איפה מוצאים ארוחת בוקר בשקל וצהריים ב-3 שקלים

כבר 25 שנה לא עידכנו ברשות המסים את התעריפים

שטרסלר נחמיה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שטרסלר נחמיה

אחד הכללים הבסיסיים של מערכת המס היא הכרה בהוצאות שהוצאו לשם יצירת הכנסות. לכן שלטונות המס הכירו עד כה בהוצאות אכילה במסעדות, אם מדובר בעצמאי שנמצא במסגרת עבודתו מחוץ לאזור מגוריו.

אלא שהסכום נקבע לפני 25 שנה ומאז לא עודכן. לכן, אם אותו עצמאי נוסע לעבודה מחוץ לעיר ונאלץ לאכול, הוא יכול להגיש קבלות על הסכומים המגוחכים האלה: שקל עבור ארוחת בוקר, 4 שקלים עבור ארוחת צהריים ו-2 שקלים עבור ארוחת ערב. כלומר, 7 שקלים ליום. אם הוא לא מגיש קבלות, הוא יכול לדרוש שקל לארוחת בוקר, 3 שקלים לארוחת צהריים ושקל לארוחת ערב. כלומר, 5 שקלים ליום.

ואולם במקום שמנהל רשות המסים, יהודה נסרדישי, יכיר בעוול, הוא ביקש מבית המשפט למחוק את העתירה. כאשר זה לא צלח בידו, הכניס האוצר לחוק ההסדרים הנוכחי סעיף לשפיו ההוצאות האלה יבוטלו כליל. חד וחלק.

אם כך, מדוע שהאוצר לא יבטל גם את ההכרה בהוצאות נסיעה ודלק? מדוע שלא יבטל את ההכרה בהוצאות מסעדה בחו"ל? מה ההבדל אם נסעת לחו"ל למטרת עסקים או לטבריה?

ההסתדרות והתעשיינים מתנגדים לביטול ההכרה בהוצאות אש"ל, אך המאבק שלהם צריך להיות ברור יותר: עדכון מחירי הארוחות לרמה הגיונית. אלא אם כן נסרדישי ילמד אותנו היכן ניתן לאכול ארוחת בוקר בשקל וצהריים ב-3 שקלים.

הפקידים יחגגו

ביום ראשון אישרה הממשלה את הסכם הצטרפותה של ישראל ל-OECD. זו בסך הכל בשורה טובה, כי טוב להיות שייך למועדון יוקרתי שקובע סטנדרטים. אלא שהחברות במועדון יקרה מאוד.

כאשר אירופה בונה מנגנון בינלאומי כלשהו, זה תמיד מנגנון יקר, מסורבל, שמעסיק כמות אדירה של פקידים שבאים מכל רחבי היבשת. הם מגיעים ממשרדי ממשלה שונים ועוברים לחיות בגן עדן של שכר גבוה ותנאים נלווים ויוצאי דופן - על חשבון המדינות שמרכיבות את הארגון ומממנות את פעילותו. לכן, גם ההצטרפות שלנו ל-OECD תעלה עשרות מיליוני דולרים בשנה. ואמנם, עוד לפני התוכניות הגדולות לשיתוף פעולה, חילקו ביניהם משרד החוץ ומשרד האוצר את השלל.

מתברר שישראל תפתח שגרירות חדשה בפאריס שתעסוק אך ורק ב-OECD. כאילו שהשגרירות הקיימת בפאריס לא יכולה לבצע גם את המשימה הזו. לשגריר ימונה איש משרד החוץ ולסגנו ימונה איש מהאוצר, כדי לחלק באופן צודק את המשרות החדשות בשגרירות.

בהמשך גם נממן נסיעות לכינוסים, לוועדות, למפגשים ולהתייעצויות של עשרות פקידים שייסעו לעשרות מפגשים מדי שנה. ישראל גם תחויב לממן חלק מפעילות הארגון ואף לתרום לכל מיני פעולות הומניות ברחבי תבל.

פעם, לפני שנים רבות, ביקר לוי אשכול כשר אוצר במאהל בדואי בנגב. ראש השבט רצה להגיש לו מתנה: סוס אציל. אשכול הסתכל על הסוס ואמר: "הסוס נראה נהדר, אבל אני לא אוהב לקבל מתנות שאוכלות".

החבילה הגיעה

מנכ"ל חברת דואר ישראל, אבי הוכמן, רוצה מאוד לשנות את התדמית המיושנת של הדואר ואף לשפר את התוצאות העסקיות. לכן הוא מקדם מכירה של שירותים חדשים ומוצרים מעניינים בסניפים השונים. טוב ויפה.

לדוגמה, בכנס מסוים שהתקיים לא מזמן, קידמו אנשי הדואר את ה-IPOST - תא דואר אינטרנטי, שבו ניתן לקבל דברי דואר מכל מיני גופים, כמו חברות תקשורת, ביטוח, חשמל ועיריות, במקום לקבל את הדואר שלהן באופן פיסי לתיבה בבית. נחמד.

ואולם מה קורה כאשר לקוח של הדואר מקבל הודעה שחבילה מחכה לו בסניף הדואר השכונתי? הרי חבילה אי אפשר לקבל באינטרנט. שם אנחנו חוזרים לאחור. לדואר הישן הזכור לרע.

על הפתק המהוה שמקבל האזרח לביתו לא מצוין שום פרט. אין שם את שם השולח, או מהיכן נשלחה החבילה. כלום. אפילו לא מספר החבילה. שום דבר. ואולי אתה בכלל לא רוצה לקחת חבילה ממי שאתה לא מכיר? אולי אתה לא רוצה לקחת חבילה מנודניקים? ומצד אחר, אולי אתה מחכה למשהו דחוף שהיית יודע עליו אם היה רשום שם השולח על הפתק?

מאותו פתק משופשף קשה אפילו לדעת מתי הסניף פתוח, כי בדואר עובדים עדיין כמו בזמן הטורקים: בעזרת הטבעת חותמת דיו מיושנת שהיא תמיד לא ברורה ולא קריאה. אז אולי לפני שעוברים ל-IPOST, כדאי להתקדם קצת גם בתחום ה-OLD POST?

הזכות לחיים

בשבוע שעבר כתבתי כאן על התאונה הקטלנית בין המיניוואן לרכבת, שגבתה מחיר כבד של שבעה הרוגים. באותה כתבה שאלתי איך זה שלא בודקים את איכות הנהגים שמסיעים נוסעים בכלי רכב ציבוריים.

בתגובה לאותה כתבה, פנה אלי השופט בדימוס, אורי שטרוזמן, והפנה את תשומת לבי למצב החוקי שלא מאפשר לרשויות ולחברות שמעסיקות נהגים לקבל מהמשטרה את גיליון ההרשעות של מבקשי התעסוקה אצלם. "לכן נבצר מהם לדעת מראש על מעללי הנהגים", אמר שטרוזמן, "ורק לאחר התרחשותה של תאונה עולה השאלה כיצד לא ידעתם על כך בעוד מועד".

חוק המרשם הפלילי קובע שאסור לאדם לדרוש או לקבל את המרשם הפלילי של זולתו במטרה לבחון את התאמתו לתפקיד מסוים, ולכן מעסיקים אינם רשאים לעיין בגיליון ההרשעות בתעבורה של מועמדים לנהגים, אפילו אם הם עצמם לא מתנגדים לכך.

בדצמבר 2009 פנה שטרוזמן בעניין למשרד המשפטים ופנייתו הובאה בפני ועדה שעוסקת בנושא, אך שום שינוי בחקיקה לא נעשה.

אם רוצים להילחם בתאונות הדרכים, צריך לאפשר לחברות ההובלה לקבל באופן שוטף מידע מוסמך ממשטרת ישראל על גיליון ההרשעות של מי שרוצה לעבוד כנהג של רכב כבד או של רכב ציבורי. ראוי לשאול את שר המשפטים, יעקב נאמן, ואת שר התחבורה, ישראל כץ, מדוע הם מעדיפים להגן על זכות האדם לפרטיות - אך לא על זכותו לחיים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker