עובדים שחוקים: "המסר למעסיק - העובד הוא בן אדם" - עושים עסק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
שוברים שחיקה

עובדים שחוקים: "המסר למעסיק - העובד הוא בן אדם"

"התחושה אז הייתה שאני במרוץ, בקרוסלה שלא מפסיקה לנוע. הלכתי ונשחקתי, והנפש הלכה וקטנה עד שנעלמתי. אם לא הייתי עוזב - הייתי נעלם", סיפר יואל קפלן, גמלאי שב"ס ולשעבר סגן מנהל בית כלא ואחד מהעוהדים שהעידו על שחיקה בכנס "שוברים שחיקה"

9תגובות

בפאנל שעסק בשחיקה של עובדים מנקודת המבט שלהם, השתתפו ליאוניד פקרובסקי - מבקר ספרות וסופר שעלה מרוסיה ועובד כשומר 17 שנה, יואל קפלן - עובד סוציאלי, וגמלאי שירות בתי הסוהר ולשעבר סגן מנהל בית כלא, וסימה רונן - עובדת 8 שנים בפס יצור מפעל "עוף טוב". כל אחד מהם סיפר על תהליך השחיקה שהוא עובר.

פקרובסקי: "היום אני לא בבוטקה. לקחתי יום חופש, זה היה קשה. כי חסרים בקיץ שומרים. האם אני שומר או סופר? בברית המועצות כתבתי כתבות, מאסות על אומנות. אבל סיפורים לא כתבתי שם. בישראל התחלתי לעבוד בבית קברות ואחרי זה בבוטקה.

"הטמפ' הייתה 30 מעלות, ושמעתי שמישהו דופק בדלת. ראיתי שעל גבי קרן שמש מישהו יורד: זו הייתה המוזה שנתנה לי נשיקה. מאז התחלתי לכתוב, ואחרי 15 שנים שכתבתי ברוסית חשבתי למה לא לתרגם לעברית? אחרי זה חשבתי לאן לשלוח ובחרתי לשלוח למוסף התרבות של הארץ, היכן שהרמה מאוד גבוהה. ועדיין, קשה לי להגיד שאני סופר. נבוקוב זה סופר, טולסטוי זה סופר, עמוס עוז הוא סופר. אצלי, המשכורת שלי, שכר מינימום, היא של שומר".

לשאלה האם הפער בין היותו כמעט שקוף לאנשים אחרים, בתור שומר שיושב בבוטקה, לבין היותו סופר מוערך היא קשה, אמר כי "מספיק לי העולם הפנימי שלי. אם אני נכנס פנימה אני מוצא את העולם הכי יפה. כשנכנסים לעולם הפנימי לא חשוב איפה אתה נמצא".

קפלן סיפר כי שימש כראש ענף טיפול בסוהרים במשך 4 שנים עד שחל שינוי שהביא לשחיקתו: "אהבתי את התפקיד מאוד, השקעתי את כל כולי בתפקיד. בערב אחד בשבע בערב הודיע לי הממונה עלי שמחר יש ועדת שיבוצים ומעבירים אותי להיות סגן מנהל בית מעצר קישון המרוחק מאוד מביתי. לא שאלו אותי אם זה יהיה לי טוב, נוח, אלא הודיעו לי שתוך שבועיים אני עובר תפקיד. זה היה תחילתו של התהליך שגרם לי לפרוש ולצאת לגמלאות".

דניאל בר און

בהמשך סיפר על תחושותיו במקום העבודה החדש: "בשל הנסיעות הארוכות הרגשתי כמו מכונה, מגיע מאוחר הביתה ויוצא מוקדם. היה לי מאוד מעט זמן לבלות עם המשפחה. בעבר, על השולחן במשרד הייתה לי קערה עם הסוכריות ומי שהיה בלחץ יכול היה לקחת משהו. לאחר שעברתי לקישון הרגשתי שאין לי כוח יותר למלא את קערת הסוכריות. הבנתי שזה לא היה רק קערת סוכריות אלא בעצם התחושה שלי. עזבתי רגע לפני שהתמוטטתי. המסר שלי הוא שמעסיקים צריכים לדעת שהאדם שעובד הוא בן אדם וצריך לתת לו יחס, לשאול אותו מה שלומו ואם רוצים להעביר מישהו למקום עבודה אחר צריך לשאול אותו, לעשות את זה בצורה נעימה".

לשאלה מה קרה לזהות שלו, של החבר, איש המשפחה, כתוצאה מהשחיקה שחש הוא אמר כי "אמנם המערכת בה עבדתי נתנה לי הרבה דברים לאורך השנים, אבל מאז שעזבתי חזר אלי החיוך. כשעבדתי איבדתי את התחושה שיש לי זמן בשביל עצמי. הרגשתי שהעולם הולך ונעלם. לא היה לי זמן להקשיב לאשתי ולילדות, בקושי פגשתי חברים. הלכתי ונכביתי. הלכתי ונעלמתי. הייתי הרבה יותר עצבני. היום למשל אני נוהג יותר רגוע. פחות ממהר. התחושה אז הייתה שאני במרוץ, בקרוסלה שלא מפסיקה לנוע. הלכתי ונשחקתי, והנפש הלכה וקטנה עד שנעלמתי. אם לא הייתי עוזב - הייתי נעלם.

סימה רונן סיפרה על סדר היום שלה: "אני קמה בארבע, ומשעה חמש בעבודה סיזיפית. בבית שאן הטמפרטורה היא 40 מעלות, ובמפעל צריך להיכנס לטמפרטורה של 13-14 מעלות וזה קפוא. הרגליים קופאות. אתה מתחיל לעבוד שעה אחר שעה. נשחקים. צריך לדייק, יש סרט נע, צריך לבדוק שהשקית תהיה סגורה כמו שצריך. שהתאריך יהיה במקום. אתה חוזר הביתה אחרי יום מתיש, ואז יש בית, יש משפחה, צריך לרצות את כולם. אתה מוצא את עצמך בנתינה. לשמחתי יש לנו הנהלה נפלאה, מנהלת משאבי אנוש נהדרת. ויודעים להקשיב. כשאני נכנסתי לעבוד מצבי לא היה מזהיר. לא הייתה לי אפשרות לצאת לסופשבוע מבחינה כלכלית. מנהלת משאבי האנוש הציעה להשתתף איתי בחצי מהעלות. אחרי שנשחקים ומקבלים כזו תמיכה זה מאוד עוזר".

לשאלה כיצד היא רואה את העתיד השיבה כי "איזה אופציה יש לי? אי אפשר להפסיק לעבוד, אבל יש לפחות צ'ופר שנכנסה קרן מעגלים, שנותנת אופק. התחלתי קורס אפיה, ואני משתתפת כל יום רביעי בקורס. אני מחכה לו בקוצר רוח. זה נותן לי תחושה שאני יכולה לצאת, להחליף עבודה, שלא אתקע שם, שאולי אחרי שאצא לפנסיה אפתח קונדיטוריה".

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#