התרופה ליוקר המחייה - פיתוח העסקים המקומיים

מאבק האוהלים מזווית אחרת ואיך הפתרונות קשורים דווקא לעסקים

יהודה עירוני

גם למובילי המאבק קשה להגדיר מטרות ויעדים. על אחת כמה וכמה קיים קושי אובייקטיבי לתת מענה ופתרונות מובנים וישימים למטרות שאינן מוגדרות.

לבעיית הדיור ובעיית יוקר המחייה בארץ יש פתרונות ישימים. מאחר שלכל אחד מאיתנו נגיעה אישית והזדהות לפחות עם אחד ממרכיבי המאבק, די מורכב להסביר כיצד הפתרונות שיוצעו להלן קשורים לבעיה בזוויות הראייה השונות של כל אחד מאיתנו ש"מרגיש" על בשרו את צדקת המאבק "שלו" ונושאיו.

לפני שהקשרים מתחילים אולי להיות מובנים, אקדים ואגלה את "התשובה" ומה שלדעתי מהווה את לב ליבה של הבעיה ושל הפתרונות האפשריים... מדובר על התחדשות מרכזי ערים וחיזוק העסקים הקטנים והבינוניים (המהווים כ-98.5% מכלל העסקים בישראל) בענפי המסחר והשירותים (המהווים כ-76% מכלל העסקים במשק הישראלי, בדגש על הפריפריות הגיאוגרפיות.

אגב, על פי הלמ"ס הערך המוסף הגולמי הגבוה ביותר מכל ענפי המשק (46%) הוא בענפי המסחר, השירותים, התחבורה והתקשורת....בדיוק בענפים "הריכוזיים" המהווים את המרכיבים הגדולים ביותר בסל התצרוכת שלנו בהם עוסק מאמר זה.

הקנייה ברשתות השיווק הגדולות והמאורגנות גורמת לריכוזיות, הגברת הצריכה, ופערי מחירים בין הרצוי והאפשרי - למצוי. הכסף של סל התצרוכת המשפחתי (דיור, מזון, פירות וירקות, אחזקת דירה ומשק בית, ריהוט וציוד לבית, הלבשה והנעלה, בריאות, חינוך, תרבות ובידור, תחבורה ותקשורת, מוצרים ושירותים אחרים) המוצא ברשתות זולג החוצה מהפריפריה אל המרכז ומהכיס שלנו אל חשבונותיהם של בעלי העסקים הגדולים במשק.

זה לא קרה פתאום, זהו תהליך הנמשך כבר כשני עשורים ועכשיו עלה לאוויר. בישראל כ-40 אלף תושבים על כל קניון בעוד שבארה"ב כ-400 אלף. ריבוי וריכוז של עסקים קטנים במתחמים עירוניים יוצר את המרקם הנחוץ לאטרקטיביות בגללה אנשים מעדיפים לחיות בתל אביב.

תל אביב אינה העיר הגדולה בישראל אבל פועלים בה כ-61 אלף עסקים, רובם קטנים ובינוניים בתחומי מסחר, קמעונות ושירותים, כמעט כפול ממספר העסקים בעיר הגדולה בישראל - ירושלים. הביקושים לדיור בתל-אביב יצרו את עליית מחירי השכירות המהווים מרכיב מרכזי בסל התצרוכת הבסיסי.

אותם עסקים קטנים, מקומיים, עצמאיים ומשפחתיים הם שמספקים למעשה את איכות החיים האמיתית בעיניי התושב: מקומות עבודה מגוונים, מקומות בילוי, קירבה למגורים ולמוסדות לימוד והכשרה, סיפוק קרוב זמין מגוון וגם זול של צורכי מחייה, חיסכון בכסף וזמן על נסיעות וכפועל יוצא - הכסף נישאר בעיר ובעלי העסקים המקומיים ממנפים את הכסף בהיותם גם צרכנים.

אם רוב האנשים שמוכנים להיאבק יבינו את שורש העניין והפיתרון, ויעדיפו (...וזה באמת לא קל) לבצע את קניותיהם בעסקים הקטנים המקומיים ולאו דווקא ברשתות השיווק הגדולות, יופעל לחץ אמיתי להורדת מחירים אשר עשוי לשנות משהו במצב הקיים לאחר כ-20 שנים של תהליכים אשר פעלו דווקא בכיוון אחר של ריכוזיות, יוקר מחיה והיעדר תחרות.

ב"סיפור" הזה יש עוד הרבה פרמטרים חשובים ומשפיעים על הדרך לעשות את זה נכון, כמו ניהול ומעורבות שלטונית ומוניציפאלית, אשר יכולים די בקלות ליצור תשתית לשמירה על איזון ותחרותיות ענפית בריאה.

אז על מה נאבקים ?

לקח כשבועיים, לרוב האנשים להבין שלא רק במחירי הנדל"ן, הדלק והקוטג' עסקינן. רבים כבר יודעים לומר כי מדובר במחאה אותנטית על ההכנסה הפנויה, על יוקר המחיה, על הקושי להתקיים בכבוד גם אם שני בני הזוג עובדים ומשתכרים יפה. הקושי האובייקטיבי הוא להבין למה כאשר לכלכלת ישראל כל כך טוב באופן יחסי לעולם (% 5.7 אבטלה, % 4.5 צמיחה) לאזרחי המדינה הרבה פחות טוב. ותחליפו לרגע את תפיסות העולם של "חברתי" מול "כלכלי" בתפיסת עולם חדשה של כלכלה למען הקהילה.

שוב,על מנת להגדיר את הפתרונות יש להתמקד לרגע בהבנת הבעיה או, אם תרצו, האתגר. הקושי הוא להבין את הקשר בין האמירות השונות ולראות איך הדברים קשורים לתהליכים המביאים לפתרון.

מה הקשר בין המחאה וסיבותיה לבין הריכוזיות והיעדר תחרות במשק? מה הקשר בין עסקים קטנים ובינוניים לבין בחירת מקום המגורים? ולמה דווקא איכות חיים נתפסת היום (לפי נתוני ההגירה הפנימית) כלגור בתל אביב ובגבול חדרה-גדרה ולאו דווקא על הר בגליל עם נוף, גינה וציוץ ציפורים? ומה תעזור בניית מגורים חדשים בפריפריה לאלו אשר יש להם את כל מה שהם רוצים וצריכים דווקא במרכז?

יש כסף

לרוב אזרחי המדינה ובוודאי אלו "מהמעמד הבינוני" יש כסף, ולא מעט. (ראו הקניונים, בתי הקפה, המסעדות, הנסיעות לחו"ל... (זה גם אנחנו, המעמד הבינוני, ללא רגשי אשם) הבעיה שלמרות שעובדים קשה ומשתכרים היטב זה לא מספיק לסגור את החודש, לרכוש ולצרוך את הדברים הבסיסיים לילדינו ולחיות חיים סבירים, שלא לדבר על לחסוך כמה גרושים לעתיד.

תחושת ה"זה לא מספיק" היא התחושה המניעה את המחאה והיא נובעת מרמת ההוצאות הגבוהה (ע"פ הלמ"ס לממוצע של 14 הערים הגדולות בשנת 2009 כ-13 אלף שקל לחודש בממוצע למשפחה) ולא מחוסר בהכנסות. רמת ההוצאה הגבוהה אינה מותירה לרובנו הכנסה פנויה. כאן שם המשחק המוגדר במאבק הזה הוא ההכנסה הפנויה.

מתוך סל התצרוכת הנ"ל שלושת המרכיבים המשמעותיים ביותר הם לדיור ואחזקת דירה (%34) תחבורה ותקשורת (% 19) ומזון (%16) בשנים האחרונות אנחנו גם מחויבים להוצאות בתוך המרכיבים הנ"ל שלא ידענו בעבר... תשלום לחברות הכבלים והלוויין, תשלום לחברות הסלולר, שירותי אינטרנט וכל אלו ולצד מחירים מאמירים של מוצרי מזון ומחירי דיור, מים וארנונה. אגב, מחיר הדלק (תחבורה) הגבוה מקטין משמעותית את הכנסתו הפנויה של כל עסק ועוסק קטן ובינוני ממעמד הביניים המשתמש ברכבו בעיקר לצורכי עבודתו.נטפל איפה במרכיבים הנ"ל ואולי יבוא לציון גואל.
איפה אנחנו קונים ואיך אנחנו יכולים להשפיע על כוחות השוק?
השאלה היא למה סל התצרוכת הוא כל כך גבוה ובעיקר, וזו נקודת המפתח במאמר זה (...וסליחה שחיכיתם עד כאן) היכן אנחנו מוציאים את סל התצרוכת? בחנויות ואצל נותני השירותים המקומיים? (קצת, רק קניות משלימות?) או.... ברשתות הגדולות, המאורגנות והעסקים הגדולים השולטים בהרגלי הצריכה שלנו ועל רמות המחירים שאנחנו, האזרחים, משלמים וכעת גם נאבקים.

איך הגענו למצב הזה?

אנחנו כאזרחים והמדינה והשלטון המקומי בחרנו לאפשר למסחר והשירותים המאורגנים לגדול, לשנות את הרגלי הצריכה שלנו ולהשתלט על חיינו. מה שנהוג לכנות ריכוזיות והיעדר תחרות ענפית. המרחב הציבורי המסחרי בו פועלים עסקים עצמאים, קטנים, בינוניים המהווים % 98.5 מכלל העסקים בישראל (והיו בשנת 2010 כ-460 אלף כאלה) הוזנח ברובו לטובת הקמת מסחר מאורגן של רשתות וחברות ענק בשולי העיר ומחוצה לה... ואנחנו את מירב ומיטב כספנו העדפנו להוציא שם תוך שהחלשנו מאוד את העסקים הקטנים ברחובות המסחריים של רוב ערינו.

בישראל כ- 7.5 מיליון מ"ר מסחר, רובו נבנה בשנים האחרונות עבור המסחר המאורגן, זה בעל הכוח השיווקי הרב במלחמה על כספינו.
200 עסקים ברחובה הראשי של עכו חלשים מדי מכדי להתמודד מול "הקריון" הסמוך... או מול קניון עזריאלי הנבנה בימים אלו ברחובה הראשי של עכו.

כבר כיום רק 35% מכוח הקניה של תושבי עכו מוצא בעכו עצמה. "במו ידינו" הפקדנו את רוב סל התצרוכת שלנו ברשתות שיווק המזון הגדולות, וברשתות אחרות לאופנה, פארם, עשה זאת בעצמך, ציוד משרדי ועוד... העשרנו את הגדולים, בעלי ההון והשליטה המרוכזת על רוב הרשתות הללו וזאת במקום להוציא את סל התצרוכת במינימרקט המקומי, אצל הספר השכונתי, מרפאת השיניים המקומית, והחנויות אצלנו בעיר וברחוב המסחרי "שלנו".

נו, אז מה עושים ואיך?

לא קשה להצטרף לאומרים שאין פתרונות קסם ואין פעולות עם תוצאות מיידיות. ואני אומר ש"בסך הכל" צריך לקבל כמה החלטות לבצע משהו אחר ואחרת. האחריות וקבלת ההחלטות היא של כולנו, אנחנו האזרחים הנאבקים, השלטון המרכזי והשלטון המקומי. כך למשל:

המדינה

1. רגולציה- יצירת מסגרות ארגוניות משפטיות לפעולה משותפת של עסקים במתחם מסחרי במרחב הציבורי במטרה להגדיל את כושר התחרות של העסקים הקטנים המקומיים במסחר המאורגן ופועל יוצא הקטנת הריכוזיות של העסקים הגדולים הענפיים.

2. רגולציה - הגבלה בחקיקה של הקמה ופעילות מתחמים מסחריים חוץ עירוניים, דרישה לסקרי השפעות סביבה על הקהילה והעסקים טרם מתן היתר בניה (קיים כבר בספרד, פורטוגל ומקומות אחרים). גם בארץ בקריית שמונה ואילת באמצעות בתי המשפט נמנעת פתיחתם של "פאואר סנטרים" שבנייתם כבר הושלמה.

3. סיוע בהשקעות פיסיות- סיוע בחידוש פיסי של מתחמים מסחריים במרחב העירוני הציבורי, בעיקר בפריפריות.

ב. הרשות מקומית- שת"פ עם בעלי העסקים ולא מולם. ניהול משותף.

ג. אזרחים – מחאה:

1. המחאה תגדיר כוון חדש, מתוחכם, מנצח. אנחנו האזרחים "נחליף דיסקט" נפנה בהדרגה את סל ההוצאות שלנו לעסקים ולשווקים המקומיים, נוותר קצת על המותגים והרשתות בקניונים ו"בפאואר סנטרים" שאמנם מייצרים מקומות עבודה למוכרנים בשכר מינימום ונותנים מענה הולם לדחפי הקניות שלנו אבל את רובהכנסותיהן מושכות מהעיר אל ההנהלה והבעלים במרכז.

2. נפתח אחריות קהילתית. האוכלוסייה המקומית רוצה את העסקים הקטנים בעיר ומחזקת אותם ע"י העדפת קניות של סל התצרוכת מהרשתות אל המסחר המקומי.

ולסיכום, איך זה קשור למגורים ונדל"ן ?

צעירי נתיבות לא כל כך נלהבים לגור בתל אביב. בנתיבות כ-60 אלף מ"ר מסחר, 6,000 דונם שצורפו לעיר לטובת שכונות מגורים חדשות וכל זה לא בגלל הבאבא סאלי. גם ברהט 51 אלף מ"ר מסחר ובסח'נין כ-70 אלף מ"ר. ערים אלו הן כמעט היחידות מהן אין הגירה שלילית לכוון המרכז. כי יש מה לעשות בהן ותושביהן יכולים להוציא חלק ניכר מסל התצרוכת שלהם בישוב עצמו.

פיתוח המסחר והשירותים המקומיים כמנוף לפיתוח הכלכלה והקהילה המקומית הם הדלק שיניע תהליך אחר. זה יכול לקרות מהר מאוד, זה יכול להביא לביקושים לדיור בערים הללו ולהוות גם חלופה למגורים האטרקטיביים בתל אביב ובמרכז. בבת ים למשל זה כבר מתחיל לקרות. זה לא יהיה אף פעם אותו דבר, אבל הפערים העצומים יכולים להצטמצם.

יהודה עירוני, יען פרויקטים בע"מ. יועץ עסקי לעסקים, יועץ עסקי - כלכלי למינהל התכנון במשרד הפנים לעניין חידוש מתחמים מסחריים, ולרשויות מקומיות בישראל בנושא זה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום