מה אתה עשית בשביל עצמך?

אם כל האפסים שמסביב מצליחים בגדול - למה שאתה לא?

אליחי וידל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים2
אליחי וידל

אז יש לך שני ילדים חמודים ורעיה נפלאה. המשכנתה כואבת, אבל פחות. יש לך משרה יציבה, שכר סביר, בעבודה מעריכים את תרומתך ופועלך והקריירה מתנהלת בקצב יפה ובכיוון הנכון. אתה בן 40 , בשיא הכושר האינטלקטואלי שלך, וכבר צברת ניסיון וידע מעמיקים במקצוע. כל החיים שלך צועדים בתלם בקצב אחיד, למעט במקום אחד: בראש שלך.

איך תסביר לילדים שלך בעוד עשרים שנה, שכששמעת במו אוזניך את משק כנפי ההיסטוריה, לא אחזת בהן והתעופפת איתן לשחקים? איך תביט בעצמך במראה בעוד חמש, עשר, עשרים שנים, אם תשתפן עכשיו? אם כל האפסים שמסביב, אלה שקוראים עליהם בעיתון, יכולים לעשות את זה בגדול - למה שאתה לא תצליח? אם לא תעשה את הצעד, הרי לא תסלח לעצמך לעולם.

ואז, בלילה גשום אחד, אתה מתחיל להעלות על הכתב את כל הרעיונות. האדרנלין עולה על גדותיו ואתה מרגיש ערני כפי שלא הרגשת מעולם. בבוקר עובד בשביל הבוס, בערב עם המשפחה, אבל הלילה - הוא מוקדש לך. לומד מה צריך כדי לעבור לשלב הבא: למי לחבור, את מי להעסיק, איך לגייס מימון. מנסח תוכנית עסקית, תופר סקיצה, מתלבט עם השותף האם להתחיל בקטן ואז לצמוח או אולי להתחיל בענק ואז להמשיך לדחוף בכל הכוח. מקבל החלטות.

כשכל הפרטים מסודרים מולך על מסך המחשב והרעיון מתחיל לקבל גוף מוחשי, מגיע רגע האמת. זו השנייה שבה אתה עומד על קצה המקפצה, מתבונן בבריכה שמתחתיך, אומד את הגובה ומהסס. מביט ימינה - וההורים מצקצקים בלשונם: "חכה רגע, למה לך להסתכן? אתה כבר לא ילד, יש לך משפחה שתלויה בך". אבל אלה בסך הכל ההורים שלך, ממתי אתה בכלל מקשיב להם? אתה מביט שמאלה, בעיניה של רעייתך, מצפה שהיא תגיד לך לעצור. אבל לא. גם בה ניצת הזיק. לך על זה, אני סומכת עליך.

צלילה חופשיתצילום: אי-פי

אתה לוקח תנופה, מנתר ומתנתק מקרש הקפיצה. רואי חשבון, עורכי דין, מתכנתים, גרפיקאים - כולם מחייכים, תורמים את שלהם ומוציאים חשבוניות. סניף הבנק, מס הכנסה, מע"מ, רשם החברות, ביטוח לאומי. פנקסי צ'קים, חשבוניות, משכורות, טפסים. תחתום לי כאן וכאן ופה למטה גם חותמת חברה. בפגישות אתה בעננים: יש לנו את המוצר הטוב ביותר בשכונה - יש בו הכל. אם רק תיתנו בו אמון, נוכל לקחת אתכם איתנו מעלה־מעלה.

בנקודה מסוימת בזמן ובמרחב אתה נמצא בשיא. הכל נראה כפי שדמיינת שייראה: העסק מתחיל לקבל צורה, אתה מתחיל לנהל שגרת חיים מאוזנת של עבודה ומשפחה, יש לקוחות מרוצים (גם אם יש גם כאלה שפחות), משברים קטנים (השותף חושב ככה ואתה חושב אחרת, אבל בסוף שניכם מיישרים קו), ריגושים גדולים, טיסות לחו"ל, פגישות מרתקות, מחמאות וריח ממסטל של הצלחה. עדיין לא "עשית את זה", אבל אתה בדרך לשם, תכף זה מגיע.

כשמתחילה הירידה, אתה לא ממש יודע שעברת את השיא ושמעכשיו הכיוון הוא רק למטה. מבחינתך זו בסך הכל עוד מהמורה קטנה. רק מפרספקטיווה של זמן אפשר להצביע עליה כעל נקודת המפנה. הכסף, שבהתחלה היה גורם שולי, הופך למועקה. זה מתחיל בצביטה קטנה, שמתיישבת בלב יום־יום, שעה־שעה. אחר כך זה מתפשט לצוואר, לגב התחתון ולכתפיים. כשזה מגיע לראש (אותו ראש שקדח מרעיונות נשגבים רק לפני חודשים אחדים), אתה יכול להגיד לעצמך ולחדר הבקרה: "יוסטון, ווי האב אה פרובלם...".

מהנקודה הזאת הכל מתהפך, הכל מתחיל לעצבן ולהטריד. הדיווחים מהבנק, פנקסי המע"מ, המשקיעים המתנשאים, רואי החשבון ועורכי הדין תאבי הבצע, אנשי הטכנולוגיה הפדאנטיים, השותף. בבית התינוק צורח, האישה מאבדת סבלנות, הסלולרי שלך כבר בחיוג המהיר של סגן מנהל סניף הבנק ולמה לעזאזל גם מכונת הכביסה וגם הטלוויזיה צריכות להתקלקל באותו שבוע?! ככה לא צריך להיראות יומו של יזם צעיר ומבריק. אין לי זמן לכל השטויות שלכם! תנו לעבוד! תנו להמשיך ולהמריא.

המסלול שלך, שהיה כל כך ברור עד עכשיו, מתפצל לשני נתיבים אפשריים: האחד ממשיך במתווה היזמות, והשני מציע לעשות סיבוב פרסה ולחזור לכביש שממנו ברחת. הראשון טומן בחובו רק עוד דם, יזע ודמעות. השני מספק אמנם נסיעה נעימה, איטית ובטיחותית יותר, אבל בכניסה אליו מוצב תמרור ענק שעליו כתוב באותיות אדומות: "כישלון!".

אני בחרתי לעצור בחריקת בלמים ולבצע סיבוב פרסה. קיפלתי את הזנב, עשיתי כמה טלפונים וחזרתי למציאות ולשגרה. בעוד שלושים שנה אוכל לומר לנכדים: "פעם, בגיל 40 , סבא שלכם היה הרפתקן. היתה לי הזדמנות וניסיתי". אמנם לא כל כך הצלחתי, אבל אף אחד לא יכול לומר של ניסיתי.

הכתבה הופיעה במדריך לעסקים קטנים של מגזין TheMarker

מתוך גיליון פברואר של מגזין TheMarker

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker