אפליה: עסקים קטנים משלמים ארנונה גבוהה פי ארבעה מזו של החברות הגדולות

עסק קטן בישראל יכול רק לחלום על הטבות מס מהסוג שמקבלות חברות שהמדינה חפצה ביקרן, כמו טבע ו אינטל . ואין זו אפליית המס היחידה נגד העסקים הקטנים: עסקים שתופסים שטח קטן נאלצים במקרים רבים לשלם את תעריפי הארנונה הגבוהים ביותר לרשויות המקומיות.

צווי הארנונה משתנים מאוד בין רשות לרשות. ההבדלים מתבטאים באופן חישוב המס ובגובה התעריפים. הסיווגים העסקיים, שמהם נגזרים תעריפי הארנונה, משתנים גם הם מעיר לעיר. עם זאת, בדיקה מדגמית של ארנונה עסקית ברשויות מקומיות במרכז מגלה מה שנראה כמדיניות כמעט אחידה: אפליה לרעה, לפעמים אף באופן קיצוני, של משלמי ארנונה התופסים שטחים קטנים. אלה משלמים לעתים פי שניים ושלושה יותר למ"ר מעסקים גדולים.

בהוד השרון האפליה קלה, אבל גורפת: חנות, מסעדה או משרד של פחות מ–500 מ"ר ישלמו 270 שקל למ"ר לשנה. כל עסק גדול יותר יקבל הנחה של מעט יותר מ–10%. בראשון לציון, אם שטחו של עסק הוא יותר מ–5,000 מ"ר, באזורים מסוימים הוא ישלם 240 שקל למ"ר בלבד, לעומת עד 290 שקל שמשלמים עסקים קטנים באזורים אחרים.

בפתח תקוה מפלים לטובה גם בגודל וגם במיקום. במרכז העיר, שמתאפיין בעסקים ותיקים, קטנים ובבעלות מקומית, משלמים יותר מאשר באזורי התעשייה בשולי העיר. כמו כן, צו הארנונה בפתח תקוה קובע כי משרדים של 50 מ"ר שאינם בשטח המוגדר אזור תעשייה ישלמו 386 שקל למ"ר. משרדים בגודל כזה מאוכלסים בדרך כלל בבעלי מקצועות חופשיים, קליניקות, סוכנויות נדל"ן קטנות וכדומה. הם ישלמו בפתח תקוה את התעריף הגבוה ביותר לעסקים. התעריף יורד ככל שהעסק גדול יותר, עד למינימום של 171 שקל לעסק של 500 מ"ר ויותר באזורי תעשייה.

עיריית פתח תקוה ניסתה לקבוע תעריף מיוחד בצו המסים לעסק שיתמקם בבניין חדש לגמרי על יותר מ–20 אלף מ"ר. כך שעסק כזה ישלם לעירייה בשלוש השנים הראשונות ארנונה בסך 100 שקל בלבד לכל מ"ר — לא רחוק מהתעריף שנגבה מתושבים בדירות חדשות.

יכול להיות שעיריית פתח תקוה ביקשה ממשרד הפנים שיאשר לה תעריף מיוחד כזה בגלל תנופת הפיתוח של אזורי התעשייה שלה, שבקרוב תתחיל בהם בנייה מאסיבית של מגדלי משרדים, והעיר רוצה לאכלס אותם במהירות. הנחה מופלגת במס העירוני היא פיתוי לחברות, שאותן העיר רוצה למשוך מאזור התעשייה המצליח של בני ברק, שגובה תעריפי ארנונה גבוהים.

משרד הפנים דחה השנה את בקשת העירייה להנחה כזאת לחברות גדולות, אבל בערים אחרות בקשות כאלה אושרו.

כך למשל, בצו הארנונה של מועצת קרית עקרון יש תעריף מיוחד לעסק של 15 אלף מ"ר. כמה עסקים כאלה יש בקרית עקרון הקטנה? כנראה שרק במרכז המסחרי בצומת ביל"ו שבשוליה. כך או כך, עסק כזה ישלם רק 108 שקל למ"ר, לעומת 162 שקל שמשלמים כל העסקים והחנויות האחרים בתחום המועצה. ההנחה יוצרת לעסקי המסחר שיוזמים תושבי קרית עקרון תחרות בלתי־הוגנת, וגם לעסקים בתוך רחובות ונס ציונה השכנות — שמשלמים תעריפים גבוהים בהרבה.

גם תל אביב חוטאת בהעדפת גדולים על פני קטנים. למשל, עסק המוגדר בית מלאכה — כמו חייט, נגר או מעצב מוצר — מכל סוג, ששטחו עד 200 מ"ר, משלם 166 שקל למ"ר, ואילו עסקים גדולים יותר משלמים רק 90 שקל למ"ר. האפליה בתל אביב פוגעת גם בחללים המשמשים לפעילות ספורטיבית. מורה לפילאטיס, סטודיו ליוגה וחדר כושר קטן שאין בו בריכה משלמים 380 שקל למ"ר לשנה, ולעומת זאת, שטחים של עסקים המוגדרים “מרכזי נופש וספורט”, כלומר קאנטרי קלאבים, משלמים 131–184 שקל למ"ר, לפי גודלם — כשעסק גדול יותר משלם פחות.

העסקים הקטנים בנתניה סובלים במיוחד. שטחי מסחר קטנים עד 50 מ"ר משלמים קצת יותר מ–300 שקל למ"ר, לעומת 160 שקל למ"ר שמשלמים בעלי שטחי מסחר של 300 מ"ר ויותר. אם שטח העסק גדול מ–360 מ"ר הוא כבר משלם 115 שקל בלבד, בתעריף שמיועד כנראה למשוך חנויות ענק לשטחי המסחר והתעסוקה העצומים שהוקמו במזרח העיר. אם העסק גדול מ–1,000 מ"ר — כמו חנות איקאה — הוא משלם לעיריית נתניה רק 126 שקל למ"ר.

במודיעין, עסקים המוגדרים תעשייה ששטחם עד 100 מ"ר משלמים כמעט 150 שקל למ"ר, והתעריף יורד ל–120 שקל למ"ר לעסק ששטחו גדול יותר. המשמעות היא שבתי מלאכה קטנים, ככל שמישהו ירצה לפתוח כאלה במודיעין, ישלמו יותר ממפעלים. עסקי תעשייה שתופסים יותר מ–10,000 מ"ר משלמים בעיר רק 57 שקל למ"ר. גם משרדים, מסעדות וחנויות ישלמו במודיעין יותר, אם הם קטנים — עד 100 מ"ר התעריף הוא 128 שקל למ"ר, ומכאן ואילך המחיר רק יורד: 100 שקל למ"ר בעסק שגודלו 200–1,000 מטר, ורק 86 שקל על כל מ"ר נוסף.

עסקים גדולים — פחות הליכי גבייה

"ערים משתמשות בארנונה כדי לעודד אכלוס של אזורי התעסוקה. שינויים בתעריפים הם כמעט הכלי היחיד שיש בידיו של ראש עיר למשוך משלמי מס משמעותיים", אומר הכלכלן המוניציפלי יוגב שרביט. הוא מסביר שלהטבת המס, המבטאת לכאורה הפחתה בהכנסות, יש יתרון: העירייה מבטיחה לעצמה כסף בהליך גבייה נוח. לכאורה, הציפייה היא שככל שהעסקים בעיר גדולים יותר, כך הרשות תצטרך להשקיע פחות מאמצים בגבייה, הנעשית מגורם אחד, שבדרך כלל הוא גם משלם יציב ובטוח.

שרביט טוען שרשות מקומית הנוהגת כך מתכננת לטווח קצר, משום שדווקא עסקים קטנים יכולים להבטיח הצלחה כלכלית.

"אין הצדקה כלכלית לתת הנחה במס לעסק גדול", אומרת עו"ד נועה טלבי, בעלת משרד עורכי דין המתמחה בתחום העירוני. "זה סותר את העיקרון הגורס שככל שאתה מרוויח יותר, אתה משלם יותר. גודל מעיד על כוח".

סטארט־אפים החוצה

רשויות מקומיות מעוניינות שיתמקמו בתחומן עסקי טכנולוגיה, מאחר שהפעילות שלהם נקייה, והם אינם מושכים כניסה לעיר מלבד העובדים, ולכן לרשות אין הרבה הוצאות בגינם. כמו כן, טמון בהם פוטנציאל לתעסוקה במשרות משתלמות שימשכו אוכלוסייה חזקה, שאם לא תגור בעיר, לפחות תצרוך בעסקים אחרים. לכן בצווי ארנונה של רשויות רבות מופיע סעיף מיוחד לבתי תוכנה או היי־טק. לפעמים הוא מכונה תעשייה עתירת ידע — מונח גמיש שיכול להתאים גם לעסקים שאינם בהכרח היי־טק. אלה מקבלים הנחה במס שיכולה להגיע ל–50% ויותר לעומת עסקים ותעשיות אחרות.

למרבה הפלא, גם בענף הזה פועל העיקרון לטובת הגדולים. במודיעין, סטארט־אפ שבו כמה עובדים המסתפקים במשרד של 100 מ"ר משלם 127 שקל למ"ר, לעומת 99 שקל למ"ר שמשלם עסק כזה ששוכר משרד של מ–101 עד 1,000 מ"ר. חברת טכנולוגיה שתבוא למודיעין ותשכור משרדים של 1,000 מ"ר ויותר תשלם לעירייה רק 85 שקל למ"ר, תעריף שאינו רחוק מזה שמשלמים תושבי העיר עבור מגורים.

גם בהוד השרון המצב דומה: חברות טכנולוגיה קטנות משלמות 134 שקל למ"ר עד 4,000 מ"ר של משרדים, וחברות היי־טק עם משרדים גדולים יותר משלמים רק 70 שקל למ"ר, ואפילו 47 שקל למ"ר במקרה שתפסו 9,000 מ"ר. בקרית אונו, הסטארט־אפים שמסתפקים במשרד של 400 מ"ר משלמים 135 שקל למ"ר, ואילו חברה ששוכרת 2,000 מ"ר משלמת רק 83 שקל למ"ר, ומי שתשכור יותר מ–2,000 מ"ר תשלם 75 שקל למ"ר בלבד.

גם ברמת גן הארנונה לסטארט־אפים גבוהה — כמעט 160 שקל למ"ר לשנה, לעומת 121 שקל למ"ר שישלמו חברות היי־טק שיתפסו בעיר 500–1,000 מ"ר.

"אין הצדקה לתת הנחה לחברות היי־טק גדולות. אין להן יתרון על סטארט־אפ מבחינת העיר שנותנת את ההנחה", מסבירה טלבי. "חברות גדולות מספקות לעובדים שירותים מלאים בתוך המבנה — מקוסמטיקאית וספרית ועד לחדר אוכל וחדר כושר, ולכן העובדים אינם יוצאים החוצה ולא תורמים למסחר בעסקים אחרים בעיר. חברות גדולות גם נוטות לתת מכוניות כחלק מתנאי העבודה, וזה מעמיס על תשתיות התחבורה. בנוסף, חברות הסטארט־אפ בדרך כלל אינן רווחיות, ולכן צריכות את הדחיפה והתמיכה שהחברות הגדולות כבר לא צריכות".

שרביט מסכים: "עסקים קטנים מעסיקים יותר אנשים, מכיוון שהם צורכים שירותים מעסקים קטנים אחרים, לעומת עסקים גדולים שממלאים את הצרכים של עצמם". שרביט מוסיף כי עסקים קטנים אחראים לגיוון התעסוקתי, שיוצר את החוסן העירוני, הרגיש לזעזועים הנובעים משינויים עונתיים ותקופתיים בענפים השונים. "אמנם כשמעודדים עסקים קטנים יש צורך לגבות ארנונה מיותר מקורות וההתעסקות עם גבייה מעסקים שנסגרו ארוכה יותר, אבל כשעסק גדול נסגר או עוזב, ההשפעה על תקציב הרשות רבה יותר. מעבר לכך, כשעסק גדול עוזב, יש צורך למצוא מחליף לשטח הגדול, במציאות שבה יש תחרות קשה על עסקים גדולים".

ובניגוד לכל הנאמר עד כה, יש גם ערים המפלות לטובה עסקים קטנים, ובהן ירושלים ורמלה. חנות, משרד ועסק של פחות מ–150 מ"ר משלמים פחות ממשרדים גדולים יותר. אמנם זהו פער קטן של 10 שקלים בלבד למ"ר — 330 שקל לעומת 340 שקל בירושלים, ו–226 שקל לעומת 236 שקל ברמלה — אבל זו התחלה טובה.