למרות המיתון, עליית מחירי השכירות והשתלטות הרשתות - ממשיכים להקים עסקים קטנים בניו יורק - עסקים קטנים - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

למרות המיתון, עליית מחירי השכירות והשתלטות הרשתות - ממשיכים להקים עסקים קטנים בניו יורק

חוות ירקות אורגניים על גג באזור תעשייה, עסק לאופניים בעבודת יד וחברת בשמים קטנה הם כמה דוגמאות

תגובות

דמיינו לעצמכם שאתם הולכים ברחוב ניו יורקי, מחפשים מקום לשתות כוס תה חם או לקנות גלויה לדודה. תנו מבט נוסף בעסקים שעל פניהם אתם חולפים: בבוטיק הקטן לבגדי נשים, בחנות הספרים המשומשים, במאפיית העוגיות ללא גלוטן או במוכר העיתונים. קיים סיכוי לא נמוך שהם לא יהיו שם בשנה הבאה, ושאם לא תעברו ברחוב הזה בחמש השנים הבאות, ישתנו פני הרחוב לחלוטין, במיוחד אם מדובר בעסקים חדשים יחסית, שנפתחו לא מזמן.

בעלי בתים חמדנים, פקחים קפדניים מטעם העירייה וגובי מס - כל אלה יעמדו בדרכו של העסק להאריך ימים. אליהם נוספו בתחילת שנות האלפיים גם שינויים פתאומיים בתוכנית בניין העיר, המיתון הזוחל והתחרות מצד הרשתות הגדולות. למול אלה, ליותר ויותר בתי עסק קטנים ושכונתיים לא נותר אלא לסגור את שעריהם ולהציב להם מצבות זיכרון בדמות שלטי "להשכרה".

את הסטטיסטיקה העגומה מספקת מחלקת העסקים הקטנים של עיריית ניו יורק, שתפקידה לסייע ליזמים ולכוון אותם בצעדיהם הראשונים. אנשי המחלקה בודקים יחד עם היזם את ההיתכנות העסקית של הרעיון ואת המיקום הנכון לפתיחת העסק, ועוזרים לו עם הבקשות להלוואות ובאיתור המשקיעים.

חשיבותם של העסקים הקטנים לכלכלת ארצות הברית בכלל ולעיר ניו יורק בפרט לא תסולא בפז, אומרים במחלקה. לפי נתונים שנאספו בה, מקורם של שני שלישים ממקומות העבודה בסקטור הפרטי בעיר בעסקים קטנים, שברובם מועסקים פחות מ־ 50 עובדים. יתרה מכך, 61% מהעסקים בניו יורק כולה הינם בתי עסק שבהם מועסקים פחות מ־ 4 עובדים. מחקר שערך חבר הקונגרס אנתוני ווינר מצא שיותר מ־ 12% מחנויות העיר נמצאות בתהליך של סגירה או עומדות ריקות, כשמחוץ למנהטן היחס גבוה אף יותר. שני הנתונים, בנוסף לירידה התלולה במסי הקנייה הנגבים, מצביעים על כך שאכן מדובר בתקופה לא קלה לבתי העסק הקטנים.

חשיבותם העצומה של העסקים הקטנים הביאה את הממשל בארצות הברית לחוקק בתחילת השנה את "חוק העידוד", שהקל את התנאים לקבל משכנתאות והלוואות לעסקים קטנים, שהשנים האחרונות היכו בהם. על הקושי הרב ניתן ללמוד לא רק מקיטורי החנוונים באוזני לקוחותיהם הקבועים או ממכתבי פינוי בחתימת בית משפט המודבקים על דלתותיהם הסגורות של עסקים בעקבות אי עמידות בתשלום דמי הארנונה או שכר הדירה. העובדות מדברות בעד עצמן. כמות ההלוואות המאושרות לעסקים קטנים ירדה ביותר מ־ 80% מאז שנת 2006, נתון המצביע על ירידה בכמות העסקים החדשים שנפתחים.

נתפסו ברשת

יונתן בואלס, מנהל המרכז לתיכנון אורבני, פרסם בשנה שעברה נתונים על נוכחות סניפי רשתות בעיר. הוא ספר, בין היתר, 439 סניפים של דאנקן דונטס ו־ 110 חנויות של רשת הוויטימנים ג'י־אן־סי. התחושה היא שבשנת 2010 הכמות אף גדלה. "רשתות בתי המרקחת 'דואן ריד' ו'וילבריגס' רק הגדילו את נוכחותן בעיר בעקבות המיתון. ההון שעומד לרשותן מאפשר להן להשתלט כמעט על כל שכונה בעיר, והן מחליפות עסקים משפחתיים שלא יכולים לעמוד בחידושי החוזים שלהן", מסביר בואלס. "לא בכדי הן התחילו להעשיר את מגוון המוצרים ולהאריך את שעות הפעילות שלהן, הכל כדי שיהיה צידוק לכמות גדולה כל כך של סניפים".

במשך שנים המצב היה שונה. רשתות קמעוניות רבות ויתרו מראש על פתיחת סניפים בעיר, בעיקר בשל מחסור בחללים גדולים מספיק במחירים שיאפשרו להן להרוויח. בשילוב עם קהל מתוחכם יחסית, מיעוט מקומות חניה וקשיים בגישה, רבות מהרשתות העדיפו להתמקד בקניונים שמעבר להדסון, בניו ג'רזי.

מגמה זו נמצאת בתהליך של שינוי מואץ, ועל כך יעידו השלטים החדשים הנוצצים של "פוראבר 21" ו"אמריקן איגל" בטיימס סקוור. התוספת האחרונה לכיכר המפורסמת היא חנות חדשה של תאגיד דיסני, חנות שיותר מכל מעידה על הגורם העיקרי לשינוי - העלייה האדירה במספר התיירים הפוקדים את העיר.

בשנת 2009 הגיעו כ־ 45.6 מיליון איש לבקר בניו יורק. 37 מיליון מתוכם היו תיירי פנים, שיצר ההרפתקנות שלהם הסתכם בנסיעה על גג אוטובוס פתוח ושהעדיפו לרכוש בחנויות שהם מכירים מהקניון שליד הבית. כיכר טיימס סקוור הפכה בשנים האחרונות ליעד התיירות מספר אחד בארצות הברית, כשהיא משאירה מאחור את לאס וגאס ודיסני וורלד. העובדה הזאת גורמת למחירי השכירות לעלות - 160 דולר למ"ר משלמים שם היום, כפול מהמחיר שנדרש בסתיו שעבר. לא רע בשביל אזור שהיה לפני קצת יותר מעשור מרכז מפוקפק למועדני חשפנות.

בדו"ח השנתי שפרסם איגוד סוכני הנדל"ן בנובמבר האחרון צוין שחלה עלייה ניכרת במחירי השכירות המבוקשים בכל אזורי התיירות המרכזיים. הדו"ח מציין, כי "כשרשת אופנה פותחת חנות חדשה באזור מסוים, המתחרה שלה לא רוצה להישאר מאחור, ולכן גם היא תחפש מקום בסמוך. כך נוצרים פרוזודורים, שבהם עולה המחיר המבוקש, בעוד שבאזורים אחרים, לא הרחק משם, ישנה עלייה במספר החנויות הריקות". פרוזדורים כאלה קיימים ברחוב ברודוויי, בסוהו ובשדרה החמישית, שתמהיל החנויות בהם הפך דומה יותר לקניון ממוצע בצפון אמריקה מאשר לזה שמאפיין עיר חיה. גם בעלי הבתים באזורים הללו אינם תורמים לשיפור המצב. הם מעדיפים לחכות לרשת, שתבוא ותשלם מחירים מופלגים. הם אינם מוכנים להתפשר על מחירים שמשקפים את רמת השוק האמיתית, ובעלי העסקים הפרטיים נדחקים לקרן זווית.

"חנויות עצמאיות הן זן בסכנת הכחדה, שמאבד אחיזה אל מול רשתות מקומיות וארציות", אומר סקוט הולנדר, היסטוריון חובב ומדריך סיורים בשכונות הדאון טאון בעיר. "עם 350 סניפים לרשתות כמו סאבוויי וסטארבקס, הרשתות גורמות לניו יורק להיראות דומות למקומות אחרים בארצות הברית, מה שמאיים מאוד על הייחודיות שלה כעיר וכמרכז מסחר ותרבות". הולנדר רואה את התהליך כזר להיסטוריה של העיר, שנהגה לתת דרור לכל יוזמה אנושית, ושצלמה נוצר בזכות רעיונות מסחריים יצירתיים. ואולי מוקדם מדי לסתום את הגולל על יצר היזמות המקומי; למרות הסטטיסטיקות העגומות, תמיד יהיו מי שישלבו רעיון מבריק, יוזמה, כישרון ובעיקר אומץ, ויילכו בעקבות החלום.

האופן והגזר

קחו למשל את ג'וש הדר, 42. ייתכן שתראו אותו מעקם מוטות אלומיניום על ברז כיבוי ברחוב ברום. מוטות, שבהמשך יתהדרו בשני גלגלים, כידון ומושב, ויהפכו לזוג אופניים מרהיב. כבר יותר מ־ 4 שנים שהוא בונה יצירות אומנות רכיבות המותאמות במיוחד למידתו של הלקוח המזמין ולאופיו. במשך 7 שנים הוא עבד בעיקר בלילות כשותף במועדון "סטודיו 54 " המחודש עד שהחל להתנסות ברתכות, בקורס מסגרות במרכז הקהילתי. הוא מכר את חלקו במועדון והחליף את הבר בבית מלאכה קטנטן בסוהו.

ממש כמו אצל חייטים, תהליך העבודה על האופניים מתחיל במדידה של גוף הלקוח, שמשתף את הדר בפנטזיית הרכיבה שלו, ויחד הם מתכננים את עיצוב האופניים המתאים. הדר ממעט להשתמש במכונות, ובניית זוג אופניים בודד אורכת כ־ 3 חודשים. העבודה הקשה והארוכה משתלמת, כשבסופו של דבר הדר מוכר את האופניים במחירים הנעים בין 10,000 דולר ל־ 35 אלף דולר לזוג.

"האתגר הוא לקחת רעיון ולהפוך אותו למשהו שאפשר לרכוב עליו. כי אם זה נראה כמו אופניים אבל אי אפשר להתנייד בהם ממקום למקום - אז מה הקטע?", הוא אומר, מאושר מהתפנית שעבר בחייו בשנים האחרונות. "דמי השכירות שלי נמוכים, כי המבנה שבו אני עובד היה נטוש לפני שהגעתי לכאן, והלקוחות שומעים עליי מפה לאוזן. אני עסוק כל הזמן, ואני מכור לעבודה הפיזית הקשה".

גם אן מקמילן מפעילה עסק לבדה, אך להבדיל מהדר, רוב העבודה נעשית בביתה, בחדר שהיא מכנה "המעבדה". זהו מרכז החברה שלה, MCMC fragrances , שבו היא רוקחת קו בשמים עצמאי. את המקצוע רכשה בעיר גראאס שבצרפת, שנחשבת לבירת הבשמים העולמית, במסגרת לימודים בני שנה, שהיתה, לדבריה, אינטנסיבית ביותר. זאת, לאחר שהשתלמה בכל הקורסים בתחום הניחוחות שמצאה בניו יורק, קראה ספרים וערכה ניסויים בביתה.

"מתוך 12 הסטודנטים שלמדו איתי, אני הייתי היחידה שהתעניינה בפתיחת קו עצמאי משלי. רובם רצו להשתלב באחת מהמעבדות הקיימות או לעבוד בעסק המשפחתי", מספרת מקמילן. "חברות בשמים עצמאיות הן דבר נדיר, מה עוד שזהו מקצוע גברי מאוד, שעובר בירושה".

את הבשמים שהיא מפיקה ומייצרת, ב־ 6 ניחוחות, היא מוכרת בבוטיקים ברחבי ארצות הברית, ומשווקת אותם גם מאתר האינטרנט שלה. "זאת עבודה שאין בה ממש שעות וימים קבועים. בעסק הזה אני השליחה, המנקה, אשת יחסי הציבור ומנהלת החשבונות. אבל הימים שמוקדשים ליצירת הבשמים עצמם שווים את כל העבודה הקשה שמסביב".

לעומת בדידות היזם שחווה מקמילן, החבורה שמפעילה את חוות הירקות העירונית "ברוקלין גריינג'" שבקווינס מונה חמישה חברים ורשימת עובדים בת יותר מ־ 200 איש כולם מתנדבים. החווה ממוקמת על גג בניין תעשייתי ישן, אליו הועלו באביב האחרון 600 מאות טונות אדמה, שיצרו שדה מלבלב של עלים ירוקים, עגבניות ופלפלים, המשתרע על פני יותר מ־ 3,700 מ"ר. הפלא מתרחש באזור מאוד לא כפרי - אזור התעשייה בלונג איילנד סיטי, המרוצף במדרכות ומוסכים, שהצבע השולט בו הוא אפור־בטון. אפילו הרכבת התחתית נוסעת פה מעל פני האדמה ומרעידה בכל כמה דקות את האוויר ברעש מחריש אוזניים.

הגג מושכר לחבורה ל־ 10 השנים הקרובות, ובימים אלה היא מסיימת שנת חקלאות ראשונה. את תוצרתה האורגנית מכרה למטבחי מסעדות, בדוכנים בשכונה ובשווקים. "החלק היקר בתהליך ההקמה היה רכישת האדמה והעלאתה על הגג. בסך הכל עלה 200 אלף דולר להפעיל את החווה, שמתוכננת להחזיר את ההשקעה בתוך 5 שנים", מסבירה אנסטנסיה קול, מחברות הקבוצה.

הקבוצה התגבשה בשכונת בושוויק בברוקלין, בחצרה של מסעדה איטלקית. שני בעלי המסעדה שמעו על אדם בשם בן פלנר שהפעיל גינת גג קטנה, וחברו לו כדי למצוא גג פנוי להפריח בו את השממה העירונית.

החווה היא חברה לכל דבר ועניין, ולא בכדי בחרו חברי הקבוצה בגג כה גדול. מחישוביו של פלנר עולה שכדי שהחווה תהיה רווחית, עליה להיות לפחות בגודל של אייקר אחד, שהוא קצת יותר מ־ 4 דונם. חברי הקבוצה לקחו הלוואות פרטיות כיחידים, וגם גייסו כסף באמצעות ערבי התרמה ואתר היזמות "קיקסטרטר". הפעולות הללו, יחד עם בלוג פעיל והרבה עבודת שטח, יצרו באזז לקבוצה, שבסופו של דבר הביא למציאת משקיעים שהשלימו את החסר. כיום כוללת החברה כ־ 20 בעלי מניות, והעניין בה גדל בקרב יזמים ומשקיעים. החיפוש אחר גגות נוספים יתחיל כנראה בקרוב. "אנחנו משתמשים בשטחים לא מנוצלים ומגדלים גידולים שבדרך כלל מגיעים לעיר מרחוק", אומרים בחווה. "החווה מייצרת אנרגיה ומפחיתה את הוצאות ההובלה של הירקות, שלא לדבר על כך שהקונה יכול לפגוש את מגדל הכרובית שלו, עניין לו ערך מוסף ברמה האישית".

אני והחבר'ה

להבדיל מאנשי החווה, לרוב הולט, אינגריד ברומברג־קנדי וסם וילסון לא היה כמעט שום ניסיון בניהול גלריה או במסחר באמנות בשעה שפתחו לראשונה, בשנת 2004, את דלתות חלל התצוגה הקטן "קלאוס פון ניכטסאגנד" בברוקלין. הם היו אז שלושה בוגרים טריים מבית ספר לעיצוב ברוד איילנד, ששכרו חנות במחיר מגוחך ברחוב שהיה נטוש למדי באותם ימים. הם צבעו את הקירות בלבן והחלו להציג עבודות של חברים אמנים. "בחרנו בשם עם צליל אריסטוקרטי, כמו של גלריה ותיקה, אבל אין לו משמעות של ממש", אומר הולט. לדבריו, בהתחלה הם לא ידעו מה הם עושים, אבל עם הזמן למדו.

כשהגלריה החלה להשתתף בתערוכות אמנות ובירידים מחוץ לגבולות השכונה, גדלו גם ההוצאות. בשנים הראשונות הן מומנו על ידי השלושה, שלא עזבו את העבודות הקבועות שלהם והפעילו את הגלריה בסופי שבוע. "אינגריד היא מעצבת גרפית, סם עובד בתחום האופנה ואני מאייר בהוצאת ספרים", מספר הולט, שבעצמו עומד להציג תערוכת יחיד בגלריה בסוהו בתחילת השנה. "הלוואי שהיינו יכולים להתפרנס רק מזה, אבל אנחנו שמחים שהגלריה מצליחה להחזיק את עצמה. עד היום, אף אחד מאיתנו לא משך משכורת מהגלריה".

לפני חודשיים ננעלה התערוכה האחרונה בחנות הקטנה שבשדרות יוניון, ומקץ 6 שנים עוזבים השלושה את השכונה ועוברים לגלריה גדולה יותר, שנמצאת מעברו השני של גשר ויליאמסבורג - אל אזור הצד המזרחי התחתון של מנהטן (הלואר איסט סייד). "בסופו של דבר, רוב אספני האמנות לא אוהבים להגיע לברוקלין בשביל לראות ולקנות, ואם נישאר כאן לא נוכל להרחיב את מעגל הלקוחות שלנו", מסביר הולט. המימון בעבור המעבר מגיע ממכירות קודמות, ומתאפשר גם בזכות הכנסת משקיע חיצוני תמורת אחוז מהרווחים העתידים מהמקום החדש. להבדיל מהגלריה המקורית, המקום החדש יפעל במהלך כל השבוע, ואף יעסיק עובד קבוע. זאת היתה כנראה ההחלטה האסטרטגית הראשונה שהתקבלה על ידי הנהלת העסק. בכל אופן, מבחינת היזמים כבר לא מדובר רק בקוריוז עם שם מתחכם, אלא בדרך חיים.

כל אחד מהיזמים שתוארו כאן מצא את עצמו לא פעם מול קשיים שכמעט חיסלו את עסקיו. מאז נפילת הבורסה, כמעט בלתי אפשרי לאנשים פרטיים לקבל אשראי מהבנקים, וקשה במיוחד היא ההתמודדות מול הביורוקרטיה המקומית, שדורשת הרבה סבלנות, אך בעיקר ידע וכסף. למשל, את המנופים שהעלו את האדמה לברוקלין גריינג' עצרו פקחי העירייה מפני שלא הוגשה בקשה לשינוי ייעוד הגג. העבודה נעצרה למספר ימים עד שיושרו ההדורים ושולם קנס של 5,500 דולר. גם מקמילן, שרצתה לחסוך שכר טרחה לעורך דין, מצאה עצמה ממלאת מספר פעמים את טופסי רשם החברות, שנדחו בגלל שגיאות כתיב בכתובת העסק. לעתים גם היה קשה לה להשיג חומרי גלם, שלא תמיד נמכרים בכמויות קטנות לעסקים פרטיים.

למרות הקשיים, היזמים הטריים מייצגים כוחות חדשים, ומביאים עמם לעיר משב רוח רענן. יד ביד, הם משמרים את האופי הקהילתי של העיר, ואת החירות המסחרית.

הכתבה הופיעה במדריך לעסקים קטנים של מגזין TheMarker

מתוך גיליון פברואר של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון היכרות מתנה של מגזין TheMarker מלאו את פרטיכם או חייגו
1-700-700-250
שם משפחה: שם פרטי:
טלפון:



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#