למרות הקושי: עולים ממנפים את העסק להשתלבות בחברה - עושים עסק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
קלטו את העסק

למרות הקושי: עולים ממנפים את העסק להשתלבות בחברה

דוד ובטי קליימן עלו ממקסיקו מבלי לדעת איך להכין טורטיות, וכיום הם מייצרים 75 אלף ביום ■ קרינה וגיורא צ'פלינסקי הגיעו מארגנטינה והפכו מרפאה נטושה לבוטיק שוקולד ■ מני אלבז גדל כחרדי בצרפת והקים מכון כושר ששואב ממשנתו של הרמב"ם

2תגובות

בשבועיים האחרונים התארכו מאוד שעות העבודה של דוד קליימן. למעשה, השינה של התעשיין בן ה–56 מכרמיאל הפכה למצרך נדיר כל שחג הפסח התקרב. הסיבה לעומס היא הביקוש לטורטיות המקסיקאיות שקליימן ובטי אשתו מייצרים במפעל שלהם בכרמיאל: "אני היחיד שמייצר טורטיות כשרות לפסח", הוא מתגאה במבטא מקסיקאי. הקליימינים משווקים את הטורטיות הקפואות תחת השם "לה בוניטה", לצד ממרחי שעועית ואבוקדו, ממרח פלפלים מקסיקאיים ‏(שגדלים בארץ‏) ונאצ'וס.

ביום הראיון, סדר היום שלו נראה כך: בבוקר טס לאילת, לפגישה עם קניינים של מלונות; אחר הצהרים חזר למפעל בכרמיאל, שם הדריך את אחת העובדות כיצד לטגן נאצ'וס במטגנת אימתנית בקיבולת 100 ליטר שבדיוק הוכנסה למפעל; לאחר מכן העמיס את המשאית בסחורה ויחד עם נהג, שאפשר לו לנמנם מעט בדרך, נסע לירושלים כדי להפיץ אותה; ובדרך חזרה, ב–3:00 לפנות בוקר, חידש את אספקת קמח המצה לטורטיות. שינה קצרה, וקדימה לעוד יום עמוס.

דרור ארצי

מה שנראה כיום כסיפור הצלחה המצוי בתנופה התחיל בצעדים זהירים. למעשה, עד שהקימו את המפעל, לקליימנים לא היה ממש מושג איך מכינים טורטיות, בוודאי לא בהיקף מסחרי. במקסיקו, שם התגוררו בעיירה מונטה ריי המרוחקת שעה וחצי מגבול ארה"ב, דוד היה עובד ממשלה עם ניסיון מועט בעסקים.

עם ישראל דווקא היתה לו היכרות, לאחר שהגיע לארץ כמה פעמים בתור מתנדב ציוני. בפעם הראשונה זה היה ערב מלחמת יום כיפור, אבל בשל סיבות משפחתיות חזר דוד למקסיקו. בהמשך עבד בשגרירות הישראלית במקסיקו סיטי, בסניף אל על המקומי ולבסוף החל לעבוד באחד הגופים הממשלתיים של המדינה. ערב מלחמת לבנון הראשונה שוב חזר לישראל והתנדב בקיבוץ, אך לאחר מכן חזר למקסיקו, שם למד מינהל עסקים.

בנובמבר 2005 עלו בני הזוג לישראל. "המצב הביטחוני במקסיקו התחיל להידרדר. שתי הילדות שלי היו אז בנות 12 ו–15, וחשבנו שמקסיקו היא לא המקום הטוב ביותר לגדל אותן כיהודיות", אומר דוד. בעומק המזוודה שהביאו עמם הסתתרה מכונה ביתית להכנת טורטיות, אורכה 16 ס"מ בלבד, שעתידה לשחק תפקיד מרכזי בסיפור הקליטה שלהם. "לפני שעליתי לישראל בכלל הוצאתי רישיון נהיגה למשאית סמיטריילר, כי ידעתי שיהיה לי קשה מאוד להשיג עבודה בגילי", נזכר דוד.

משפחת קליימן הגיעה לכרמיאל, אך שם צץ קושי חדש: הבנות התקשו להתרגל ללאפות ולפיתות והתגעגעו לטורטיות. "לא לי ולא לאשתי היה מושג איך מכינים אותן, כי במקסיקו אוכלים טורטיות מדי יום אבל לאף אחד אין זמן להכין אותם. אשתי התקשרה לחברה במקסיקו וביקשה מתכון - ובעזרת המכונה הביתית הכנו להן טורטיות בעבודת יד", משחזר דוד.

ערב אחד הם הזמינו מדריך עולים שסייע להם לביתם, לארוחה מקסיקאית. "הארוחה כנראה הצליחה מאוד, כי אחרי שהמדריך סיים לאכול הוא שאל למה אנחנו לא מנסים להקים עסק קטן לייצור טורטיות". הם החלו לייצר טורטיות ומכרו ל–20 משפחות מקסיקאיות שהתגוררו בכרמיאל. בין הלקוחות הראשונים היו גם עובדי שגרירות מקסיקו בישראל, שאליהם נסע קליימן ברכבת כשהוא נושא אספקה אישית בתיק מלא טורטיות.

הטורטיות שהכינו בני הזוג עשו לעצמן שם, אולם בלי יכולת לשווק אותם, הן היו נשארות קוריוז מקומי. הפריצה באה בשל אירוע לא צפוי: מלחמת לבנון השנייה. אל כרמיאל, שהתרוקנה מתושביה, הגיעה משלחת ממשרד הקליטה: "הם באו לבקר את העולים אבל רובם נשלחו דרומה, הרחק מההפצצות, ורק אנחנו נשארנו. במקום שהמפגש החגיגי יתקיים בעירייה הוא התקיים בבית שלי. הם ראו שאפילו בזמן המלחמה המשכנו לייצר טורטיות. שאלו אותי מה אני צריך, ואמרתי שהייתי רוצה לקנות רכב כדי לשווק את הטורטיות. הם סייעו לי לקבל הלוואה של 30 אלף שקל שבהם קניתי מכונת לישה בנפח של עשרה ליטרים וטנדר ברלינגו משומש, ועברנו לייצר בחדר ששכרנו מחוץ לבית".

בתום המלחמה ובסיוע מט"י כתבו בני הזוג תוכנית עסקית וקיבלו הלוואה נוספת של 20 אלף דולר מקרן פיטסבורג, קרן מקומית להלוואות ליזמים ועסקים קטנים של הסוכנות היהודית שאפשרה להם להתרחב ולשכור מקום גדול יותר. הם רכשו את המכונה התעשייתית הראשונה שלהם ממקסיקו והחלו לשכור עובדים נוספים שאפשרו להגדיל את הייצור ושחררו את קליימן להקצות יותר זמן לשיווק ומכירות.

אחרי כמה שנים, ההתרחבות מרשימה: המפעל מעסיק 11 עובדים ומשתרע על שטח של 500 מ"ר. כיום ניתן לאכול טורטיות קליימן באולמות אירועים, במלונות, במסעדות ברחבי הארץ ועל אוניות נופש: "אם בעזרת המכונה הראשונה שהבאנו ממקסיקו ייצרנו 2,000 טורטיות בשבוע, כיום אנחנו מייצרים 75 אלף טורטיות ביום בחמישה קווי ייצור", אומר דוד.

סיפור קליטה מתוק

לא הרחק מכרמיאל, בקיבוץ עין זיוון שברמת הגולן, זוג עולים אחר, קרינה וגיורא צ'פלינסקי, בחרו אף הם לעסוק בתחום המזון והקימו את "דה קרינה" - מפעל וחנות שוקולד בוטיק. בניגוד לבני הזוג קליימן, לבני הזוג צ'פלינסקי, שעלו מארגנטינה ב–2002 יחד עם שני ילדיהם ‏(14 ו–17‏) דווקא היה ניסיון עסקי, ואף מסורת ארוכת שנים בתחום: קרינה, השוקולטיירית של המפעל, כימאית ובעלת תואר שני במדעי התזונה, היא דור שלישי למשפחה של יצרני שוקולד משובח מבואנוס איירס, בעוד שגיורא, שניהל חברת להפקת אירועים בארגנטינה ומחזיק בתואר באלקטרוניקה, אחראי על הצד העסקי.

בתחילת דרכם בישראל עבדו השניים כשכירים. גיורא עבד בחברת הפקת אירועים ובהמשך בחברת מחשבי השקייה. קרינה עבדה בענף התיירות של הקיבוץ: "זו היתה תקופה של הסתגלות, במטרה להכניס את עצמנו לתלם. מי שבא מחו"ל, אפילו אם הוא יודע לאן הוא מגיע, חוטף שוק תרבותי חזק מאוד. עובר זמן עד שאתה מוצא את עצמך מחדש", אומר גיורא. "התנסינו בלהיות קיבוצניקים קלאסיים. זה היה בסדר, וגם היינו קרובים לבית - שזה חשוב לילדים. אבל התחיל לדגדג לנו שזה לא זה, ושאנחנו לא מנצלים את הפוטנציאל שלנו".

כדי להאיץ את הקצב החלו בני הזוג לחפש תחום שיוכלו לפתח בעצמם. הרעיון הגיע לבסוף מהסביבה החקלאית: "כשרק הגענו לעין זיוון, בחודש מאי, לקחנו אותנו לראות את מטעי הדובדבן עמוסי הפרי. השתגענו מהיופי והטעם התחלנו לעשות ריבות בבית ולמכור. באותה תקופה הבית שלנו היה עמוס כולו בצנצנות ריבות, כי לאחר ששנינו היינו חוזרים הביתה מהעבודה, עד 1:00–2:00 בלילה היינו ממלאים צנצנות", נזכר גיורא.

בשלב מסוים עלה הרעיון להפוך את ייצור הריבות למסחרי, וגיורא מספר שהם התלבטו מה יעשו בחורף, כשאין פירות. "זרקתי לקרינה את הרעיון של ייצור השוקולד, ואחרי כמה שבועות הלכנו לתערוכת חומרי גלם למזון, שם נמשכנו דווקא לדוכני החברות שסיפקו חומרי גלם לתעשיית השוקולד. אחד המציגים סיפר לנו על חברה שמוכרת ציוד משומש במצב מעולה לייצור שוקולד. באותו לילה יצאנו מתל אביב נסענו לחיפה לראות את המכונות ולמחרת קנינו אותן. השקענו את כל מה שהיה לנו, זה היה הימור על הכל - בסביבות 35 אלף שקל".

את המכונות הם הציבו במרפאה הנטושה של הקיבוץ. "במשך שנה קרינה עשתה שוקולד ואני הסתובבתי עם הרכב, הבאתי חומרי גלם, חיפשתי לקוחות ומכרתי. באותה תקופה כל ההכנסות היו נשארות בעסק והמשכורות היו פחות ממזעריות. זו היתה הדרך שלנו להתקדם עם העסק בלי להיכנס לסחרור חובות".

אמיל סלמן

פרלין אחר פרלין הם הגדילו את היקף המכירות, ושכרו עובד שיעזור בחנות ובאריזות. בהמשך שכרו גם עובדי ייצור ועובדים נוספים שימכרו את השוקולד בחנות. "ב–2008 זיהינו שיש הרבה פעילות תיירותית ואין די מקום לארח מבקרים. תפסנו קצת אומץ ועברנו למקום גדול יותר, מבנה תעשייתי נטוש בעין זיוון ששיפצנו וכיום הוא משמש מרכז המבקרים. ככל שהגיעו יותר אנשים למרכז המבקרים, שכרנו עוד עובדים לבית הקפה".

כיום המפעל מעסיק 25 עובדים ומייצר שוקולד פרימיום בעבודת יד המופץ בישראל ובחו"ל, לצד שוקולד ברמת כשרות מהודרת. במפעל גם מועברות סדנאות שוקולד. "כשהקמנו את המפעל לא תכננו להקים מרכז תיירותי, אבל הגיעו מבקרים ונוצר צורך לארח ולהסביר. אנחנו קצת מרוחקים עסקית מהמרכז, והתיירות מפצה אותנו על המרחק. אנחנו עדיין עובדים קשה, אבל ההיקפים הם גדולים יותר", מספר גיורא.

לעולים יש לא מעט סיפורים על הלקוח הישראלי והמנטליות המקומית. גיורא צ'פלינסקי נותן בלקוח הישראלי סימנים: "מדובר בלקוח שלא מקבל עובדות מוגמרות, ומאוד אוהב את המשא ומתן. אצלו הדברים הם אף פעם לא מובנים מאליהם. למשל, לקוח יבקש הצעת מחיר לשוקולד לבן, אבל לא יסתפק במוצר שלנו, וישאל אם אנחנו יודעים לייצר שוקולד לבן עם תוספת מסוימת שמתאימה לו יותר. בשלב המחיר אני אומר לו שהמחיר הוא 5 שקלים, והוא שואל אם אפשר ב–3 שקלים. בעולם, כשעסקה נסגרת אז היא נסגרת, פה בישראל זה תמיד נשאר נזיל".

לבנות את הגוף 
ואת העסק

בעוד שני זוגות העולים מנסים לפטם את תושבי ישראל, עולה אחר ידאג שישילו את המשקל המיותר. מני אלבז עלה לישראל לפני שנתיים מצרפת, עם ניסיון כמאמן כושר. העלייה השלימה עבור הצעיר בן ה–27 מסע ארוך שנמשך יותר מעשר שנים. מי שרואה את אלבז בבגדי הספורט יתקשה להאמין שהוא בא מבית חרדי בעל קשר עמוק לחב"ד, וששמו המקורי הוא מנחם מנדל. בגיל 16 הגיע לישראל במסגרת תוכנית נעל"ה, אולם חזר לצרפת לאחר שמשפחתו חששה מכך שיהיה עליו לשרת בצבא. ועדיין, המשיכה שלו לתחום הספורט היתה חזקה במיוחד: "עדיין לא מצאתי את הדרך לשלב בין כושר לדת. אולי הפתרון הוא ברמב"ם, שהאמין בנפש בריאה בגוף בריא ושילב הליכה יום־יומית באורח חייו".

ב–2007 שב אלבז לישראל, כשהוא נחוש לעסוק בתחום האימון הגופני. הוא קיבל אישור עבודה ושיפר את שליטתו בשפה העברית. את ליה אשתו, עולה ותיקה מרוסיה, הכיר בזכות הענייין המשותף שלהם בתחום הכושר, ולפני שנה אף זכו יחדיו במדליית זהב בקטגוריית הזוגות למפתחי גוף והם אלופי ישראל. רק אחרי שהתחתן, הוא גם עלה באופן רשמי לישראל.

יחד הם חולמים לעזור לירושלמים ליישם את תורתו של הרמב"ם: "חיפשנו קונצפט שיתמודד עם הבעיה שרוב המתאמנים לא מתמידים. בחרנו להקים מועדון כושר בוטיק, ללא דמי מנוי, כאשר התשלום הוא רק על האימונים האישיים וכולל אבחון, בניית תוכנית אימונים, ייעוץ תזונתי ומעקב אחר התוצאות. כך אנחנו מוודאים לא רק שהמתאמן מגיע, אלא גם שהוא מתקדם".

לפני שבעה חודשים החלום קרם עור וגידים, ובני הזוג אלבז הקימו בהשקעה של כחצי מיליון שקל את "סקיי ג'ים", מועדון אינטימי בשטח של 200 מ"ר: "קיבלנו הלוואות של 70 אלף שקל ממשרד הקליטה, ובנוסף 200 אלף שקל מקרן קט"י של הסוכנות היהודית". אמנם מבחינה עסקית חדרי כושר נחשבים תחום שקשה להשיג בו רווחיות, אולם הזוג מאמין שהמודל שבו בחר רווחי יחסית, והראיה: הקרנות שהלוו להם כסף ונתנו בהם אמון. את השיווק הם עושים מפה לאוזן, אבל גם מנצלים את מראהו של אלבז: "הגוף שלי זה הפרסום למכון. ברחוב עוצרים אותי ושואלים 'איך גם אני יכול להוריד את הכרס'". על דבר אחד בינתיים ויתרו - על השתתפות בתחרות פיתוח גוף לזוגות: "לפחות עד שליה תסיים את ההיריון", הוא אומר בחיוך.

כמו צ'פלינסקי, גם אלבז נתקל בפערי מנטליות שלא הכיר: "בישראל יש יותר מודעות לחשיבות הפעילות הגופנית לעומת צרפת, אבל בצרפת, מי שכבר מגיע לאימון מוכן לשלם יותר על בריאותו. הם בודקים את התוכן יותר לעומק, וברגע שהבינו כי המוצר או השירות מתאים להם, הם לא יתמקחו על המחיר.

"הצרפתים, שאולי נחשבים קמצנים, למעשה תמימים מאוד לעומת הצרכן הישראלי. בישראל אני חש תמיד שאני במעין עמדת מגננה ומשא ומתן על המחיר, אולי כיוון שרוב המתאמנים אצלי הם אנשי עסקים. ב–90% מהמקרים הם מבקשים הנחה או אימון מתנה. גם כשאני מביא מזכירה או מאמן, הם תמיד יתמקחו על השכר. הבנתי שזה לא נגדי, אלא קורה אצל כולם. טוב נו, מן הסתם אם העם שלנו לא היה עקשן לא היינו מקימים מדינה, נכון?"

הקמת עסק? 
לא לכל עולה

הקמת עסק נחשבת בישראל לעניין מסוכן למדי: ביורוקרטיה תובענית, מוסר תשלומים נמוך, מחסור באשראי ומעל לכל - התמודדות עם הלקוח הישראלי התובעני. רבים מהעסקים הקטנים נסגרים זמן קצר אחרי שהוקמו. האם הקמת עסק היא אכן דרך מומלצת לעולים המבקשים להשתלב? אירוס הומינר, מנהלת אגף יזמות עסקית במשרד לקליטת עלייה, מצביעה על ביקוש שמגיע דווקא מצד העולים: "בניגוד לעולים שהגיעו מהעולם הקומוניסטי לשעבר שמייצג אנטי־תזה ליזמות חופשית, עולים שמגיעים ממדינות רווחה רוצים להקים עסקים כחלק מתהליך הקליטה שלהם".

הומינר מספרת כי צורת החשיבה של העולים שונה מצורת החשיבה של היזמים הישראלים: "מצד אחד בקרב העולים האלה, בעיקר ממדינות מערביות, נהוג לחשוב שאם אתה לא בעל השכלה או ניסיון של 25 שנה בתחום מסוים - לא תפתח עסק, כי אתה לכאורה לא מבין בזה. מצד אחר, כשהם מקימים עסק הם מבינים כי לא ירוויחו הרבה כסף במהירות. מבחינתם, אם בהתחלה הם יצרו הכנסה של 4,000 שקל זה ייחשב כהצלחה. יש להם אורך נשימה ויכולת התמדה, והניסיון מראה שהם גם מקפידים לעמוד בהחזרי ההלוואות בצורה קפדנית".

לשאלה אם הוא ממליץ לעולים להקים עסק, עונה צ'פלינסקי: "תלוי ברצון, בחזון ובהתמדה. כדאי לפתוח עסק רק אם אתה משוכנע שאתה רוצה ויכול. אם כן זה נפלא, כי זה מאפשר לא רק להיקלט, אלא להתפתח תוך כדי שאתה בעצמך מפתח משהו ונותן קצת ממה שיש לך בנשמה להוויה החדשה שלך. ההצלחה לא בטוחה, אולי לא תיהפך למיליונר, אבל אם תתן לעצמך זמן ואורך רוח תראה פירות. חוץ מזה, זה מכריח אותך להיקלט. מצד אחר, ראיתי בעלי עסקים שהיתה להם גישה קלה לכסף שהיה מיועד לעסק, אך הם השתמשו בו לצרכים אישיים - וזה מתכון לכישלון כמעט ודאי".

דרור ארצי

אלבז מציע שביל ביניים: "לעולה חדש עם רעיון עסקי הייתי ממליץ לעבוד כשכיר תקופה כלשהי כדי ללמוד לא רק את השפה והמנטליות, אלא גם את האופן שבו עובדים הדברים בישראל, גם מהבחינה הביורוקרטית וגם את התרבות העסקית ככלל. ראיתי הרבה אנשי עסקים מוצלחים בצרפת שניסו לשחזר את ההצלחה בישראל, רובם, אגב, ממניעים אידיאולוגיים, ונכשלו לחלוטין - לא כי הם אנשי עסקים גרועים, אלא מתוך חוסר הבנה בסיסי של התרבות והאווירה העסקית בישראל. רוב העסקים המוצלחים שפתחו צרפתים בארץ פונים כמעט אך ורק לתת התרבות של עולים מצרפת שהתפתחה בישראל בשנים האחרונות. אני לא חושב שהייתי מצליח לפתוח או לתחזק את העסק שלי ללא הרבה עזרה של אשתי שגדלה בארץ וייעוץ של אנשי עסקים ישראליים שבאו ונתנו ייעוץ והסבירו מי נגד מי פה. התחום לא פשוט, ובכלל להיות עצמאי בארץ זה לא פשוט, ולהיות עולה זה עוד סיפור בפני עצמו. אבל אני אופטימי. לא סתם שם המועדון הוא 'כי השמים הם רק ההתחלה'".

קליימן סבור כי לפעמים אין ברירה. "כשאתה עוזב מדינה בגיל 50 ובא עם משפחה לישראל, לא צריך לחשוש אלא לחשוב איך לפרוץ קדימה. בשום פנים ואופן לא רציתי לחזור למקסיקו. כולם שואלים למה לא נסעתי לארה"ב. התשובה היא בעיקר כי אני ציוני, אבל זה גם כי אני מכיר את ארה"ב, גרתי שעה וחצי נסיעה מהגבול ואני יודע שלגדל משפחה בארה"ב, כך שתהיה חשופה לכל הזבל שיש שם, זו בעיה רצינית. עדיף לגדל משפחה בישראל. בדיעבד אני יודע שהצלחתי: הבת הגדולה שלי היא כיום מפקדת בצבא, והקטנה משחקת בנבחרת הכדורסל של ישראל. זה הפרס הכי גדול של העלייה לארץ".

200 מיליון שקל ליזמים עולים, 
99% עמידה בתשלומים

בעשר השנים האחרונות, כ–35 אלף יזמים ובעלי עסקים ‏(עולים ותושבים חוזרים‏) קיבלו סיוע עסקי וכלכלי מהמשרד לקליטת עלייה, הכולל הלוואות, מענקים, סדנאות, שעות ייעוץ, בדיקות היתכנות עסקית ועוד. משרד הקליטה מסייע לעולים בין השאר באמצעות הלוואות ייעודיות שהוא מעניק באמצעות הקרן הממונפת, קרן תקציבית של המשרד לקליטת עלייה.

בעשור החולף העניקה הקרן 3,500 הלוואות, שמסתכמות בכ–200 מיליון שקל. כ–15 אלף עסקים נפתחו או הורחבו באמצעות משרד הקליטה. היקף ההלוואות נע בין 10,000 ל–70 אלף שקל לעולה. השנה זכה מרכנתיל דיסקונט במכרז להפעלת הקרן להלוואות לעולים, דבר שאפשר להגדיל את תקרת ההלוואה לעד 250 אלף שקל.

הצורך בקרן ייעודית לעולים התעורר לאחר שהתברר כי רבים מבין העולים נכשלים בקבלת הלוואה בקרנות הממשלתיות, שמסרבות להעניק להם הלוואות בשל חוסר ההיסטוריה העסקית שלהם. במשרד הקליטה הבינו שהם הגורם שיכול לסייע לעולים ולהאמין בהצלחה שלהם. בפועל היקף ההלוואות שלא הוחזרו ‏(המכונות בשפה המקצועית "דיפולטים"‏) הוא מהנמוכים ביותר במשק - 1% בלבד. היקף ההלוואות בקשיים בהחזרים הוא 2.8%.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#