין נתניהו לספרו מ־2012, "קפיטליזם לעם: שחזור הגאונות האבודה של השגשוג האמריקאי" (A Capitalism for the People: Recapturing the Lost Genius of American Prosperity), והתחיל לצטט ממנו בהרחבה בנאומים פומביים ובשיחות פרטיות. השבחים שהרעיף נתניהו על ספרו של זינגלס היו מפתיעים, במיוחד כשלוקחים בחשבון שהספר בן 300 העמודים תוקף בחריפות את אופיו הנוכחי של הקפיטליזם האמריקאי, אותו נתניהו מעריץ, ומהלל גישה פוליטית־כלכלית חדשה שאותה מכנה זינגלס בשם "פופוליזם".

זינגלס, יליד איטליה, הקדיש את חייו למאבק בקפיטליזם־למקורבים שבו נתקל במולדתו, ושבגללו עקר לארצות הברית, לדבריו. בעשור האחרון נהפך לנביא זעם נגד החיבור המסוכן בין אינטרסים עסקיים לבין ממשלות במערב, הטוען כי ארצות הברית נהפכת ליותר ויותר דומה לאיטליה של ברלוסקוני. למרות מושבו באוניברסיטת שיקגו השמרנית, והעובדה שהוא מצהיר על עצמו ככלכלן שוק חופשי, הרבה מהדברים שזינגלס אומר לא היו משתלבים היטב במחנה הפוליטי שאליו לעתים הוא משויך: הוא תוקף את החיבור ההדוק, המושחת בעיניו, בין תאגידים לממשל בארצות הברית, קורא לרגולציה הדוקה על המגזר הבנקאי, מזדהה עם תנועת המחאה Occupy Wall Street ומאמין שהרפורמות הכלכליות הדרושות כדי "להציל את הקפיטליזם מהקפיטליסטים" (זה שם ספרו הקודם), לא יתרחשו ללא גיוס המונים נגד קבוצות של אינטרסים כלכליים.

כיום, זינגלס הוא מראשוני המתריעים נגד דעיכתו של הקפיטליזם האמריקאי בפרט, והקפיטליזם המערבי בכלל. החבירה של מוקדי הכוח הכלכליים - חברות גדולות, ממשלות ואיגודים מקצועיים - לכדי אליטה אחת סגורה שדואגת לשמר את כוחה על חשבון כל השאר, הוא מסביר, היא חלק מהותי ב"ברלוסקוניזציה" שעברו כלכלות כמו אלה של ארצות הברית וישראל בחסות הקשר ההדוק שבין הון ושלטון. הפתרונות שלו רדיקליים — בין השאר הוא ממליץ להגביר את התחרות, להילחם באי שוויון באמצעות חינוך ורשתות ביטחון חברתיות, להטיל מסים על לוביסטים ולחסל את הסובסידיות הממשלתיות לתעשיות שנהנות מחסות של משלמי המסים — ואולי לכן זינגלס הוא תומך נלהב ברעיון של מפלגה פופוליסטית שתאופיין בחוסר אמון מוחלט בממשלה, העסקים הגדולים והאיגודים ותחזיר את השליטה לציבור. האם בנימין נתניהו, המעריץ מס׳ 1 שלו, יכול לתמוך בתרחיש שכזה?

100
צילום: מיכל פתאל
משה כחלון
לשעבר שר התקשורת
כשהוא נישא על תהילת רפורמת הסלולר ועל הרעב לפוליטיקה אחרת, נהפך משה כחלון למטאור פוליטי, עד שמבצע צוק איתן בלם את נסיקתו

כחלון בצומת

מאת יוסי ורטר

משה כחלון הוא ללא ספק המועמד המוביל לתואר הפוליטיקאי האהוב בישראל. בעת שכיהן כשר התקשורת והרווחה בממשלת נתניהו הקודמת הוא התמקם בקביעות בצמרת מצעד השרים הפופולרים והמוערכים בכל סקר דעת קהל. הרפורמה הסלולרית שלו חסכה לכל אזרח מאות שקלים בחשבון החודשי על הנייד. הוא צנוע, על אמת. הוא מצטייר כברנש שוחר טוב, אחד משלנו, כזה שמדבר "בגובה העיניים" ולא חושש להתעמת ראש בראש עם טייקונים ובעלי הון, לטובת הישראלי הפשוט שרק רוצה לנשום מעט אוויר. יש לו משנה כלכלית־חברתית סדורה, שקנתה לה אוהדים ותומכים רבים, גם בקרב האלפיון העליון בישראל.

כל זה לא סותר את עובדת היותו של כחלון אחד הפוליטיקאים הכי ערמומיים ומתוחכמים במקומותינו. מאז שפרש בתחושת מיאוס ומיצוי מהליכוד בראשות נתניהו — והדגש הוא על נתניהו, לא על הליכוד — הוא מחשב בזהירות ובסבלנות את דרכו בחזרה אל החיים הפוליטיים, לכנסת ולממשלה. הוא מקיים מפגשים רבים, מפגשי גישוש וקישוש, עם אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית: ח"כים, שרים וראשי מפלגות באופוזיציה ובקואליציה, וכן אנשי כלכלה, צבא, תעשייה ואקדמיה. רק עם אדם אחד הוא לא נפגש: נתניהו. הוא מאס בו, אם כי אין זה אומר שהוא לא עשוי למצוא את עצמו שר בממשלה הבאה, אפילו אם נתניהו יעמוד בראשה.

ההבדל, ויחי ההבדל, מבחינתו של כחלון, יהיה שבממשלה הזו, כמנהיג מפלגה שיכולה לפרוש בכל רגע, הוא יהיה חסין מפני התעמרות ותקיעת רגל בגלגלים ומעיניים צרות ונקמניות שהפריעו לו לחולל שורה של מהפכות חברתיות במשרד הרווחה. אין דין שר ממפלגתו של ראש הממשלה, חזק ואהוד ככל שיהיה, כדינו של יו"ר שותפה קואליציונית, רצוי בת עשרה מנדטים לפחות.

ערב מבצע צוק איתן הסקרים חייכו לכחלון. כולם, ללא יוצא מן הכלל, העניקו לו מספר דו־ספרתי של מנדטים: בין 10 ל־14. פילוח הקולות להם הוא זוכה מלמד כי הוא נוגס, כמעט במידה שווה, במפלגות הימין והשמאל. כחלון של כ־ו־ל־ם. זה נחשב להישג יוצא מן הכלל, בהינתן העובדה שהוא מתנזר כמעט לחלוטין מהתקשורת ומסתפק בהופעות ובמתן נאומים בכנסים כלכליים שונים. סביבו השתרר קונצנזוס, כי הוא עומד להיות היאיר לפיד של הבחירות הבאות (בהבדל אחד: הוא בא עם קבלות ורקורד מרשים של עשייה, בעוד האורגינל הפציע בעיקר עם ג'ל בשיער ופוסטים בפייסבוק). התמיכה העממית בכחלון, כפי שבאה לידי ביטוי בסקרים, לימדה כי חרף ההיעלמות הכמעט מוחלטת שלו מאור הזרקורים, הציבור לא שכח אותו. כשהסוקרים אומרים לישראלי בטלפון "משה כחלון", לא מעט מהמצביעים ממהרים לזנוח את המפלגות להן הצביעו ב־2013 ונוקבים במפלגת כחלון כבחירתם.

ואז הגיע המבצע, שהתגלגל למערכה. סדר היום נהפך לביטחוני, מלא־מלא. ככל שניתן לחזות בשלב זה, מערכת הבחירות הבאה תיסוב אף היא סביב הנושא הביטחוני. מה שקרה עם החמאס בקיץ 2014 עתיד להשפיע על המערכת הפוליטית גם בחודשים הקרובים, בואכה הבחירות לכנסת. במצב כזה כחלון ומפלגתו הווירטואלית עלולים להיות הראשונים שיינזקו. התרומה של כחלון לשיח ביטחוני־מדיני היא שולית, במקרה הטוב, וגם אם ישלב ברשימתו גנרל בדימוס, כמספר 2, לא בטוח שזה יעזור. בינתיים הצטרף למפלגתו אבי גבאי, לשעבר מנכ"ל בזק. שמו של מנואל טרכטנברג נקשר במפלגה שטרם הוקמה, אך בינתיים הוא רק התפטר מראשות הוות"ת.

בעידן הפוליטיקה האישית, העם מצביע לראשי המפלגות, לא לרשימה שמשתרכת מאחוריהם. בבחירות האחרונות כולם אמרו: "אני מצביע לפיד", לא יש עתיד, או "אני מצביע בנט", לא הבית היהודי. עד שסדר היום הלאומי השתנה באחת זה היה ללא ספק יתרונו הגדול של כחלון. סקרי דעת קהל שנעשו בשבועות האחרונים מעידים על היחלשותו ממספר דו־ספרתי של מנדטים למספר חד ספרתי. רק כשהחיים ישובו למסלולם, ניתן יהיה לבחון עד כמה כחלון — וסדר היום ה"כחלוניסטי" בכלל — ניזוקו מאירועי הקיץ. בכל מקרה, אפשר להעריך שכחלון לא ייעלם, והרצון לראות אותו חוזר כמנהיג מפלגה, עם כוח להשפיע ולעשות ולחולל שינויים, גם הוא לא ייעלם. השאלה היא כמה מנדטים הוא שווה כעת, כי בפוליטיקה הגודל כן קובע, ועוד איך.