גלגולי עסק המחברות

עשור של פעילות וגלגולי חיים שונים עברו על עסק מוצרי הנייר של איציק מימון. כעת הוא מעוניין לעבור לשלב הבא – מכירות בעולם. לצורך כך הוא מרגיש שעליו לבסס את המותג שלו בארץ. מתוך מגזין TheMarker

עדיה פיטרמן

מחברת היא מילה עם ניחוח של ילדות. היא מזכירה את בית הספר, מתקשרת לכתיבה של רעיונות, שירה וסיפורים, ויכולה לאצור בתוכה גם סודות והרהורים אישיים. אולי לכן לא מפתיע לגלות שאנשים רוצים לעצמם מחברת שתהיה עטופה בעיצובים ודימויים הקרובים ללבם. איציק מימון מספר על לקוחה שביקשה שיכין לה מחברת שעל עטיפתה מתנוססת דמותו של כרובי מרחוב סומסום. “היא מאוד התרגשה כשקיבלה לידיה את המחברת. משהו בחיבור לדימויים מהעבר מעורר הרבה רגש”, הוא מעיד.

מימון (39) הוא בעליו של עסק למוצרי נייר - נוטבוק - איתו הוא עובר גלגולים שונים כבר עשור. הגלגול הנוכחי של העסק הוא חנות ברחוב מונטיפיורי בתל אביב אותה פתח לפני כארבעה חודשים. לחנות, למעשה סטודיו עם נקודת מכירה, חלל ריבועי מואר ובהיר. בחלל מסודרים שולחנות תצוגה וספרייה גדולה של מחברות, אלבומים, פנקסים ותחתיות לכוסות, בהדפסים מגוונים. מאחורי הדלפק שחוצץ בין אזור המכירה לסטודיו יושב דודו ומדביק במרץ עטיפות על מחברות. בחוץ חונה מונית עם אורות מהבהבים, ובהמשך מתברר שדודו הוא הנהג של אותה מונית. “הוא מגיע אחרי משמרת במונית להדביק מחברות, לנקות את הראש”, צוחק מימון.

המוצר העיקרי בנוטבוק הוא מחברות ספירלה בעלות עטיפות ממוחזרות. העטיפות הן הדפסים מחוברות וספרים ישנים, כמו איורי רחוב סומסום, תמונות מספרי ילדים מוכרים כמו בילבי, ציורים נאיביים של ארץ ישראל הישנה, וגם מפות ותרשימים. בתחילת דרכו, ייצר מימון מחברות עם עטיפות של הדפסים מעוצבים. הוא עצמו הסתובב עם מחברת העטופה באיור של זינה הנסיכה הלוחמת. “רציתי אז מחברת עם עטיפה של זינה ולא מצאתי. נתקלתי בחוברת ישנה עם איור שלה, ואז עלה בי הרעיון לגזור ממנה את הדף עם התמונה ולהדביק אותו כעטיפה למחברת”, הוא מספר. “כשהייתי מוציא את המחברת בפגישות אנשים היו שואלים עליה ואז הבנתי שעליתי על משהו”.

מימון למד גרפיקה בתיכון וגילה שהוא אוהב את עבודת היצירה. “תמיד נהניתי מהביצוע הפיזי יותר מהעיצוב נטו”, הוא אומר. “בשנות העשרים שלי עבדתי כדייל אוויר, ואז נפגשתי עם מוצרי נייר מהעולם”, הוא מספר. “בלונדון גיליתי תרבות נייר מדהימה, ובהונג קונג ראיתי דברים שהביאו אותי לכדי דמעות”. לאחר מכן עבד שנים בבית דפוס, שם למד לעבוד עם מכשור מהתחום, שמשמש אותו עד היום. לפני כעשור החל להכין מחברות עם עטיפות של הדפסים, שאותן מכר בירידי מעצבים, ולאחר שנתיים נוצרה הזדמנות לפתוח חנות. “הרצון התבשל אצלי, ובאותו זמן אחי, שיש לו רקע עסקי, התפנה והציע שנפתח ביחד חנות”, מספר מימון. הם פתחו חנות בדיזנגוף סנטר, “הטעות היתה לפתוח חנות ללא סטודיו”, הוא מסביר, “אחי ואני הפעלנו את החנות, וכשאני מכרתי לא היה מי שייצר, מאחר שהסטודיו היה אצלי בבית. כך לא הצלחנו לייצר בסיס מוצרים גדול מספיק”.

אחרי שנת פעילות אחת החליט מימון לסגור את החנות ולקחת פסק זמן. אז כבר החל לייצר ולמכור לחנויות את המחברות העטופות בדפים מספרים ישנים שהפכו למוצר הדגל. “לא הייתי מסוגל לקרוע דפים מספרים ישנים שלי, לכן התחלתי לחפש ולאסוף ספרים בשוק הפשפשים ובחנויות יד שנייה”, נזכר מימון.

בעקבות עבודה על פרויקטים גדולים עבור חברות כמו ארומה ומוטורולה החליט לעבור לסטודיו מחוץ לביתו. הוא שכר חלל בלבונטין, שבו השקיע כמה אלפי שקלים, בעיקר לתשלום שכר דירה. “אבא שלי ואני בנינו הכל לבד, שולחן עבודה ומדפים”. בשנה וחצי שבהן הפעיל את העסק מתוך הסטודיו בלבונטין הוא גדל במהירות. המחזורים החודשיים צמחו מכמה אלפים לעשרות אלפים בחודשים ספורים. אז גם הקים אתר לעסק בהשקעה של 20 אלף שקל, צעד שלדבריו היה חשוב ומשמעותי.

צילום: אילייה מלניקוב

את הסטודיו בלבונטין נאלץ מימון לפנות וגדול יותר. הפעם החליט על סטודיו המשלב חלל מכירה, עם חלון ראווה. “ראיתי שאנשים מבקשים לעבור על הספרים ולבחור בעצמם את הדימויים לעטיפות, ורציתי שהם יהיו נגישים ללקוחות שיוכלו לעלעל בספרים מהם הם לקוחים".

בגלגול הנוכחי של העסק – פתיחת החנות והסטודיו במונטיפיורי – הושקעו כ- 50 אלף שקל, מהון עצמי ובאמצעות הלוואות מהבנק. “גם כאן את השיפוץ עשיתי עם אבא שלי, רוב ההשקעה היתה על חומרי גלם כמו נייר, דבק וקרטון”, אומר מימון. המעבר הסתמן כהחלטה נכונה. “המחזור בחודש הראשון פה היה גבוה יותר מהמחזור בחודש הכי טוב בלבונטין”, הוא מעיד. הממוצע בחודשים אלו עומד על עשרות אלפי שקלים, וההשקעה כבר מתחילה להחזיר את עצמה. כמו כן מגלגל בגלל שהבניין שבו שכן הועמד להריסה. זו היתה הזדמנות עבורו לחפש מקום חדש העסק כספים ממכירה ליותר מ־ 30 חנויות, כמו הסוהו, חנות מוזיאון תל אביב, וחנויות בשרון, בירושלים, ובאזור חיפה.

מימון משתף פעולה עם מעצבים צעירים בעיצוב המוצרים, מחלקם הוא רוכש עיצוב מוכן, "ויש כאלה שאני עובד איתם יחד והם מעורבים בכל תהליך הייצור והמכירה”. חלק מהמעצבים הם סטודנטים, איתם נמצא מימון בקשר בין השאר באמצעות עבודתו כמורה בבית הספר מנשר.

השלב הבא מבחינת מימון הוא פנייה למכירות בעולם, אך עוד לפני כן ברצונו לבסס את המותג בארץ ולהמשיך להתרחב. “יש לי כבר קהל לקוחות, סטודיו עם נקודת מכירה, עכשיו השאלה היא איך אני ממנף את העסק”, הוא אומר. בדף הפייסבוק שהוא מפעיל רשומים 1,500 אוהדים, ובאתר מכירות מלאכת היד העולמי אטסי יש לו חנות מקוונת. לדבריו ניצבים בפניו כמה אתגרים “ובראשם התמחור, ובניית מודל עסקי עם יעדים ברורים”. הוא מודה כי הוא מתקשה לתמחר מוצר בהתאם לעבודה הכרוכה ביצירתו, “זו לא רק העשייה בפועל ומחירי חומרי הגלם, השאלה היא כיצד אני משקלל במחיר גם את תהליך מציאת הדימויים, למשל.

“אני רוצה ליצור גם מוצרים שמתאימים לייצור המוני יותר, כמו הדפסים”, הוא ממשיך, “אם תגיע הזמנה לאלף מחברות ממוחזרות היא תמוטט אותי. עדיף שהעטיפות הממוחזרות יהפכו למוצר בוטיק בעסק”.

בשוק מוצרי הנייר בישראל, הוא מאמין, יש לו מעט מאוד מתחרים. “בהשוואה לתקופה שבה התחלתי לפעול, יש יותר עוסקים בתחום, אך הם בעיקר מעצבים או סטודנטים. אין שום עסק מבוסס שעושה ממש את אותם המוצרים”, הוא טוען.

אחרי עשור של פעילות חש מימון שלמד להקשיב ללקוחות ולפנות לקהלים מגוונים. “בתחילה יצרתי מוצרים שאני הייתי קונה, ולא הייתי מספיק קשוב לביקורת ולצרכים של הלקוחות".

מלי באום, מנכ”לית חברת ביזיבי ומנטורית בקרן שמש, ממליצה למימון להרחיב את תמהיל המוצרים על בסיס החומרים בהם הוא כבר עושה שימוש, כדי להימנע מהגדלת עלויות הפיתוח. "כדי לבסס את המותג, עליו להגדיל את החשיפה והנראות של המוצרים בנקודת המכירה. כמו כן עליו לבנות את המותג כמומחה בתחום מוצרי הנייר. על מנת לחדור לשווקים חדשים בעולם, על מימון ללמוד את השחקנים ואת תרבות הצריכה המקומיים בשוק שאליו הוא מעוניין לחדור, ולאפיין את החדשנות שיש במוצרים שלו עבור אותו שוק".

הכתבה המלאה מופיעה בגיליון מאי של מגזין TheMarker

להזמנות חייגו 1-700-700-250

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker