קטר צמיחה בלי פסים - עסקים קטנים - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

קטר צמיחה בלי פסים

הם 97% מהעסקים בישראל, 50% מהתמ"ג, והם אמורים להיות עתודות המדינה לשעת משבר. למרות זאת, העסקים הקטנים והבינוניים בישראל סובלים מהזנחה מתמדת בחקיקה ומצד הרשויות. מתוך מדריך העסקים הקטנים של מגזין TheMarker

2תגובות

לעתים יותר מדי תכופות עולה שר חדש על איזו במה ופוצח בנאום המוכר: "איפה היתה היום כלכלת ישראל ללא העסקים הקטנים?", הוא שואל בפאתוס לקול תשואות הקהל; "הרי מדובר בקטר הצמיחה החשוב ביותר שלנו, אנחנו כאן כדי לעודד, לסייע להסיר חסמים, להפריח ולשגשג". מייד בתום הסופרלטיבים מכריז השר על תוכנית חומש לאומית שתשנה את יחסה של מדינת ישראל לעק"בים (עסקים קטנים ובינוניים), והפעם ברצינות, מן הקצה אל הקצה.

אם בעבר היו בעלי העסקים משתכנעים כי הנה־הנה בא המושיע, הרי ששנים של אכזבות הפכו אותם לציניים במיוחד. "מי אנחנו לעומת התעשיינים או אנשי ההיי־טק", מסביר ד', בעל מספרה מוכרת, את משנתו. "אנחנו אולי חזקים על הנייר, אבל מעשית כוחנו חלש מאוד". ככה זה כשמאות אלפי עסקים לא מאוגדים בשום צורה, כשאין "שלטר" שאפשר להוריד ואין מהלכים במסדרונות השלטון. "מי באמת רוצה להתייחס לבעל המרכול הקטן שמעסיק חמישה עובדים או לחנות הבגדים בקניון? כולם מדברים על חשיבות הנושא, אבל מעשית בעל המאה הוא בעל הדעה, ובסופו של יום בנו מתעמרים".

לפי נתוני הסוכנות לעסקים הקטנים שבמשרד התמ"ת, מהווה מגזר העסקים הקטנים והבינוניים (פחות מ־ 100 עובדים) לא פחות מ־ 97% מכלל 460,448 העסקים בישראל. אלה מייצרים כ־ 50% מהתמ"ג ומעסיקים 60% מכוח העבודה. לכאורה אלה נתונים מרשימים, אלא שמעשית מדובר בסוג של קשקוש ביורוקרטי, שמבהיר בדיוק עד כמה אף אחד לא באמת סופר את המגזר הזה בישראל, ולא באמת משתדל להבין את הפרופיל של מי שמאכלסים אותו.

בישראל יודעים, כאמור, לדבר, אבל להחליט על סדר עדיפויות חדש וגם לעמוד בו - זה כבר עניין אחר לגמרי. רן קיוויתי, מנהל הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים שהוקמה רק לפני שנה במשרד התמ"ת, מסכים שהנושא מעולם לא עמד באמת בראש סדרי העדיפויות של ממשלות ישראל - לפחות לא עד לאחרונה. "אני מקבל רוח גבית חזקה הן ממנכ"ל המשרד ובעיקר מן השר", אומר קיוויתי, החולש על לא פחות מ־ 100 מליון שקלים ו־18 עובדים. "דברים משתנים", הוא אומר.

ואמנם, בשלב זה יכול קיוויתי בעיקר לפרוש תוכניות עתידיות. כל מה שעשתה הסוכנות עד היום לא ממש נחל הצלחה גדולה. תוכניותיו של קיוויתי, עם זאת, דווקא כן גדולות. הראשונה כוללת הפעלת חברת ייעוץ חיצונית, שתפקידה לחקור את הנושא ולכתוב תוכנית אסטרטגית הכוללת את החסמים והמנופים שיסייעו להסירם. עלותה של התוכנית מוערכת בכ־ 600 אלף שקלים, והיא אמורה להיות מוגשת במלואה עד אפריל 2011 . לא תהיה זו התוכנית הראשונה. כבר ב־ 2005 הוכנה תוכנית דומה בעבור איגוד התעשיינים. כמו זו, גם היא עלתה כסף, וגם היא מיפתה את החסמים ואת המצב בעולם. בדומה להרבה תוכניות אסטרטגיות, גם היא נזרקה למגירה השלישית בשולחן ונשכחה בה. ניתן רק לקוות שבזו שתגיע לידיו של קיוויתי ייעשה שימוש אחר.

על בסיס התוכנית הנוכחית מתכוונים אנשי הסוכנות לקדם את חוק העסקים הקטנים והבינוניים, שיורה כי כל חוק בעל פוטנציאל השפעה ברמה כזו או אחרת על המגזר יוגש לעיון הסוכנות, שתוכל גם להתנגד לו. במקביל, ייערך מאמץ אמיתי לפשט חוקים קיימים ולהפחית תקנות המכבידות על עסקים קטנים וממררות את חייהם לחינם. נשאלת השאלה, למה חוק מסוג זה לא נחקק עד היום, וקיוויתי חוזר על התשובה - לנושא לא היו באמת אמא ואבא שדחפו אותו.

בנוסף לתוכניות ארוכות הטווח, מבקשת הסוכנות ליצור מהפכה נוספת. אם במהלך השנים נשפכו מיליוני שקלים על תוכניות ייעוץ שונות ומשונות שלא היה ביניהן שום קשר, כמו גם על תוכניות חונכות אישיות, שחלקן נמכרו על ידי היועצים עצמם - בבחינת "תמורת בקשה שלך לקבל דווקא אותי אגבה ממך פחות בשביל אותו שירות (גם אם אני לא היועץ המתאים ביותר לעסק)", הרי שבמהלך 2011 מתכננת הרשות לצאת בתוכנית ייעוץ אחת גדולה, שאליה יוכלו יזמים להגיע כדי ללמוד את רזי התנהלות העסק הקטן. תוכנית כזו היא מגמה מבורכת, וגם שאפתנית מאוד. את התוכנית ינהלו שוב גופי ביצוע חיצוניים. קיוויתי מבטיח שהפעם זה יעבוד, בעקבות החמרת הקריטריונים לקבלת היועצים, וחידוד מנגנוני הבקרה עליהם, שיהיו משמעותיים בהרבה מבעבר.

רק ימים יגידו האם כוונותיהם הטובות של קיוויתי והתמ"ת אכן יניבו פרי, או ששוב ישלמו את המחיר מי שמשלמים אותו תמיד - בעלי העסקים הקטנים.

ריבוי נתונים סותרים

"כשאנחנו מחפשים נתונים ראשוניים על עסקים קטנים, אנחנו נתקלים בבעיית הגדרה, תוצאה של ריבוי נתונים סותרים שקשה להתייחס אליהם", אומרת ד"ר דפנה קריב, חוקרת ומומחית ליזמות מבית הספר למנהל עסקים במסלול האקדמי במכללה למנהל. "אנחנו חיים במדינה יזמית מאוד, הרבה מאוד אנשים מקימים עסקים משלהם, אבל כשמנסים להבין מי יכול לתת מענה לבעלי העסקים, מגלים שאפילו על הגדרות הגודל - מהו עסק זעיר, קטן או בינוני - אין הסכמה. במע"מ יש הגדרה אחת, לבנק ישראל הגדרה משלו, לביטוח לאומי אחת נוספת וללשכה המרכזית לסטטיסטיקה הגדרה אחרת - והנתונים לא מדברים אחד עם השני. בגוף אחד אומרים שיש 60% עסקים זעירים, בגוף אחר - 67% , חלק מהרשויות טוענות שהנתונים בכלל חסויים. כחוקרת שנדרשה לנתונים לצורך מחקר אקדמי נתקלתי בבעיית איסוף חומרים. בכל פעם ששאלה ביחס למגזר העק"בים עולה לדיון נשאלת השאלה במי בעצם מטפלים, ועצם העובדה שאין בנמצא תשובה ברורה היא חסם מרכזי בהתייחסות לנושא".

קריב כנראה צודקת. לפי נתוני הלמ"ס, 397 אלף מכלל 460 אלף העסקים נחשבים לעסקים זעירים, שבהם מועסקים פחות מ־ 5 עובדים, למרות שלפי הרבה מאוד נתונים אחרים לא מדברים על שיעור של יותר מ־ 60%. לפי אותם נתונים, עסקים קטנים, המוגדרים ככאלה שמעסיקים עד 50 אנשים, יש עוד 63 אלף בישראל, ועסקים בינוניים, שמעסיקים בין 50 ל־ 100 איש יש עוד כ־1,200. השאר נחשבים לעסקים גדולים.

אם כך הדבר, האם באמת ניתן להתייחס שווה בשווה לאותם מאות אלפי עסקים זעירים וקטנים וכן לאותם 1,200 נוספים? האם ניתן בכלל להתייחס ברצינות לנתונים הללו? טענותיה של קריב נתמכות בתגובתה של הסוכנות לעסקים קטנים לפנייתנו. הסוכנות התקשתה (למרות שהדבר אמור להיות הלחם והחמאה שלה) לגבש נתונים משמעותיים ונכונים, מה שמוכיח שבמדינה שבה מהללים אנשי ממשל את תרומתו של המגזר חדשות לבקרים אף אחד לא באמת מכיר את נתוניו הבסיסיים.

מישהו מטפל בך?

בדומה לריבוי הנתונים הסותרים, כך גם הטיפול בכל אותם עסקים קטנים סובל מפיזוריות יתר, שפוגעת ביכולותיו הפוטנציאליות של המגזר. מתוך הבנה תיאורטית בחשיבות עידוד הנושא, הוקמה כבר ב־1993 הרשות לעסקים קטנים ובינוניים, רשות עצמאית שנרשמה כעמותה פרטית בחסות משרד התמ"ת. תקוות רבות נתלו בה, עד שהסתבר בדו"ח מבקר המדינה כי במהלך הפעלתה, בעיקר כאשר היה אהוד אולמרט שר התמ"ת, הפכה הרשות לגוף הנגוע במינויים פוליטיים בלתי מקצועיים. במקום להפוך לאורים והתומים בתחום, היתה הרשות לגורם חלש במיוחד, ולא מילאה את התפקיד שלשמו הוקמה. לפני שנה פורקה סופית והפכה לסוכנות בלתי עצמאית ומצומצמת בכוח אדם ובתקציב.

ד"ר קריב מצרה על כך: "אין בישראל ONE STOP SHOP , גוף מרכזי מקצועי וחזק, בעל קול ברור, שכל תפקידו לסייע לבעל העסק הקטן", היא אומרת. "היעדרו של הגוף הזה הוא חסם קריטי בעידוד הפעילות. הוא אמור להיות הלובי שלהם, בין היתר, וגם זה לא קיים". אותו גוף, כך לפי קריב, צריך להעניק גם מידע ביחס לפעילות. "לבעלי עסקים קטנים חסר לעתים ידע בסיסי", היא אומרת, "וצריך להפנות אותם למקורות הידע ולייעוץ. נדמה לי שהאופי הישראלי מושך אותנו לעשות הרבה דברים בעצמנו, כך שלא חייבים להיצמד לבעל העסק ולקחת אותו צעד אחר צעד וביד כמו שעושים גופים כאלה באירופה למשל, אבל כן נדרש מקום מרכזי שאליו יוכלו בעלי העסקים הקטנים לפנות כדי לשמוע את כלל האפשרויות בטיפול הקטן בבעיותיהם, בין שמדובר בבעיות ביורוקרטיות, פיננסיות, שיווקיות או אחרות. כרגע, המקום הזה פשוט לא קיים".

גם על מט"י (המרכזים לפיתוח יזמות), שאמורים לתת לבעלי העסקים הקטנים תמיכה מקצועית, יש לקריב ביקורת: "כמו במקרה של הקמת הרשות - מדובר בכוונות טובות ובביצוע בעייתי. רוב המרכזים חלשים מקצועית (למעט אלה שהתמחו בנושאים ספציפיים, כמו ברעננה או בחדרה), ולא מתקשרים ביניהם באותה שפה מקצועית, מפני שהם לא פועלים יחד. כשהיועצים הם לא מהשורה הראשונה וההתייחסות היא ביורוקרטית, יוצא שהסיוע לבעל העסק הקטן חלש במיוחד".

גופי ביצוע חלשים במיוחד

את מקומם של המט"ים, שסובלים (לרוב בצדק) מדימוי של גורמים חלשים במיוחד, תופס מודל אחר, שאחת מנציגותיו היא קרן שמש לעידוד יזמים צעירים. מדובר בקרן פילנתרופית שהוקמה לפני כ־ 5 שנים על ידי קרן ספרא (והממומנת בעיקר על ידה), שנטלה לה כמטרה לשנות את הסטטיסטיקה בישראל, שקובעת שיזמים צעירים רבים נוחלים כישלון בעסקים בתוך שנה או שנתיים מעת פתיחתם, וכי על כל 10% של עסקים חדשים שנפתחים בכל שנה נסגרים 10% אחרים.

עד היום הוליד מודל קרן שמש כ־ 700 עסקים פעילים, כולם של יזמים בשנות העשרים לחייהם, חלקם הגדול בפריפריה. ראל גודמן, מנכ"ל הקרן, מסביר איפה היא מצליחה במקום שגורמים ממשלתיים נכשלים: "זה מתחיל בשלב הסינון", הוא מספר. "כאלף יזמים פונים בכל שנה, ורק 200 מתקבלים לתהליך. חלקם פשוט לא בשלים וגם מבינים את זה אחרי פגישה איתנו, וחלקם רוצים רק כסף - מה שאנחנו לא נותנים".

קרן שמש מעניקה למעט מהעסקים שבהם היא תומכת אשראי חוץ בנקאי, ולרובם היא משמשת כערבה מול בנק אוצר החייל, המעניק את ההלוואה ליזמים הצעירים שמתקשים להשיג ערבויות או להוכיח היסטוריה פיננסית איתנה. ההלוואה, החשובה בפני עצמה, היא רק חלק מן התהליך. "גילינו, שיזם שיש לו רעיון טוב, מגיע מתוך רצון אמיתי ללמוד לא מחפש רווחים קלים ומוכן לעשות שיעורי בית ולהקשיב, יצליח יותר מאותם יזמים צעירים שהשתחררו עכשיו מהצבא ובטוחים שהם יכולים לפתוח מסעדה מבלי שהם מתחילים להכיר בכלל את התחום", אומר גודמן. "אנחנו שמחים לסייע ליזמים שמוכיחים, הן מבחינת הרעיון והן מבחינת יכולות, היתכנות יזמית וכלכלית, ולהם נעניק את כל הכלים שהוכחו כמסייעים להצלחה - ליווי צמוד ומנטורינג ממנהלים ויזמים ותיקים. השילוב של סיוע בקבלת אשראי זול יחד עם הליווי הנכון הוא זה שמכה את הסטטיסטיקה. 70% מכלל העסקים שלהם סייענו עדיין פעילים - גם שלוש וארבע שנים אחרי שהוקמו".

למרות שברור שהמודל של קרן שמש כבר הוכח, עדיין לא נראה שמדינת ישראל עומדת לאמץ אותו. גודמן הוא אדם זהיר שלא יאמר שום דבר רע על המט"ים (שלעתים גם שולחים אליו יזמים צעירים בניגוד לאינטרס שלהם), אבל ברור לחלוטין שאילו היו המט"ים פועלים בשיטת קרן שמש היה מצב בעלי העסקים הקטנים בישראל טוב בהרבה. בשלב זה, המודל של המט"י, שאינו עורך סינונים ומשמש מרכז לרווח והפסד בפני עצמו, אינו מאפשר את ביסוס המודל שהוכח כמצליח בקרן הפילנתרופית שאינה תלויה בכספי המדינה. הגיע הזמן שמשרד התמ"ת ילמד ואפילו יאמץ את המודל המצליח, אלא שאם נסתמך על ההיסטוריה - ממשלת ישראל עסוקה בהמצאת הגלגל בכל פעם מחדש במקום ללמוד מניסיונות מוצלחים שמגיעים מכיוון המגזר השלישי.

מצוקת האשראי ומחסור בקרנות מטעם המדינה

פרופ' רפי מלניק, המשנה לנשיא לעניינים אקדמיים במרכז הבינתחומי בהרצליה, מזכיר חסם נוסף, הפוגע במגזר העסקים הקטנים, שהוא לדעתו הקשה ביותר: "לעסקים קטנים קשה לקבל אשראי במחיר סביר, והרי אשראי הוא צינור החמצן של העסק". חסם האשראי הוא תופעה עולמית, אבל בישראל, כך לפי מלניק, הוא מכה קשה יותר: "לעסקים קטנים קשה להשיג בטוחות שאותן הם יכולים להציג בפני הבנק, בעיקר בשלב ההקמה של העסק, שבו אין להם ניסיון קודם והיסטוריה פיננסית טובה", הוא אומר. "כיוון שהבנק לא רוצה להסתכן עם לקוח שהוא לא מכיר, הוא נותן אשראי במחיר גבוה וחונק את העסקים, שגם כך סובלים מאמצעים מוגבלים".

החשדנות שמגלים הבנקים בישראל כלפי עסקים קטנים גדולה במיוחד. כך נוצר מצב שבו טייקונים עשויים לקבל אשראי מצוין (ולגרום להפסדי עתק באם לא יעמדו ביעדיהם העסקיים), בעוד שאת חייו של בעל המרכול ממררת פקידת הבנק, דורשת ממנו ערבים וגובה ממנו מחירי אשראי גבוהים במיוחד. "בעולם", אומר מלניק, "פותרים את הבעיה דרך קרנות ממשלתיות מיוחדות, וכך הופכת בעצם המדינה לערבה מול הבנקים המסחריים שמקצים את האשראי. בארץ, הנושא מפותח פחות, ולכן קשייו של בעל העסק הקטן גדולים במיוחד".

הנתונים תומכים בתובנותיו של מלניק. לפי נתוני התמ"ת, עמד האשראי הבנקאי לעסקים קטנים בסוף 2008 על כ־ 13% בלבד מסך האשראי הבנקאי העסקי. באיחוד האירופי היקף ההלוואות הניתנות לעסקים קטנים גבוה פי 4.4 מהיקף ההלוואות הניתנות בישראל. סכום הערבויות באיחוד האירופי גבוה פי 2.4 מסכום הערבויות שהממשלה הישראלית מעמידה בפני בעלי העסקים הקטנים. מלניק מוסיף: "אם נוסיף על חסם האשראי את הביורוקרטיה המכבידה, נבין שישנו כאן כשל שוק אמיתי. העסקים הקטנים הם מנוע גדול לתעסוקה, בעיקר בתחומים שלא תמיד דורשים מיומנויות גבוהות. ברמה המאקרו כלכלית, חשוב שכלכלת מדינה תפוזר על פני מגוון גדול של ענפים ושירותים כדי למנוע סיכון של קריסה טוטאלית שעלולה להיגרם אם מתקיימת תלות רבה מדי בתחום מסוים.

"בכל מה שקשור לעידודם של עסקים קטנים יש הצדקה להתערבות ממשלתית, למשל בהקמת קרנות אשראי ייעודיות שיסייעו בקלות ובמהירות בהסרת חסמי אשראי לעסקים קטנים. קרנות מסוג זה קיימות אמנם היום, אבל מספרן קטן ותהליך הפנייה אליהן הוא חסם ביורוקרטי בפני עצמו. חשוב להקים רשות ממשלתית פעילה ובעלת שיניים, שיישבו בה בעלי מקצוע ובעלי סמכויות, שיידעו להקל על התהליכים הביורוקרטים ויסייעו להתגבר על חסמי האשראי. זה יהיה סיוע אמיתי למגזר העסקים הקטנים בישראל".

הביורוקרטיה מתסכלת

הביורוקרטיה הישראלית היא אימת היזם הקטן. בעוד שמדינות רבות (דוגמת סינגפור) מקדשות את נושא העסקים הקטנים, בישראל מדברים הרבה אבל עושים פחות. הדוגמאות רבות. לפי נתוני התמ"ת, פתיחת עסק בישראל אורכת לא פחות מ־34 ימים. במדינות ה־ OECD אורך התהליך רק 13.8 ימים בממוצע. דוגמה נוספת: מספר תשלומי המסים בישראל הוא 33 - לעומת 14.9 במדינות ה־ OECD. בריטניה, למשל, משקיעה כ־ 0.8% מהתל"ג באמצעי סיוע ופיתוח לעסקים קטנים, פי 20 ויותר משיעור התמיכה בישראל.

תחושת האכזבה של בעלי עסקים קטנים מהמדינה ניכרת במחקר ראשון מסוגו שנערך לפני כשנתיים במכללה למנהל. אחד מן היזמים הנשאלים טען, למשל, ש"לא סופרים אותו", וכי עליו לחפש לעצמו פתרונות בכוחות עצמו, בעיקר בתחום הפיננסי. עוד טען היזם שעל הטבות רבות נודע לו באיחור, וכי הן "מוסתרות בכוונה מהיזם הקטן". בעלת עסק קטן לחרוזים טענה כי היא מאוכזבת מאפשרויות הלימוד לניהול עסק המוצעות בשוק, וכי רוב מרצה מוקדש ל"ניסוי וטעייה" עצמאיים.

ד"ר דפנה קריב מסבירה: "יזמים קטנים בעולם מפונקים ומגובים בהרבה מאשר בארץ. בישראל חשים לא מעט יזמים שהם פועלים כנגד כל הסיכויים, והתחושה הזו מלחיצה ביותר". האויב הגדול של בעלי עסקים קטנים, כך עולה מלא מעט מחקרים בנושא, הן דווקא הרשויות המקומיות. אלה, שאמורות לעודד את פתיחתם ושימורם של כמה שיותר עסקים קטנים מתוך כוונה שייצרו פריחה ושגשוג, ממררות פעמים רבות את חייו של בעל העסק, אם בדרישות מופרכות בעת הקמתו ואם בחוסר התחשבות בסיסית במהלך הפעלתו. "פתיחת עסק ושימורו בישראל דורשים כוחות נפש גדולים, ואנשים רבים פשוט מרימים ידיים", אומרת קריב. "זה מחזיר אותנו שוב לאותו מחסור בגוף אחד שיהיה מסוגל לתת את כל האינפורמציה גם ברמת הביורוקרטיה, כדי שהיזם הבלתי מיומן לא ימצא את עצמו מתרוצץ בין עשרות גופים שונים ומכלה את זמנו לשווא".

לימודי היזמות חלשים

קשה לאתר חינוך מובנה ליזמות בישראל. האקדמיה בישראל עדיין לא הבינה את הפוטנציאל הטמון בלימודי יזמות, ובעוד שבאוניברסיטאות נחשבות בעולם כבר מושקעים תקציבים גדולים בנושא זה, בישראל מדובר עדיין בתוכניות בודדות ומינוריות, כך לפי ד"ר קריב. "במשך עשרות שנים היינו עם יזמי בלי גושפנקא אקדמית. כל המידע היה מגיע ממדינות אחרות ולא היה פה אף גוף אקדמי מוביל שחקר או סיפר את הסיפור של מדינת ישראל. גם היום עדיין אין פקולטה ליזמות, אלא - במקרה הטוב - רק מחלקות, וזה חבל", היא ממשיכה. "ישראלים שכבר לומדים יזמות עושים זאת לרוב בגיל מבוגר. קיימות רק מעט תוכניות יזמות בבתי ספר, וילדים לא לומדים את הנושא כמו בארצות הברית - שם הוא מהווה חלק מתוכנית הלימודים מגיל הגן. כשילד אמריקאי קטן מוכר עוגיות, הוא לומד לזהות את קהל היעד שלו, להתאים מוצר לצורך ולשכנע את הקהל לקנות. בישראל, הדברים קורים באופן ספוראדי ולא מובנה. הדרייב ליצירת עסקים קיים בדנ"א, אבל למרות היכולות, הרצון הטוב והקוד הגנטי, אין התוויה, הכוונה ועידוד מן הממסד החינוכי ומגיל צעיר".

אופי לאומי

החסם האחרון שונה במעט מאלה שפורטו לפניו, אך כדאי להתייחס גם אליו. מקימי עסקים בישראל נחשבים לאנשים יצירתיים וחדשניים, אך גם למעגלי פינות, ובעיקר למי שנדמה להם שהם יודעים הכל. יותר מדי עסקים נפתחים ונכשלים בעיקר בשל חוסר נכונותם של היזמים ללמוד את התהליך, הדורש לא מעט סבלנות. אחת העצות החשובות, לכן, היא להכין את שיעורי הבית במקום לצלול היישר אל תוך המים העמוקים. נכון, קשה ללמוד בישראל, אין תוכנית לאומית, אין גוף אחד מסייע, הביורוקרטיה משגעת, חסמי האשראי קשים, אך האחריות להכיר את השוק וללמוד את כל הדרכים האפשרויות להצליח בו היא אחריות שבעל העסק חייב להיות מוכן לקחת על עצמו. לכן, יותר סבלנות וצבירת ידע, יחד עם הסרה משמעותית של חסמי המאקרו, יסייעו לקולם של עוד ועוד עסקים קטנים בישראל להישמע ולעסקים נוספים לפרוח.

הכתבה הופיעה במדריך לעסקים קטנים של מגזין TheMarker

מתוך גיליון פברואר של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון היכרות מתנה של מגזין TheMarker מלאו את פרטיכם או חייגו
1-700-700-250
שם משפחה: שם פרטי:
טלפון:



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#