תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

קיבוץ באמצע פריז

לכתבה
פרויקט ה"שכנים הגדולים" בפריז Lukasz Drygas / Yes We Camp

בית חולים נטוש בלב הרובע ה–14 בפריז נהפך לפני שנתיים להתנחלות הזמנית הגדולה ביותר באירופה, שבה חיים זה לצד זה אמנים, יזמים חברתיים ומאות מחוסרי דיור. עוד כמה חודשים המקום ייהרס, ומקימיו מקווים שהמודל הייחודי שיצרו ישוכפל בכל העולם

תגובות

כל מי שהסתובב אי פעם בעיר גדולה מכיר את תחושת הזרות שנלווית לחוויה. מעין שקיפות בלתי־נמנעת של המשוטט הבודד במטרופולין עצומה. יש כמה מחוות ואביזרים שמומלץ לאמץ כדי לשרוד את המסע. מלבד נעלי הליכה טובות וחיבור לאינטרנט, לא יזיקו הצגת פני פוקר בקרונות מטרו צפופים, ובעיקר היכולת לא להחליף מלה עם איש במשך יום שלם, מלבד המוכר בחנות הבגדים המשומשים, או הבריסטה שמוזג לכם קפה, שאותו רכשתם רק כדי שיתנו לכם להשתמש בשירותים. זהו טבען של ערים גדולות ומתוירות — לטוב ולרע.

בכל מקרה, אחרי כמה ימים של שוטטות ברחובותיה האינסופיים והומי האדם של פריז, נהניתי להשיל מעלי את המחוות האלה למשך כמה שעות. ברגע שנכנסתי בשעריו של Les Grands Voisins ("השכנים הגדולים") — סקווט (מבנה נטוש שקבוצת אנשים פולשת אליו ומתגוררת בו). שהוקם בבית חולים נטוש ברובע ה–14 — הצלחתי לשכוח שאני נמצאת באחת הערים הצפופות והמתוירות בעולם. לא רק שלא הייתי צריכה לשלם כדי להשתמש בשירותים, בתוך רבע שעה גם הציעו לי מנת קוסקוס בחינם.

לא הרחק מהכניסה לקטקומבות של פריז — מערות קבורה שהיו בשימוש במאה ה–18 והוסבו לאטרקציה תיירותית, פעל עד לפני שלוש שנים בית החולים סיינט וינסנט דה פול, מקום מעניין בפני עצמו, שהוקם ב–1638 על ידי כומר קתולי, ושימש בתחילה בית מחסה ליתומים.

בעשור הקודם החליטה עיריית פריז להעביר את בית החולים למבנה חדש באזור אחר של העיר, ולהקים במקומו שכונת מגורים. הפינוי התחיל ב–2011, והושלם כמעט במלואו ב–2014. הבנייה במקום לא אמורה להתחיל לפני 2018 — ארבע שנים שבהן השטח, על כל מבניו, היה אמור לעמוד ריק. אלא שלעמותה ותיקה לשיכון ואינטגרציה חברתית של מחוסרי דיור היה חזון אחר לגביו: מה אם במקום לאטום אותם, בנייני בית החולים יהיו מאוכלסים באופן זמני? למה שלא ישרתו את הקהילה במקום להעלות אבק?

הניסיון ליצור אקו־סיסטם אלטרנטיבי ב"שכנים הגדולים" הוליד שער חליפין מקומי שה"מטבע" בו הוא זמן. תמורת שעת עבודה אפשר לקבל ארוחה, ב–50 דקות של עמל תקנו בקבוק קולה, ושעתיים של עבודה יזכו אתכם ב–12 כרטיסים למטרו

מתחם הקמפינג ב"שכנים הגדולים". ניסוי חברתי שמושך אליו סטודנטים, פליטים, מהגרים, חסרי בית, סתם סקרנים וגם לא מעט תיירים
Lisa George / Yes We Camp

החזון של Aurore (שחר) לגבי השימוש הזמני במקום צבר תאוצה עם חבירתם של שני ארגונים נוספים — Plateau Urbain (פלטפורמה אורבנית), ארגון קטן יחסית, המגשר בין בעלי נכסים ריקים לעמותות ו–Yes We Camp! קולקטיב ארכיטקטורה ממרסיי, המקים אתרי קמפינג ניסיוניים במרכזי ערים. לכל אחד מהארגונים היו חזון ומטרות משלו. המשותף לכולם הוא הרצון לתעל את המבנים הריקים לפעילות חברתית בשיתוף הציבור.

"המרקם האנושי בפריז עשיר מאוד, והיא לא תמיד יודעת לענות על הצרכים של האוכלוסייה המגוונת המתגוררת בה״, אומר ז'אן־בפטיסט רוסט, מנהל תפעול ראשי בפלטפורמה אורבנית. "ניסינו לחשוב כיצד הופכים את המרחבים הנטושים בעיר למשהו טוב יותר, וכיצד נותנים להם ערך", הוא מספר על שיתוף הפעולה, כשעוד היה בחיתוליו.יחד פנו שלושת הארגונים לעירייה וקיוו כי טוב. "הדיאלוג עם העירייה דרש הרבה עבודה, מפני שהיא לא החליטה מה יקרה פה בשנים שבהן בית החולים יעמוד ריק", אומר רוסט. עם זאת, המגעים קיבלו כיוון חיובי מהרגע הראשון. "היתה לנו תמיכה פוליטית. העירייה בטחה בנו", הוא מסביר.

גם הנהלת בית החולים (שעד אפריל עוד פעל בשטחו בית ספר למיילדות) והיזם שרכש את השטח מהעירייה, היו נכונים לשתף פעולה, וב–2015 ניתן לשלושת הארגונים אור ירוק להיכנס לשטח, תוך שהם פטורים מתשלום דמי שכירות ומסים עירוניים. התנאי העיקרי שהוצב בפניהם הוא שעליהם להתפנות עד ינואר 2018.

כיום, שנתיים לאחר מכן, אפשר לומר כי המיזם הוא הצלחה מסחררת, שאף זכתה לתואר "ההתנחלות הזמנית הגדולה ביותר באירופה", ומושכת אליה כ–1,500 מבקרים ביום.

פרויקט ה"שכנים הגדולים" בפריז
Lisa George / Yes We Camp

"הבירה היא מחוץ לתחום"

במבט ראשון, השכנים הגדולים נראה כמו קיבוץ אירופי קטן וצבעוני, ורק שלטים ישנים עם הכיתוב חדר ניתוח, אולם הרצאות או מעבדה, מזכירים כי עד לא מזמן שכן באותם מבנים בית חולים. חלק מהבניינים הוסבו לחללי עבודה שאפשר לשכור במחיר נגיש של 200 יורו למ"ר לשנה, והם תפוסים על ידי כ–2,000 איש — אמנים, בעלי מלאכה, סטארט־אפיסטים ופעילים חברתיים, שעובדים במקום.

אבל גולת הכותרת, ומה שמבדיל את השכנים הגדולים מיתר הסקווטים באירופה, שעשויים להיראות כמו מושבות היפים אוטופיות־אנרכיסטיות שמנותקות מהמציאות, היא הבחירה לכלול בו מתחם של דיור ציבורי — 600 נשים וגברים הגרים בשני בניינים נפרדים שהוסבו למגורים. מלבד מקום לינה, הדיירים זוכים לשירותיו של מרכז תעסוקה צמוד, המעניק הכשרות וסיוע במציאת עבודה.

"המטרה העיקרית שלנו היא לעזור לחסרי הבית להיטמע בעיר. לשלב אותם בחברה", אומר קסבייר בוגין, מנהל המרכז לדיור ציבורי. "אנחנו מיקרוקוסמוס, אנחנו בונים עיר קטנה בתוך העיר", הוא מוסיף. הניסיון ליצור אקו־סיסטם אלטרנטיבי אף הוליד שער חליפין מקומי שה"מטבע" בו הוא זמן. תמורת שעת עבודה אפשר לקבל ארוחה, ב–50 דקות של עמל תקנו בקבוק קולה, ושעתיים של עבודה יזכו אתכם ב–12 כרטיסים למטרו. אם חפצה נפשכם בזוג מכנסיים משומשים — 30 דקות עבודה יספקו את הסחורה. ואולם יש דברים שאינם נכללים בשער החליפין ואחד מהם הוא אלכוהול. בבר המקומי אמנם מוכרים בירה, אך זו מיועדת בעיקר למבקרים. "הבירה היא מחוץ לתחום", מסביר לי ג׳ספר, בחור צעיר המתנדב במקום כבר ארבעה חודשים. "להרבה מהדיירים יש בעיות שתייה, ולכן גם אסור להם להביא אלכוהול מבחוץ".

"המטרה העיקרית שלנו היא לעזור לחסרי הבית להיטמע בעיר. לשלב אותם בחברה. אנחנו מיקרוקוסמוס, אנחנו בונים עיר קטנה בתוך העיר" קסבייר בוגין, מנהל המרכז לדיור ציבורי

פרויקט ה"שכנים הגדולים" בפריז
Lisa George / Yes We Camp

כל פינה חושפת פעילות נוספת המתרחשת במקום, ובהן שיעורי יוגה, הרצאות על מגדר ושינויים חברתיים וסדנאות קיימות. אפשר למצוא בסקווט גם לול תרנגולות, מגרש כדורגל, מייצגי אמנות, בית מלאכה, חנות פרחים, סטודיו לקרמיקה, חדר בריחה, מתחם קמפינג עירוני עם מקלחות אקולוגיות ובתים קטנים מעץ שנראים כאילו נלקחו מפרויקט גמר של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. מלבד כל אלה פועלים במתחם שתי מסעדות, בר וחנות של מלאכות יד המיוצרות על ידי האמנים ששוכרים חללים במקום.

העושר התרבותי הזה, האווירה השלווה ואולי גם האלכוהול הזול, הופכים את השכנים הגדולים לאחד המקומות המגניבים בפריז בשנה האחרונה. וכך, בשעות הערב נוהרים אליו עשרות היפסטרים צעירים, שאינם בדרך כלל הנוף הטבעי ברובע ה–14 הבורגני וההומוגני יחסית. "ביום שבת זה מטורף", מספר מוסא, בחור צעיר מסנגל שהיגר לצרפת לפני שש שנים, ועבר לפריז לפני שנה.

מוסא מתנדב לערוך לי סיור במקום ומברך לשלום כמעט כל אדם שנקרה בדרכינו. אני מנסה להבין אם יש לו תפקיד רשמי ב"התנחלות" או שהוא פשוט נהנה לבלות במקום, והוא מסביר: "יש לי פה חברים". מארי, סטודנטית לארכיטקטורה המתגוררת ברובע, מודדת טבעת שהכין חבר של מוסא, שהתמקם בנקודה אסטרטגית ליד הבר עם דוכן התכשיטים שלו. אני שואלת אותה אם היא מכירה עוד מקומות כאלה בצרפת, והיא משיבה שיש עוד סקווטים, אבל הם פועלים לרוב לתקופות קצרות יותר.

עסקה משתלמת לכל הצדדים

זה השכנים הגדלים — סטודנטים, פליטים, מהגרים, חסרי בית, סתם סקרנים, וגם לא מעט תיירים. ניסוי חברתי שעובד, משגשג ומצליח ליצור מציאות אורבנית אלטרנטיבית. עם זאת, לא יכולתי לא לתהות כיצד קיבלו השכנים את ה"שכנים הגדולים" שעברו אליהם לשכונה.

"בהתחלה היו חששות של תושבים מהגעת 600 דיירים של דיור ציבורי", אומר לי ניקולס נוירו, הדובר של Aurore. "אבל זה קרה בהדרגה והשכנים ראו די מהר שזה עובד טוב". למעשה, מבחינת תושבי השכונה, הקמתו של ה פתרה בעיה שהיתה יכולה להיווצר אילו בית החולים נשאר ריק. "במקום סקווט מוזנח ואנרכיסטי, יש להם עם מי לדבר, ועכשיו הרבה מהשכנים באים לבקר", אומר בגאווה. גם היזם שקנה את השטח מהעירייה מרוצה מהסידור, מכיוון שהשהות של העמותות במקום חוסכת לו פינוי של פולשים והוצאות על אבטחה. נוירו מספר כי היזם שקנה את השטח חיבב כל כך את המודל שנוצר פה, שהוא החליט להקצות יותר מקומות לדיור ציבורי בשכונה החדשה שתיבנה.

 פרויקט ה"שכנים הגדולים" בפריז
Lisa George / Yes We Camp

מודל כלכלי ייחודי

מאחר שהפרויקט אינו זוכה למימון ציבורי (מלבד הפטור מתשלום מסים ושכר דירה) הארגונים היו צריכים לפתח מודל כלכלי ייחודי שיאפשר להם לתחזק את המקום. לפי הערכות, העלות היא 2.6 מיליון יורו לכל התקופה. שלושת מקורות המימון עיקריים הם הדיור הציבורי — שאת הפעלתו מכסה המדינה; שכר הדירה הנמוך שמשלמים שוכרי החללים; ומכירות של בירה ומזון. בינתיים זה עובד, והעמותות מצפות להגיע לאיזון עד דצמבר. אם ייווצר גירעון, Aurore תישא בהפסדים.

אף שנותרו כשלושה חודשים בלבד לפינוי, שלושת הארגונים אינם נותנים לתאריך התפוגה לעצור אותם, והם מאיצים את הפיתוח של החללים. אפשר לחשוב שמדובר בהכחשה או בניסיון לדחות את הקץ, אך נקודת המוצא היא שזהו מלכתחילה זה ניסוי חברתי — ולכן הרצון הוא להוציא ממנו את המיטב כדי שיתאפשר לשכפל אותו במקום אחר.

הירושלמים כבר התחילו ליישם את השיטה

אירופה משופעת בצורות שונות של שימושים זמניים במבנים ריקים. ברלין היא אחת הדוגמאות המובהקות לכך: לאחר נפילת החומה ואיחודה של העיר ב–1989 נותרו בה מבני תעשייה וממשל נטושים שנהפכו לברים, תיאטראות, גינות קהילתיות, פארקי פיסול או פרויקטים של מגורים זמניים. במקום שייווצרו בלוקים נטושים בלבה של שכונה מאוכלסת — אותן התנחלויות מושכות אנשים ומעלות את הפרופיל של השכונה.

גם בצרפת קיימים מודלים שונים של שימושים זמניים במבנים ריקים עוד משנות ה–80. עם זאת, הם קיימים בסדר גודל קטן הרבה יותר, וללא הדיאלוג הציבורי והפתיחות המאפיינת את השכנים הגדולים.

מלבד היותם פתרון ביניים ומענה זמני לצרכים מקומיים, שימושים זמניים יכולים לעורר את הכלכלה המקומית, כפי שקרה בשכנים הגדולים. שתי המסעדות והבר הפועלים במקום מושכים אליהם מאות אלפי אנשים, שקודם לכן לא היו טורחים לבקר בשכונה המנומנמת. במקרים שבהם המבנה אינו מיועד להריסה, אותם עסקים יכולים להתרחב, להיהפך לרווחיים ולהתחיל לשלם מסי עירייה.

משך השימוש במבנה זמני משתנה, ויכול לנוע מכמה חודשים עד כמה שנים. שימושים כאלה נעשים בדרך כלל כשהשימושים הקבועים (כלומר הרשמיים) עבור המתחם או הבניין תקועים — לעתים במשך שנים. פעמים רבות המבנים אינם בשימוש, מכיוון שהם מיועדים לשימור. בעל הנכס אינו מעוניין תמיד להשקיע בשימור המבנה, אך הרשויות מסרבות להוציא לו היתרי בנייה או הריסה, והוא נותר ריק. סיבות נוספות לכך שבניינים נותרים ריקים הן מחסור ביזמים, סכסוכים על רקע משפחתי של בעלי הקרקע, תוכניות שתקועות בתהליך של הגבלות תכנוניות ומדיניות פסיבית של העירייה.

"המפעל" בירושלים. הופעות, סדנאות בישול, הרצאות ומייצגים אמנותיים
אמיל סלמן

רק בתחילת שנות ה–2000, אחרי שני עשורים שבהם קמו התנחלויות ספונטניות בחללים ברחבי אירופה, השימושים הלא מתוכננים האלה התחילו לקבל הכרה על ידי רשויות מקומיות בעולם, כחלק מתהליך של התחדשות עירונית וכפעילות כלכלית לגיטימית. השינויים בשוק הנדל"ן והצפיפות הגוברת בערים הגדולות דוחפים מתכנני ערים לחפש מודלים חדשים להתחדשות ופיתוח עירוני, מה שהפך את השימושים הזמניים לאקטואליים מתמיד.

האם זה אפשרי גם בישראל? האם נוכל לשכור חלל זול, לשתות בירה או סתם להיפגש עם חברים במקום כמו השכנים הגדולים בלי לעבור בנתב״ג? נראה שיש סיבה להיות אופטימיים. הרשויות בערים כמו תל אביב וירושלים מתחילות להכיר בתרומת השימושים הזמניים ומעודדות אותם באמצעים רגולטיביים קיימים. אחת הדוגמאות המוצלחות לשימוש כזה הוא "המפעל״ בירושלים — מבנה ברחוב אגרון, שמאז יוני 2016 פועלת בו קבוצת אמנים הנקראת "בית ריק". המבנה, שהיה נטוש בעשור האחרון, כולל סלון שבו מתקיימות הופעות, סדנאות בישול, הרצאות ומייצגים אמנותיים. הפתיחה של המפעל היתה על דעת ובעידוד הרשויות, ובימי הקיץ המקום שוקק פעילות ומעורר חשק עז לעלות לעיר הקודש.

לא הרחק משם, סמוך לשוק מחנה יהודה, פועל בית אליאנס — מבנה שהוקם ב–1880 וננטש בתחילת שנות ה–90. השטח נרכש ומתוכנן להיות חלק ממתחם מגורים ומלונאות שנמצא כעת בהליכי תכנון וקבלת אישורים. עד שייבנו בו חמישה מגדלי מגורים ושני בתי מלון, הוא משמש בסיס האם של "רוח חדשה" — ארגון המפתח קהילות מקצועיות, יצירתיות ויוזמות בירושלים. הארגון קיבל לידיו את המבנה לשימוש זמני בקיץ 2016 לאחר שעמד ריק במשך 15 שנה.

"אזור התחנה המרכזית מפוצץ במבנים ריקים"

"המפעל" בירושלים. הופעות, סדנאות בישול, הרצאות ומייצגים אמנותיים
אמיל סלמן

אפשר לשער שהרצון של העירייה להשאיר צעירים בירושלים הוא חלק גדול מהבחירה לסייע לאותם ארגונים להגשים את משאלות הפלישה שלהם. אבל מה עם תל אביב שאינה זקוקה לתמריצים של העירייה או ליוזמות של עמותות כדי למשוך אליה אוכלוסייה צעירה וחילונית? העיר מתמודדת עם שאלות אחרות, שאחת העיקריות בהן היא כיצד מאפשרים בה מגורים לא רק לעשירון העליון — אלא לערב רב של שכבות סוציו־אקונומיות? כיצד משאירים בה את האוכלוסייה היוצרת, שמוצאת את עצמה מודרת לשולי העיר?

אחד המודלים שפותחו בסיוע העירייה בניסיון לענות על השאלות האלה הוא מיזם "גבירול", מרכז לתרבות ואמנות הפועל במרכזייה המיתולוגית של בזק ברחוב אבן גבירול. הבניין נמכר לחברת נדל"ן, וייבנה במקומו בניין מגורים, אך לנוכח העיכובים בשיפוצים ותמורת הנחה בארנונה, הסכימו היזמים להפעיל במקום מרכז תרבות ואמנות זמני, שנפתח ב–2014 בעידוד המחלקה לאומנויות בעירייה. המתחם כולל כיום ארבעה חללי תצוגה ומאכלס כ–100 אומנים ויוצרים.

"גבירול". לא נהפך לסנונית שמבשרת את בוא האביב
נועה גינזבורג

למרבה הצער, בשלוש השנים שחלפו מאז הקמתו, גבירול לא נהפך לסנונית שמבשרת את בוא האביב, ועשרות אם לא מאות מבנים בעיר עדיין עומדים ריקים. מי שלא השלימה עם המצב הזה היא שירה לוי בנימיני, מנהלת מרכז העיר הלבנה ומתכננת ערים, שההתלהבות שלה משימושים זמניים הצליחה לסחוף את כל העירייה.

לאחר ששבה מסיור בברלין ב–2015, בכובעה הקודם כמרכזת יישום השימור בעירייה ומקדמת יוזמות עירוניות הקשורות לשימור עם התחדשות עירונית, הבינה לוי בנימיני שאין סיבה לא ליישם את המודל הזה גם בישראל. היא כתבה מאמר קצר בנושא ("מפעלים נטושים בברלין שנהפכו למוקדי תרבות ויצירה") למגזין אינטרנטי העוסק בתכנון עירוני. המאמר עורר את סקרנותו של מנכ"ל העירייה, מנחם לייבה, שביקש ממנה וממשתתפת נוספת בסיור, הילה לובנוב, מתכננת ביחידה לתכנון אסטרטגי במינהל ההנדסה בעירייה, להכין לו מצגת נרחבת יותר בנושא. המצגת הלהיבה את התלהבותו של לייבה, שהחליט להרים את הכפפה. יחד עם תמיכתו הנלהבת של סגן ראש העיר, אסף זמיר, נרתמה לנושא גם יחידת הצעירים בעירייה.

הצעד האופרטיבי הראשון שנעשה היה לבצע סקירה בנושא בארץ ובחו"ל, ולגבש המלצות למדיניות עירונית בנושא. המשימה הוטלה על קבוצה רב־תחומית שהורכבה מרועי פביאן, אדריכל ואומן, ושני מתכנני ערים צעירים שהם גם יזמי תרבות, אייל פדר וניסן אלמוג. העבודה נמשכה שנה והיה שותף לה גם צוות עבודה ממחלקות שונות בעירייה. לפני כמה חודשים ההמלצות אושרו, וכעת הן נמצאות בהליכי יישום. אחת ההמלצות היא למפות את המבנים הריקים בעיר, ולפרסם אותם באתר העירייה — משימה מורכבת בפני עצמה. "זה האגוז הכי קשה לפיצוח", אומרת לובנוב.

"ברגע שיזם עומד מול אלטרנטיבה שבה הנכס שלו יישאר ריק — הוא יעדיף שתתמקם בו קבוצה איכותית, שמשביחה לו במובן מסוים את המקום, מפני שפעילות יצירתית תמיד משביחה נכסים" שירה לוי בנימיני, מנהלת מרכז העיר הלבנה

"המפעל" בירושלים
אמיל סלמן

למה שיזמים ירצו להצטרף למפה הזאת?

לוי בנימיני: "ברגע שיזם עומד מול אלטרנטיבה שבה הנכס שלו יישאר ריק — הוא יעדיף שתתמקם בו קבוצה איכותית, שמשביחה לו במובן מסוים את המקום, מפני שפעילות יצירתית תמיד משביחה נכסים". מחקרים בנושא התחדשות עירונית מצביעים על כך שאמנות במרחב הציבורי תורמת לתהליך ההתחדשות העירונית. האמנות משמשת במקרים רבים כלי לפיתוח תחושה של קהילתיות בקרב התושבים ולחיזוק הזיקה בין האנשים והמקום — ובכך יוצרת באופן עקיף שמירה גדולה יותר על המרחב הציבורי.

ובכל זאת, מה עם תמריצים כמו הנחות בארנונה, ואולי אפילו הטלת קנסות על בעלי מבנים שעומדים ריקים?

"לעירייה אין אוטונומיה מוחלטת בנושא. ארנונה זה כלי קשיח, ולכן זה משהו שצריך לבוא מלמעלה. משרד הפנים הוא זה שקובע את המדיניות. יש את מה שהממשל המקומי יכול לעשות — ואת מה שיכול לעשות השלטון. עם זאת, יש לעירייה גמישות מסוימת, והיא עושה אתה מה שהיא יכולה. זיהינו את החסמים שיכולים להיות מיושמים על ידינו, ואנחנו עובדים על מדיניות שתאפשר ליזמים להתחבר לצרכני תרבות שצריכים את המקומות".

מה יהיה אורך החיים הממוצע של פרויקט כזה?

"בין שנה לחמש שנים. כשזה פחות מכך, ההשקעה אינה כדאית, וכשהשימוש ארוך יותר הוא כבר נהפך לקבוע".

אם אני יזמת צעירה שרוצה לעשות שימוש במבנה ריק, כיצד אדע לאיזה אגף בעירייה אני אמורה לפנות?

"יהיה לך מידע באינטרנט ויהיה רפרנט במרכז הקהילתי הקרוב אליך שיהיה אחראי על כך. את ההסבר הראשוני תקבלי ממנו ומהאתר. הרעיון הוא שיהיו קריטריונים מסוימים בתחומי האמנות, התרבות, הסביבה והקהילה, שאם תעני עליהם — תגיעי לשולחן עגול, שבו יישבו הגופים הרלוונטיים מהמחלקות השונות בעירייה, ויציעו פתרונות לחסמים הרגולטיביים השונים שיכולים לעמוד בדרכך, כמו שימוש חורג ורישוי עסק. כך תוכלי להבין במה הרעיון שלך כרוך".

יש מבנה ריק בעיר שאתם זוממים עליו?

"אנחנו עכשיו בשלב שבו אנחנו בוחרים מבנים פוטנציאליים לפרויקט הדגל העירוני", אומרת לוי בנימיני בעיניים נוצצות, כאילו חיכתה לרגע שבו אשאל אותה את השאלה הזאת. "יש את בית המכס ברחוב הרכבת, שעומד ריק כבר המון שנים ונמצא בבעלות רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). שנים פינטזנו על שוק עלייה, שבקרוב יקום בו מתנ"ס עם בריכה ודיור בר השגה, אז זה כבר לא רלוונטי; יש את קולנוע עדן ברחוב לילינבלום; ועשינו גם בדיקה בדרום העיר. נוה שאנן היתה מפוצצת במבנים ריקים — הפוטנציאל שם אדיר, רק בתחנה המרכזית החדשה יש 300 חללים ריקים. ככל שהנושא יהיה ידוע יותר, היזמים יפנו יותר לעירייה וזה ייושם בשטח".

הביקורת העיקרית על גישת השימושים הזמניים ככלי להתחדשות עירונית היא שהשימוש במבנים ובמרחבים ציבוריים מייצר אשליה של עסקים כרגיל, ובעצם דוחה את הצורך לגבש אסטרטגיה עירונית אמיתית בעבור קבוצות השוליים שמשתמשות באותם מבנים.

״זה לא יכול להיות האמצעי היחיד. צריכים להיות עוד אמצעים המאפשרים לאנשים לשרוד את יוקר המחיה, וזה רק אחד מהם. אחת המטרות שלנו כקובעי מדיניות היא לנסות לרסן את המצבים שנובעים מכשלי שוק. לכן, אם בדרום העיר תהיה פתאום התעניינות רבה בגלל השימוש במבנים ריקים, תפקיד העירייה יהיה לשמור על תמהיל שימושים שמאפשר עדיין למעמד היצירתי לשרוד באזורים האלה. כמובן שזה לא מונע את הצורך לייצר פתרונות קבע".

לא התעוררנו מאוחר?

״נכון, ועדיין תל אביב היא חלוצה בעניין הזה. באירופה זה קיים ומצליח מכמה סיבות, שפחות קיימות כאן. בין היתר, כי מזרח אירופה משופעת יותר במבנים ריקים. לא רק שזה קורה שם — הרשויות משתמשות בזה ככלי לפיתוח עירוני. אבל כאן זה עדיין בחיתוליו ואנחנו מנסים דרך המדיניות הזאת להפוך את השימוש הזמני לכלי שהוא הרבה יותר ישים. יש כאן המון פוטנציאל יצירתי, ויש גם מבנים ריקים, לצערי ולשמחתי״.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: סקירה יומית של שוק הנדל"ן ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות