היזמים שיחזירו ליפו את הברק שאבד לה

האם רחוב יהודה הימית, שבו שוכנת תחנת גלי צה"ל, נהפך שוב לעורק חיים מסחרי מרכזי ביפו? היזמים החדשים המאכלסים את החללים הייחודיים בטוחים שכן

טלי חרותי-סובר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

>> כבר ארבעה חודשים נושמים סוחרי רחוב יהודה הימית ביפו לרווחה. ערימות החול, החפירות והכלים הכבדים שחסמו את הרחוב ומיררו את חייהם במשך שנה וחצי נעלמו סוף-סוף, ומתיחת הפנים המיוחלת הושלמה. הכביש הורחב, המדרכות תוקנו, תשתיות הביוב והמים סודרו, ואפילו התאורה פועלת.

בחלקה האחד של השדרה עומדים בתי באוהאוס לשימור, ובחלקה האחר שיכונים מוזנחים משנות ה-50. כמה בניינים גדולים עדיין ריקים וחלונותיהם מנופצים, אחרים ששופצו מציעים לופטים יקרים לאוכלוסייה חדשה שהממון בכיסה. בין הנגריות, המרפדיות והמכולות המסורתיות הולכים וצצים עסקים חדשים ומעניינים בעלי ניחוח יאפי.

הרחוב המוזנח שמוביל ממרכז העיר (שדרות ירושלים) עד לנמל יפו מתעורר מתרדמה ארוכה וסוגר מעגל. מה שהיה עורק חיים מסחרי ראשי לפני 100 שנה חוזר אט-אט לימיו היפים.

מים רבים זרמו בנמל יפו מאז נסלל רחוב אל-מלכ פייסל על ידי אנשי המנדט הבריטי, במטרה לחבר דרך מודרנית בין הנמל לירושלים ותל אביב מבלי צורך להיכנס לעיר ההיסטורית של יפו. בשנות ה-20 של המאה הקודמת היו הבריטים בטוחים כי ניתן להפוך את נמל יפו ההיסטורי לנמל מודרני, והשקיעו בפרויקט לא מעט כסף ומאמץ. נוסף על שובר גלים חדש, מגדלור ומחסני הסחורות, שודרגה גם הדרך אליו. כך, הוקם בסמוך לנמל רחוב אירופי לתפארת: הבניינים היו בתי קומות גבוהים ונטולי חצרות, מה שהיווה מהפכה ביפו, החזית היתה אחידה ובקומה התחתונה נבנו חללים גדולים עם פתח גדול הפונה אל הרחוב, עבור סוחרים שמתפרנסים מהנמל. במהרה נהפך הרחוב לעורק החיים המסחרי הראשי של יפו.

רחוב יהודה הימית, יפוצילום: מוטי מילרוד

תחילתו של המרד הערבי ב-1936 סימן את תחילת הסוף. הנמל הושבת, והבריטים כבר הבינו כי מכשולים פיסיים, כמו רדידות המים בנמל, מחייבים אותם לחפש חלופות אחרות. המקום שקע והלך, ואתו כל מה שסביב. כשנכבשה יפו ב-48' הוחלף השם ליהודה הימית, ככתובת שנמצאה על מטבע רומי שציין מאבק ימי קשה על יפו שהתקיים ב-67' לספירה בין יהודה לרומי המנצחת. על הרחוב הנטוש ברובו מיושביו, השתלט בעיקר צה"ל, שרצה להוכיח נוכחות בעיר הערבית, והיה זקוק למבנים גדולים. כך, איכלסו את יהודה הימית מעט מקומיים ועולים חדשים, והרבה חיילים ממינהל הרכב הצבאי, מגורי הח"ן וגם תחנת גלי צה"ל, שנמצאת שם עד היום.

רק בשנות ה-90, כשצה"ל החל לפנות את האזור, קפצו יזמים זריזים שהבינו את הפוטנציאל הגלום בארכיטקטורה המיוחדת ובקרבה לים, והחלו לקנות את הבניינים. "בשלב הראשון הביקוש היה שולי, עד שהחלה להגיע ליפו אוכלוסייה חדשה שראתה מעבר לערימות הזבל", אומר אביעד שר-שלום, מתכנן עירוני ותושב יפו כבר יותר מעשור. "אלה, לרוב משפחות ללא ילדים מהמעמד הבינוני, ביקשו מקום מגורים עירוני, מרכזי, שמציע דירות גדולות ובעלות אופי ייחודי במחירים נמוכים. האוכלוסייה הזו היתה מוכנה לשלם את מחיר המיתוג הנמוך והמחסור בתשתיות. כמו תמיד, ההתעניינות יצרה הד אצל גופים ציבוריים, ובשנים האחרונות החלה העיירה לסייע בהנגשת הרחוב ובשיפוצו".

את התהליך הזה עובר רחוב יהודה הימית באיחור מה. חלקים אחרים של יפו, כמו שוק הפשפשים, כבר זכו להתעוררות ופיתוח. עם נהירת היזמים והמבקרים לשוק קפצו מחירי הנדל"ן לשמיים, וכיום הם גבוהים פי שניים ויותר יחסית למחירי יפו הסטנדרטיים.

מה עושים יזמים שמחפשים מחירים זולים, במקום מרכזי דיו, ששומר עדיין על אווירה ייחודית? זורמים ליהודה הימית. כך החלו לצוץ באחרונה מיזמים לא סטנדרטיים המיועדים הן לתושבי השכונה והן לתיירים שמגיעים לנמל יפו המתחדש. היזמים החדשים, כולם יהודים, רובם תושבי יפו, בטוחים שהם נמצאים במקום הנכון ובזמן הנכון. מחירי הנדל"ן המסחרי, שהיו נמוכים עד גיחוך עד לאחרונה (לעתים שולמה ארנונה בלבד), כבר נמצאים במגמת עלייה. היזמים מקווים שתנופת הפיתוח תסייע להם מבלי להרוס את המרקם הייחודי של הרחוב.

צילום: TheMarker

טבע אורגני ואורבני

אפרת ליפשיץ, יזמת נדל"ן, ורון גור אריה, מהנדס תעשייה וניהול, הגיעו ליהודה הימית מביצרון ב-2001. הם התאהבו במרקם האנושי ובקרבה לים, ולא נרתעו גם כשרמת הביטחון האישי לא היתה מהגבוהות או כשהשכנים זרקו אשפה מחלונות הבתים, ושני ילדיהם נולדו ביפו.

לפני כמה שנים חדר טרנד האקולוגיה והבריאות לחייהם. מכיוון שאוכל אורגני לא היה ביפו, והם מצאו את עצמם נוסעים לחנות הקרובה בנווה צדק או במרכז תל אביב, אך טבעי היה כי כשחשבו על קריירה שנייה החליטו לפתוח דווקא חנות טבע ברחוב. בטבע טרי - חנות אורגנית-אורבנית, שהושקה באפריל האחרון, הושקעו 300-400 אלף שקל, והשניים, שמודעים לצורך של האוכלוסייה החדשה בחנות כזאת, לא מתעלמים גם מהקשיים. "ברור לי שערביי הרחוב יעדיפו לקנות עגבנייה בלדי מהירקן שהם מכירים כבר 30 שנה, וטרנד האוכל האורגני לא ממש חדר למגזר הזה", אומרת ליפשיץ. "אבל התחושה הכללית היא שהרחוב שמח על כך שבאנו. נכנסים לכאן יהודים, ערבים וגם פיליפינים שיוצאים מהכנסייה ביום ראשון - כל אחד מתעניין בחלק אחר של המוצרים".

הציפיות של זוג היזמים מדודות: "אנחנו לא משלים את עצמנו שאנחנו הולכים להיות אימפריה", הם אומרים. "מלכתחילה, ידענו שאנחנו פותחים עסק קטן ומשפחתי, ולוקחים הימור. אנחנו מקווים שתהיה כאן מספיק תנועה מקומית ושל אנשים שיגיעו לנמל, כדי להתפרנס בכבוד, ומקווים שעצם נוכחות החנות תשנה תפישות עולם מקומיות שקשורות במחזור וקיימות".

שכר הדירה שאתם משלמים כבר גבוה משל השכנים.

"נכון, אבל זה עדיין חצי, ולעתים שליש, יחסית למחירי שוק הפשפשים", הם אומרים.

פינה למכורים לטקסטיל

מעבר לכביש, ביהודה הימית 34, התקבצו בשנה האחרונה כמה וכמה עסקים ייחודיים. האחרון שבהם הוא טקסטיליה, חנות וסטודיו לכל סוגי הטקסטיל שאינם בגדים. גם כאן התקרה גבוהה והחלל הרחב והמואר פונה אל הרחוב. היזמת והמעצבת נועה וידמן (35), עסקה שנים רבות בעיצוב תלבושות לתיאטרון, עד שהחליטה לפתוח מקום משלה שבו תוכל ליצור ולמכור פריטי טקסטיל ייחודיים. כתושבת יפו חיפשה מקום באזור מגוריה. השוק התברר כהומה ויקר, להגדרתה. "השוק סובל מתחרות ועומס של עסקים חדשים, מפונפנים ובוטיקים של אשכנזים צעירים", היא אומרת.

כשהגיעה לרחוב גילתה בעל נגרייה שעמד לסגור את העסק אחרי עשרות שנים במקום, ומחירים המתאימים ליכולותיה. מכיוון שגם קנתה אוסף ענק של טקסטיל עתיק שהיה במחסן קרוב, שמחה שהסטודיו ימוקם ליד. "כשלקחתי את המקום, הרחוב היה בשיפוצים", היא מספרת. "היו גדרות ועפר וכולם סבלו. כיום הרחוב רחב נעים, יש כאן תנועה מקומית ויש גם הבטחה עתידית לתנועה שתגיע אל הנמל. מכיוון שמדובר בסטודיו, אני גם שמחה שההמולה כאן לא קבועה, אחרת לא יכולתי לעבוד".

אנשים מבינים מה את מוכרת?

"הם נכנסים ושואלים בחן מה זה המקום הזה, ואני מסבירה".

בשלב זה אין עדיין הרבה תנועה של קונים, איך מתפרנסים?

"נוסף על המקומיים, קיימת לשמחתי קהילת משוגעי טקסטיל שמתקשרת מפה לאוזן, אנשים שלא רוצים רק שתי מפות לשימוש, אלא 20, וקונים מצעים או וילונות גם לא לשימוש מיידי. עוד לא עשיתי הרבה כדי לשווק את עצמי, אבל כבר מגיעים אנשים ממקומות רחוקים יחסית".

בסמוך לטקסטיליה פועלים שני בתי מלאכה - הקדר חורחה ואמנית הפסיפס הלן אגמי. אגמי הגיעה בעקבות חברה שהיא בעלת מרפדיה ברחוב. "השכנים כל כך תומכים כאן", היא מתמוגגת. "בשום אופן לא הייתי מוצאת חלל כזה, במחיר הזה, ובסביבה כל כך נעימה ליד מקום מגורי בתל אביב".

המקומיים גאים ש"יש פה אפילו וטרינר". ד"ר דיוויד כהן, תושב הרחוב, מחזיק מרפאה בהרצליה פיתוח וכמו אגמי, ידע שלא היה עומד במחירי השכירות עבור קליניקה נוספת בעיר. את הצורך בשירותיו גילה כשהגיע לשכונה לפני שלוש שנים וטייל עם הכלבים שלו. "אנשים ניגשו ושאלו איפה אני מטפל בהם", הוא מספר. "כיום, לא רק האוכלוסייה החדשה מגיעה - גם צעירים מוסלמים מחזיקים בחיות מחמד".

יש לך מתחרים ביפו?

"לא שאני יודע".

איך המקום הזה נראה לפני שלוש שנים?

"נורא. היום הרבה יותר טוב".

בית קפה לגישור הפערים

דינה לי (57) היא סוג של מוסד ביפו. כשמאלנית אקטיביסטית שהגיעה ליפו לפני 14 שנה, היא החליטה לפתוח מקום מפגש לשני העמים. את המיזם הראשון שלה - חנות הספרים הערבית הראשונה בישראל שנקראה יאפא (שמה הערבי של יפו) - פתחה יחד עם שותף ערבי. המקום נהפך למרכז תרבות אלטרנטיבי, וכשהחליטה ללכת הלאה, בחרה להקים בית קפה שכונתי. "הסתובבתי ברחוב ומשהו באווירה האנושית שלו שבה את לבי", היא מספרת. "הימים היו לפני השיפוץ, ורוב החנויות היו סגורות בדלתות גלילה. מעט עסקים היו פתוחים. נכנסתי לחלל הזה והרגשתי בו טוב, חשבתי שזה יכול להיות מקום שבו אנשים נפגשים ולכן קורים בו דברים".

בסוף 2009 פתחה את בית הקפה הנושא את שמה, שמשמש גם מקום להרצאות והופעות. ברקע מתנגנת מוסיקת ג'אז, ועם הקפה מגיעים המאפים המצוינים שנאפים במקום. "אני אוהבת במיוחד את העובדה שלא חייבים לצאת מהרחוב, כי יש בו הכל", היא אומרת. "זה קצת מסחר של פעם - יש פה נגר, רפד ודייג וגם חנות טבע ומכולת, ארכיטקטית, וטרינר וגם בית קפה שכונתי. לא צריך לנסוע לשום מקום".

איך את רואה את בית הקפה בעתיד?

"רוב הלקוחות שלי מקומיים, אבל ייתכן שחלק קטן מתיירי הנמל גם יעצרו וייכנסו. אני מאוד רוצה שתהיה פה התפתחות כלכלית גדולה, אבל גם שההוויה הנוכחית תישמר".

על אף שאין זה רחוב פעיל מאוד עדיין, ביהודה הימית 17 פועל בית קפה נוסף - הקונדיטוריה פיס אוף קייק, ולצדה קפה עלמה. "כשפתחתי נכנס אליי משה אהובי, הבעלים של פיס אוף קייק, שבירך אותי ואמר: 'אנחנו לא מתחרים אלא משתפים פעולה'. אני מרגישה אותו דבר", אומרת לי.

yazam@themarker.com

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker