רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך מחריבה מדינת ישראל את ההיסטוריה של עצמה

לכתבה
חאן סורסוק, הגליל המערבי עופר וקנין

עשרות ארמונות ומבנים בעלי ערך היסטורי וארכיטקטוני עומדים מוזנחים ברחבי המדינה, ללא שימוש 
ומבלי שאיש דואג לתחזוקתם - חלקם על סף התמוטטות. מארמון הקיט של הפחה הטורקי ועד 
למבנה הממשל של שליט הגליל הבדואי ■ צילומים: עופר וקנין

17תגובות

לפחות 10,000 מבנים היסטוריים שהוקמו ב–300 השנים האחרונות ניצבים כיום ברחבי ישראל ומוגדרים כמיועדים לשימור. בחלק מהמקרים מדובר במבנים ובאתרים שהוקמו בראשית ימי הציונות, על ידי החלוצים ומקימי המושבות הראשונות, וחלקם משויכים לתקופות מוקדמות יותר — מבנים פרי ממונם של אצילים ובעלי קרקעות ערבים או שליטים עותמאנים. חלק מהמבנים האלה נמצאים בלב אזורי הביקוש של שוק הנדל"ן — תל אביב, גוש דן וירושלים — וחלקם בלב אזורי הביקוש של שנות ה–20 וה–30 — הכנרת ועמק יזרעאל.

המשותף לכל אלה הוא שבחלק גדול מדי מהמקרים המבנים עזובים ומוזנחים, מופקרים הן לשיני הזמן והן לידי יזמים, שמעוניינים לקדם פרויקט מהיר, עם התחשבות מינימלית באתר ההיסטורי הממוקם בשטח, וממתינים למישהו או משהו שיגאל אותם משיממונם. למשהו הזה קוראים, בחלק ניכר מהמקרים, המועצה לשימור מבנים ואתרי מורשת — עמותה עצמאית, שהיא הגורם המוסמך בישראל לטיפול בכל הקשור לשימור מבנים ששנת הקמתם מאוחרת מ–1700 (עד לשנה זו, האחריות היא בידי רשות העתיקות), ובסמכותה לאתר מבנים ואתרים המיועדים לשימור ולהכריז עליהם ככאלה.

ואולם בכך אין כדי להסדיר את מימון השימור, שעל פי רוב צריך להגיע מגורם חיצוני למועצה — מצד גוף ממשלתי, מוניציפלי או פרטי. אף שתחום שימור המבנים תופס יותר ויותר מודעות בשיח הציבורי, פעמים רבות התקציבים בוששים לבוא.

בכתבה זו ריכזנו שבע דוגמאות, מתוך אינספור שקיימות בשטח, למבנים שהוכרו זה מכבר כמיועדים לשימור, אך מצויים ברמה כזו או אחרת של הזנחה. נקודת האור שעמה נסיים היא מתחם שנלר בירושלים — מתחם עצום בגודלו, שבשימורו הושקעו עשרות רבות של מיליוני שקלים, שדווקא בו השכילו הרשות המקומית, גורמים פרטיים והמועצה לשימור מבנים ואתרים, לשלב ידיים בדרך ליישום השימור והנצחת מתחם נדיר ביופיו ובחשיבותו.

"יש הרבה מאוד גורמים שקובעים איזה מבנה יעבור הליך שימור ואיזה לא יעבור", אומר מנכ"ל המועצה לשימור אתרים, עמרי שלמון. "המיקום, הדחיפות, החשיבות האדריכלית והחשיבות ההיסטורית, הם רק חלק מהם. יש מקרים שבהם אתר בעל חשיבות לאומית אינו משומר בגלל בעיות פרוצדוראליות או תכנוניות, ואילו אתרים בעלי חשיבות שולית מבחינה לאומית, אך גדולה ברמה המקומית, מקודמים במהירות — כי שם נוצרה סיטואציה שלגורמים האחראים יש מחויבות לנושא ומוטיבציה לבצע את השימור".

נראה כי בעוד שבאזור המרכז מושקע כסף רב בפרויקטי שימור נרחבים, כמו מתחם שרונה ומתחם התחנה בתל אביב, בפריפריה אין מי שישקיע את הכסף הזה, וכתוצאה מכך שם עיקר הבעיה. אף ששלמון מסכים עם האמירה הזו, הוא מסייג: "נכון שהמרכז עשיר יותר, ויודע לדאוג למימון בעצמו, ולכן ההתמקדות שלנו במועצה היא בעיקר בפריפריה. הצד השני של המטבע הוא שבמרכז היוזמות הנדל"ניות הן אגרסיביות יותר, ולכן המאבק למען האינטרס של השימור גם קשה יותר. התפקיד שלנו כמועצה בערי המרכז הוא בעיקר לעורר מודעות לערכים ההיסטוריים באתרים מסוימים, כפי שעשינו במתחם שרונה או במתחם הכנסת הראשונה בירושלים. מרגע שהרשויות מפנימות בעצמן את הערך, הן יודעות להמשיך את התהליך בעצמן. בפריפריה אנחנו צריכים להיות מעורבים בתהליך באופן ממושך יותר".

למרות התמונה הלא מחמיאה שעולה לגבי מצב השימור של האתרים ההיסטוריים, לדברי שלמון, הוא חש בעליית המודעות לנושא הן מצד הממשלה והן מצד הציבור. "משרד התרבות, עם השרה החדשה, מירי רגב, הולך יחד אתנו בנושא, ולכך מצטרפת הקמת אגף מורשת במשרד ראש הממשלה, והנושא מקבל הרבה תשומת לב וגם יותר תקציבים ביחס לעבר", הוא אומר.

"האתגר שלנו הוא שנושא השימור יהפוך להיות מובנה בכל שיקול תכנוני. כמו שמתכנן בוחן תנאי שטח — היכן עוברים כבישים וקווי תשתית — כך יקפוץ לו מיד לעין שבאזור יש אתר מיועד לשימור, שצריך לקבל התייחסות תכנונית. אנחנו עוד לא שם — וזה האתגר הגדול".

חאן סורסוק, הגליל המערבי: החווה החקלאית ההיסטורית הפכה שטח הפקר

עופר וקנין

חאן סורסוק הוא חווה חקלאית, הידועה גם בשם "חורבת געתון". במקום התרחשו כמה סבבים של התיישבות מתועדת, שהראשון שבהם הוא בתקופת שלמה המלך (במאה העשירית לפני הספירה). המקום יושב שוב בתקופת המשנה, פעם נוספת בתקופה הצלבנית — אז גם נבנו בו אמת מים וטחנת קמח, ובסוף המאה ה–18 רכשה את קרקעות האזור משפחת סורסוק — משפחת בנקאים נוצרית לבנונית.

המשפחה, שהחזיקה קרקעות בהיקף עצום בארץ ישראל בתקופה העותמאנית וגם מכרה חלק מהן לארגונים ציוניים, ניהלה את המקום כחווה חקלאית ששיווקה את מוצריה באזור וללבנון, והמבנים שימשו למגורי העובדים. את החווה ניהל במשך שנים ארוכות חביב חווא — סבה של סוהא ערפאת, אלמנתו של יאסר ערפאת — שהיה בעצמו אחד מעשירי הגליל.

בראשית שנות ה–50 הועבר השטח לרשות הפיתוח כנכסי נפקדים, ובהמשך לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י). מאז הוזנח השטח, ומלבד ציון המקום בכמה ספרי טיולים ותיירות, לא נעשה בו כל שימוש. לדברי נעמה נאמן־מזרחי, מנהלת מחוז חיפה במועצה לשימור מבנים, ב–2010 דחתה רמ"י יוזמה משותפת של הקיבוצים השכנים, יחיעם וגעתון, לשקם את המקום ולהפוך אותו למרכז שיווק של תוצרת חקלאית, בטענה כי את הקרקע יש להקצות באמצעות מכרז — אך מכרז כזה מעולם לא פורסם.

לדברי שמאי המקרקעין יאיר ידיד, "שווי הנכס נגזר מהשימושים שלו, אבל אנחנו רואים בעיה שחוזרת על עצמה בחלק גדול מהנכסים ההיסטוריים, והיא שהרשויות אינן יודעות בעצמן מהם השימושים שהן רוצות לקדם במקום. השימושים צריכים להיות תואמים את התכנון. אין ספק שזו יכולה להיות פנינת נוי תיירותית, אם היא תקודם נכון".

מרמ"י נמסר בתגובה: "במהלך 2010 היה מו"מ להקצאת השטח בפטור ממכרז כמיזם תיירותי. תוכנית ג/8542 ייעדה את השטח לתיירות, אך לא הגיעה לכדי אישור סופי. כיום אין תוכנית לגבי השטח".

ממינהל התכנון נמסר בתגובה: "קיבוץ געתון והמועצה האזורית מטה אשר אכן יזמו תוכנית לחאן סורסוק (ג/ 15020). התוכנית הוגשה ללשכת התכנון צפון ב–2004, ונדונה כמה פעמים. בפברואר 2008 החליטה הוועדה המחוזית על הפקדת התוכנית בתנאים. משלא מולאו התנאים להפקדה, הסתיים הטיפול בתוכנית בלשכה. למען הסר ספק, מוסדות התכנון אחראים ומוסמכים לנהל ולקדם הליכי תכנון, וכדי לעשות זאת באופן מקצועי ויעיל, תלויים בשיתוף הפעולה של עורכי ויוזמי התוכנית, לצורך עריכת תיקונים, מסמכים נלווים וכדומה".

בית הסראיה, נצרת: בזבוז היסטורי

עופר וקנין

המבנה המפואר והריק שבמרכז נצרת יכול להחליף את ההגדרה המילונית לבזבוז. בניגוד למבנים רבים אחרים המתוארים כאן, מצבו הפיזי של בית הסראיה (הכינוי הערבי לבניין הממשל) בנצרת הוא שפיר, בעיקר בזכות עבודות שיקום ראשוני שכבר נעשו בו בשנים האחרונות. ואולם למרות זאת, המבנה בעל החצר הפנימית, שכמו מזמינה שולחנות ערוכים שיסודרו בה כחלק ממסעדה או מבית מלון, עומד בשיממונו כבר קרוב ל–25 שנה, מאז הפסיק לשמש בית עיריית נצרת.

המבנה הוקם ב–1740 על ידי דאהר אל־עומר, שליט הגליל, כמרכז שלטוני שכלל גם יחידת מגורים מפוארת עבור אשתו הראשונה. לאחר מותו ב–1775, המשיך המבנה לשמש בית שליט המחוז העותמאני. ב–1901 התווסף למבנה מגדל השעון, שהיה אחד משבעה מגדלי שעון (כולל זה שבכיכר השעון ביפו) שנבנו לציון 25 שנות שלטונו של הסולטן עבדול־חמיד השני. לאחר הקמת המדינה שימש המבנה משכנה של עיריית נצרת — אך זו עזבה אותו בראשית שנות ה–90, לאחר שנהפך קטן למידותיה. בשנת 2000 נערכה תוכנית לשיקום ולטיפול במבנה, ועד כה נערכו במקום עבודות שיקום ראשוני.

עופר וקנין

דווקא מצבו הטוב יחסית של המבנה, לאחר שכבר הושקעו בו כספים רבים, מדגיש את חוסר הטעם שבעמידתו שומם. "לא הגיוני להותיר את המבנה כך", אומר שמאי המקרקעין יאיר ידיד. "אנשים מחפשים מבנים כאלה בכל העולם — והעירייה תעשה בחוכמה אם תקצה אותו לשימוש כזה". לדבריו, על שימוש זה לאפשר לציבור נגישות למבנה. "יש דיבורים על הקצאת המקום כמרכז אירוח של ראש העירייה, אבל זה יהיה בזבוז, כי זה יאפשר נגישות מועטה למקום מצד הציבור, ויותיר אותו בידי המכובדים בלבד. שימוש עיקרי כמוזיאון, בשילוב של בית קפה או מסעדה כשימוש משני, עשוי להיות הולם יותר", מוסיף ידיד.

לדברי אמיר מזאריב, מנהל מחוז מיעוטים במועצה לשימור מבנים, "ביישובי המיעוטים בישראל יש אלפי מבנים שניתן היה להכריז עליהם כמיועדים לשימור, אבל לא ניתן להתפרס על הכל. לכן, נצרת מבחינתנו היא ספינת הדגל. אנחנו מקווים שכבר בשנה הבאה נוכל להפוך את מבנה הסראיה, בשיתוף העירייה, למרכז מבקרים, שיעניק שירותי תיירות ואירוח למבקרים בנצרת, ולכבד את המבנה המיוחד הזה".

לדברי ד"ר שריף שריף ספדי, הממונה על תחום התיירות ושימור המבנים בעיריית נצרת, "בעבר נעשו עבודות להפיכתו של המבנה למוזיאון במסגרת תוכנית 'נצרת 2000', אך הכסף נגמר באמצע התהליך, ואף שהמבנה שוקם חלקית, לא ניתן היה לאכלסו. כיום יש כוונה להפוך את הקומה הראשונה ללשכה לקבלת קהל של ראש העיר. בקומת הקרקע הכוונה היא להקים מרכז מבקרים ולשכת מידע לתיירים. פנינו למשרד התיירות להשגת תקציב ל–2016, ועדיין לא התקבל מענה".

ארמון הפשה, עכו: המבנה נהפך למחסן - ונמצא בסכנת התמוטטות

עופר וקנין

ודאי תופתעו לשמוע כי בידיו של משרד הרווחה — כן, אותו גוף אפרורי שעולה לכותרות בעיקר בעונות התקציב כמועמד מרכזי לקיצוץ — יש ארמון, לא פחות. מדובר בפנינה היסטורית וארכיטקטונית, שאותה בנה ב–1817 שליט עכו, סולימאן פאשה, כארמון קיט המרוחק 2 ק"מ מחומות העיר.

כיום צמוד המבנה של ארמון הפשה לכפר הנוער מנוף, המשמש פנימייה לנערים בסיכון, והאורווה המלכותית ממוקמת ממש בתוך הכפר. במבנה יש רצפות שיש ואריחים מעוטרים, תקרות עץ מצוירות עם שפת עץ מגולפת בארבעת הקצוות בכל חדר, וגם קירות מעוטרים ומצוירים. ואולם בכל המראות האלה איש אינו יכול לחזות כיום, מכיוון שהמבנה נמצא בסכנת התמוטטות וסגור למבקרים.

"סולימאן הוריש את הארמון לבנו, עבדאללה פאשה, ועד לקום המדינה עוד היה הארמון בבעלות בני המשפחה", מספרת נעמה נאמן־מזרחי, מנהלת מחוז חיפה במועצה לשימור מבנים. "לאחר קום המדינה נהפך המבנה למוסד לנוער עברייני, ולאחר מכן למוסד לחוסים. לפני 20 שנה החליטו שהמבנה מסוכן מדי לשימוש הזה, ובמשך זמן רב עוד השתמשו בו כמחסן. כל השימושים לאורך השנים נעשו מתוך חוסר מודעות מוחלט למהות המבנה, עם המון זלזול בבניין".

את מצבו התחזוקתי הנוכחי של הבניין מתארת נאמן־מזרחי כ"מחריד". סדקים קשים נפערו בקירות, והמבנה נמצא בסכנת התמוטטות. "עיריית עכו ניסתה במשך השנים לעניין יזמים לבוא לשקם את הנכס, אך ללא הצלחה", היא אומרת. "היה נבון לשלב את המבנה עם הגנים הבהאים, ששוכנים בסמוך לו, והצענו אותו להנהגת הבהאים, שישתמשו בו לטובת עולי רגל, אבל גם הם לא הרימו את הכפפה".

לדברי שמאי המקרקעין יאיר ידיד, אין כל ספק שהשימוש ההולם כיום את ארמון הפשה הוא תיירותי: "המבנה נמצא מחוץ לחומות, ומרוחק כ–2.5 ק"מ מעכו העתיקה, שמרכזת את מרבית אתרי התיירות בעיר. זה לכאורה חיסרון, אבל עדיין מדובר בפנינה, שהיתרון הגדול שלה הוא הסמיכות לגנים הבהאים. יזם שישקם את המקום יוכל למשוך אליו תיירים — בין היתר, תיירות בהאית או דתית", הוא אומר.

במשרד הרווחה, בעל המבנה, הפנו אותנו אל מינהל הדיור הממשלתי במשרד האוצר כדי להבין אם צפויה השמשה כלשהי של המבנה בזמן הקרוב — ואילו במינהל הדיור נאמר לנו כי "ארמון הפשה בעכו אינו חלק מההקצאה של מעון עתידות בעכו (משרד הרווחה), ולפיכך אינו מנוהל על ידי מינהל הדיור הממשלתי".

חאן רמת ישי: נטוש כבר עשרות שנים

עופר וקנין

המבנה ההיסטורי הניצב בכניסה ליישוב רמת ישי ומשמש סמל המועצה המקומית, הוא נציגה השני של משפחת סורסוק הלבנונית, שהחזיקה בקרקעות רבות בארץ ישראל בעבר. המבנה נבנה בסוף המאה ה–19 בצפון עמק יזרעאל, כדי לשכן את האריסים שעיבדו עבור המשפחה את שדות העמק שהיו בבעלותה.

ב–1920 רכשה קהילת ציון האמריקאית קרקעות באזור, ובהן מבנה החאן, ועד לקום המדינה שימש המקום למגורי פועלים וחקלאים עבריים, והתגוררו בו גם ראשוני היישוב רמת ישי, לפני שהקימו את בתי הקבע שלהם. בשנות המרד הערבי הגדול שימש המקום תחנת נוטרים. בשנים שלאחר קום המדינה הוא שימש לשירותים אזרחיים שונים, ובין היתר פעלו בו בית קפה ובית קולנוע. ואולם זה כמה עשרות שנים המבנה עומד נטוש, כשבחלק ניכר מהשנים פעלה בסמוך לו משחטת עוף העמק, שהיוותה מפגע אסתטי ותברואתי עבור האזור כולו.

ב–2009, כשעמדה המשחטה בסכנת סגירה, רכש רמי לוי, בעל רשת רמי לוי שיווק השקמה, את המפעל והציל אותו מסגירה — אך למעשה היתה זו רק דחייה קצרה של הקץ, שכן ב–2011 סגר המפעל את שעריו. כיום, בשטח הסמוך למבנה שבו שכן מפעל העופות, מקדם לוי תוכנית בניין עיר (תב"ע) למגורים ומסחר, שבה ייקבע גם שימור המבנה כתנאי — אך זו מצויה בעיצומו של הליך תכנוני, שעשוי להימשך עוד שנים. "כשיהיה פרויקט, יהיה גם שימור", אומר אורי בן־ציוני, מנהל מחוז צפון במועצה לשימור מבנים. "המבנה הזה מחויב בשימור, אבל הם לא ממהרים לעשות זאת. אנחנו חושבים שראוי שנכס כזה ישומר, זה נכס נדיר".

בינתיים סובל המקום מעזובה ומהזנחה. ארון חשמל בצבע אדום, שככל הנראה שימש בעבר את המפעל, מחובר לקיר המבנה, ומעיד שגם כאן אף אחד לא ממש נזהר בכבודו של המבנה. לדברי בן־ציוני, עד לעבודות השימור המקוות, נאלצה המועצה לשימור לבצע עבודות הצלה ראשוניות בעלות של מאות אלפי שקלים, כדי למנוע התמוטטות. אחד הרעיונות שהוא מעלה באשר לשימוש העתידי בנכס, הוא הפיכתו לבית המועצה של רמת ישי, שהמבנה משמש סמלה.

לדברי רמי לוי, הוא עדיין לא יודע מה ייעשה במבנה החאן לאחר שישוקם. "ברור שמדובר במבנה בעל ערך, ומבחינתי מדובר ביתרון", הוא אומר. "מבנה כזה יכול למתג מתחם, ולמשוך אנשים לאזור. עדיין לא החלטנו למה הוא יכול לשמש, אבל אני בטוח שניתן יהיה לנצל אותו לתועלת הציבור".

מהמועצה המקומית רמת ישי נמסר בתגובה כי "המבנה לשימור הוא חלק ממה שקרוי 'מתחם עוף העמק', שנמצא בבעלות פרטית של יזמים (לוי אינו היזם היחיד שמחזיק במתחם). המועצה עומדת בקשר רצוף והדוק עם היזמים, כמו גם עם המועצה לשימור מבנים. במסגרת האחריות התכנונית, ככל שניתן, עומדת על כך המועצה שהמתחם עצמו לא ייהפך לשטח מסחרי. מתקיימים דיונים עם היזמים על אופיו של המבנה לשימור, תוך מתן דגש על שמירת ההיסטוריה, ייחודיותו וערכיותו. אחד הרעיונות שראש המועצה, עופר בן־אליעזר, מקדם מול היזמים, הוא הפיכת אזור מבנה החאן לאזור בעל זיקה תיירותית עם מרכז מידע, בית קפה וגלריה, שיתחבר ישירות לאזור התעסוקה באמצעות גשר הולכי רגל מעל לכביש 75".

שוק תלפיות, חיפה: עבר מפואר - ושקיעה

עופר וקנין

המבנה המרשים ועצום הממדים של שוק תלפיות — שעיצובו כשל חרטום אנייה היוצא מתוך רכס הכרמל ומצביע לכיוון נמל חיפה — מקשה על המבקרים בו לשחזר את תפארת העבר. ערימות פסולת המלוות בצחנת שתן הם הרושם הראשוני שממתין במקום למי שחולף על פני הדוכנים הספורים שעוד נותרו בכניסה לקומת הקרקע.

הקומות העליונות, שבהן פעלו עסקים שונים בעבר, נטושות לחלוטין. מצבו התחזוקתי המחפיר של המונומנט ההיסטורי הוא בהחלט משהו שעיריית חיפה — בעלת הנכס — רשאית להתבייש בו. "העירייה היא בעלת הנכס, וזה כרטיס הביקור שלה", אומר שמאי המקרקעין יאיר ידיד. "המבנה מספר את הסיפור של שכונת הדר, שבה הוא נמצא: היסטוריה מפוארת, התנוונות ושקיעה, והרבה דיבורים על פוטנציאל לעתיד, אבל עדיין רק דיבורים".

את יוזמת הקמת השוק הבנוי הוציא לפועל ב–1938 ועד הדר הכרמל, שביקש כי לצד השוק הערבי בעיר התחתית יוקם גם שוק עברי. הרקע היה ימי המרד הערבי הגדול, רווי האלימות. בתחרות האדריכלים הוגשו 96 הצעות, והאדריכל הזוכה, משה גרסטל, תיכנן את המבנה בסגנון באוהאוס הבינלאומי, אך גם כמבנה צבאי הבנוי בטון מזוין, שחלונותיו צרים כחרכים, ומקשים על צליפה מכיוון ואדי סליב והעיר התחתית.

ב–1940 נפתח השוק לתוצרתם של חקלאים עבריים. בקומת הקרקע ובמרתף פעל שוק סיטוני, ויותר מ–100 בתי עסק איכלסו את שאר הקומות. לאור פעילות המסחר הענפה שהתפתחה בו, גלשו הדוכנים אל הרחובות הסמוכים. ב–1958 נפתח שוק סיטוני חדש בעיר התחתית, ובמקביל פורק ועד הדר הכרמל ונכסיו, ובהם מבנה השוק, הועברו לידי עיריית חיפה. במקום המשיכה להתקיים פעילות מסחר קמעוני ערה, עד שבשנות ה–90, לצד דעיכת השכונה ומעבר של אוכלוסייה ממעמד חברתי־כלכלי נמוך יחסית להתגורר בה, ננטש המבנה בהדרגה, עד להתרוקנות הקומות העליונות כליל. כיום מרוכזת הפעילות בקומת המרתף שעוד מתפקדת כשוק, ובמפלס הרחוב עוד שוכן מספר מזערי של דוכנים.

באמצע העשור הקודם התחילו תושבי האזור, בשיתוף המועצה לשימור מבנים, לנסות לקדם את שיפוצו ושיקומו של המבנה. ב–2006 הוקמה קבוצת מ.ק.ס (מתכננים, קהילה, סביבה) הדר, ששמה לה כאחד היעדים המרכזיים להחיות את שוק תלפיות. ב–2013 נראה היה שגם העירייה מתחילה לשתף פעולה בעניין, לאחר שפירסמה בקשה לקבלת מידע (RFI) מיזמים חיצוניים המעוניינים להכשיר את המבנה לטובת פעילויות עסקיות.

"בין ההצעות שעלו היו הקמה של בית מלון, מלון לצד שוק, מוזיאון או מעונות סטודנטים", מספרת נעמה נאמן־מזרחי, מנהלת מחוז חיפה במועצה לשימור מבנים. "כמה מהקבוצות עלו לשלב הסופי, אבל אז התהליך נעצר". לדבריה, באותה עת נעשה ניסיון לכלול את השוק במסגרת "פרויקט מורשת" לשימור אתרים היסטוריים בשיתוף משרד ראש הממשלה, אך גם יוזמה זו לא יצאה לפועל, לאור סירובו של ראש עיריית חיפה, יונה יהב, להעמיד מחצית מהמימון הנדרש. את עלויות השיקום הראשוני מעריכה נאמן־מזרחי ב–15–20 מיליון שקל, ולאחר מכן, בהתאם לייעוד, תידרש השקעה נוספת.

מעיריית חיפה נמסר בתגובה: "המבנה הישן מעל שוק תלפיות הוא מבנה באוהאוס, שהוכרז על ידי העירייה כמבנה לשימור. צר לנו שהממשלה לא מצאה לנכון לנהוג במבני הבאוהאוס הרבים בחיפה כפי שהכירה במבנים בתל אביב. בימים אלה מוביל ראש העיר תוכנית הוליסטית לשיקום השוק, מתוך ראייה כוללת לשיקום שכונת הדר ולב העיר. בעשור האחרון הושקעו מאות מיליוני שקלים בשדרוג תשתיות בשכונה החשובה ושיקום המבנה בשוק הוא חלק מהפרויקט לפיתוח שכונת הדר. אנו מקווים כי הדבר ייצא לפועל כבר בשנה הקרובה".

חוות שטוק, הגליל התחתון: הזנחה מתמשכת

עופר וקנין

מבין כל האתרים המתוארים בכתבה זו, סיפור התנהלותה של המדינה בחוות שטוק הוא המרגיז ביותר. מדובר בבית חווה בן כ–100 שנה, בתחום מכון וולקני נוה יער של משרד החקלאות. אף שמצבו ההנדסי של המבנה עדיין סביר, ההזנחה שממנה הוא סובל מביאה להידרדרות מהירה במצבו.

יתרה מכך, לא מעט יזמים מאזור רמת ישי ועמק יזרעאל היו מעוניינים להחיותו, אבל משרד החקלאות, בעל הנכס, אינו מאפשר להקצותו לשימושים שונים, ומצד שני גם אינו נוקף אצבע בעצמו כדי להשמיש אותו למטרה כלשהי — וכך לא נותר לנכס הנדיר אלא להרקיב.

את המבנה בנה בשנות ה–20 אמיליו שטוק, בן למשפחת תעשיינים יהודית מאיטליה, כחלק מחווה חקלאית שאת קרקעותיה רכש באזור. לאחר קום המדינה מסרה משפחת שטוק את החווה וקרקעותיה במחיר סמלי לידי המדינה, והמבנה שימש מוסד חינוכי במשך כמה עשורים. ואולם זה שנים ארוכות עומד מבנה החווה שומם ונטוש, בתוך שטח תחנת הניסיונות והמחקר של משרד החקלאות — נוה יער.

"למרות לחץ שלנו ושל תושבי עמק יזרעאל, שכואבים את ההזנחה של המבנה, במשך שנים ארוכות מסרב משרד החקלאות להשמיש את המבנה בעצמו, או לאפשר ליזם חיצוני להשתמש בו", אומר מנהל מחוז צפון במועצה לשימור, בן־ציוני, שמספר על מספר רב של פניות מצד יזמים, שביקשו להשמיש את המקום כחנות, בית קפה, משתלה, ואפילו גן אירועים. "יש הרבה פניות של יזמים עם כל מיני רעיונות, אבל משרד החקלאות לא מאפשר", הוא אומר.

בתגובה לפנייתנו בעניין הפנו אותנו במשרד החקלאות להנהלת מכון וולקני. מהנהלת מכון וולקני, האחראי על תחזוקת המבנה של חוות שטוק, נמסר כי "קיימות תוכניות לשיפוץ המבנה, למטרת הפיכתו למרכז מבקרים, אבל לא נמצא לכך מימון. ניסינו לעניין תורמים בנושא, אך לא נמצא תורם שיאות לקחת את הליך השיקום על עצמו. כמו כן, פנינו למועצה לשימור אתרים, אך גם להם, לצערנו, לא נמצא תקציב לנושא".

מתחם שנלר, ירושלים: אור בקצה המנהרה הטמפלרית

איציק שוויקי

מתחם בית היתומים הסורי, הידוע כמתחם שנלר, הוא אחד האתרים ההיסטוריים המפורסמים והמורכבים בירושלים, הממוקם כיום בלב השכונה החרדית כרם אברהם.

המתחם הוקם ב–1860 כבית יתומים על ידי המיסיונר הגרמני לודוויג שנלר, ובמהלך השנים נודע כמוסד חינוכי נוצרי בעל מוניטין. במקביל התפתח במקום בית ספר מקצועי. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הוגלו התושבים הגרמנים מארץ ישראל, ובהם המיסיונרים והטמפלרים. הבריטים הפכו את מתחם שנלר למחנה צבאי מרכזי שלהם בירושלים. במארס 1948 יצא הצבא הבריטי מהמתחם, והוא נתפס על ידי ארגון ההגנה.

מתחם שנלר משתרע על פני כ–70 דונם, ומתוך עשרות מבנים שהיו קיימים במקום במקור — בתי מגורים, מבני כיתות, הכנסייה המרכזית, בתי המלאכה, סנדלריה, נגריה, רפתות ועוד — הוכרזו שמונה כמבנים לשימור. מסביב להם נבנה מתחם מגורים חדש בן 660 דירות עבור הציבור החרדי.

תוכנית שימור המבנים הוכנה על ידי האדריכל גיל גורדון, שחקר את המקום וביצע תיעוד מלא באתר. עם המבנים שהוכרזו לשימור נמנים, בין היתר, הבניין הראשי — בית האינספקטור, שם התגוררה משפחת מנהל האימפריה החינוכית; וכן בית הספר לעיוורים, שהליך השימור בו כבר הגיע לסיומו, והוא משמש בית ספר חרדי לבנות. גם יתר המבנים במתחם, שעוברים בימים אלה הליכי שימור מחמיר, עתידים לשמש מוסדות חינוך חרדיים, המיועדים בעיקר לקהילת גור, שקבעה את בית המדרש הגדול שלה בצמוד למתחם.

שימורו של הבניין המרכזי הוא המורכב ביותר, ולא בכדי: עלות שיקומו הפיזי של הבניין הענק — שנבנה בחלקים במשך 25 שנה, בין 1885 ל–1910, והגיע לשטח של 5,000 מ"ר בנוי — מוערכת ב–100 מיליון שקל. במשך שנים לא היה ברור איזה גורם יסכים לקחת על עצמו את הפרויקט האדיר הזה. מנהל מחוז ירושלים במועצה לשימור אתרים, איציק שוויקי, מספר כי הוא ניסה לשווק את המבנה לאין־ספור גורמים, בהם מוזיאון יד ושם ואחרים. לדבריו, רק בסוף אוגוסט השנה אירעו סוף־סוף כמה התפתחויות חיוביות, ולפי ההסכם שנחתם בין המועצה לשימור אתרים לבין ארגון קהילות ישראל, הפועל בעיקר בחו"ל, צפוי הארגון לשקם את המקום במימון שיגיע בעיקר מתרומות, לקראת הפיכת המבנה למוזיאון שיתאר את אורחות חייהן של קהילות יהודיות שונות בעולם בעבר ובהווה. לפני כשבועיים אישרה עיריית ירושלים את הקצאת המבנה לשימוש זה.

איציק שוויקי

"הטעות הגדולה של המדינה היתה שהשימור לא ניתן כמטלה ציבורית ליזמי הנדל"ן, שבונים כאן כיום מאות דירות. זאת היתה תקלה חמורה", אומר שוויקי. "עם זאת, לראשונה זה שנים אנחנו רואים את האור בקצה המנהרה לגבי האפשרות לשקם את המבנה. אני מקווה שבעוד כמה שנים נוכל לגזור את הסרט למוזיאון שיוקם כאן".

עד אז, צפויות המועצה לשימור אתרים ועיריית ירושלים להעסיק את עצמן בכמה בעיות שנובעות ממיקומו של המתחם — ששימש עד לא מזמן בית ספר נוצרי — בלב שכונה חרדית. כך למשל, מתנגדת האוכלוסייה המקומית להותרת איור של צלב באבן הראשה (האבן העליונה המונחת באמצע קשת בנויה) של הכניסה למבנה המרכזי, ולדברי שוויקי, נשקלים פתרונות יצירתיים בעניין, ובהם כיסויו של האיור.

לדברי ידיד, "מדובר במבנה עוצר נשימה. החזית הייצוגית של הבניין המרכזי, עם מגדל השעון, היא הדבר שתופס אותך. עלויות השימור של מבנה בסדר גודל כזה הן עצומות, ולא בטוח שצריך לבצע את השימור ברמה מושלמת. עלויות השימור שעליהן אנחנו שומעים, בסדר גודל של 100 מיליון שקל, הן הגיוניות — אך ייתכן כי ניתן יהיה לבצע את התהליך גם בכמה עשרות מיליוני שקלים פחות".

מתחם שנלר, נצרת: בית הספר ההיסטורי נהפך למבנה חסר ייעוד

עופר וקנין עופר וקנין

אחיו הפחות ידוע של מתחם שנלר הירושלמי הוא אתר היסטורי מרשים כשלעצמו, שנמצא בנצרת. גם מתחם זה נוסד על ידי המיסיונר הגרמני יוהן לודוויג שנלר, שהתחיל בבנייתו ב–1910. לאחר כמה שנים נפתח במקום בית ספר מקצועי לאוכלוסייה המקומית, והוא נוהל כך על ידי אוכלוסיית הטמפלרים הגרמנית בארץ עד 1938.

ב–1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, גירשו הבריטים את הטמפלרים מארץ ישראל. במקום נפתח בית יתומים, ולאחר מלחמת השחרור פעל בו במשך כמה שנים בית חולים לחולי שחפת. בשנות ה–50 הסב צה"ל את המתחם למחנה צבאי — והוא שימש ככזה עד לתחילת שנות ה–90. בשנות ה–90 קיבלה העירייה מרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) אדמות להקמת שכונה — שכונת שנלר. בסביבות המתחם פועלים כיום מכללה, בית ספר תיכון עירוני ואולם ספורט — אך עם הבניין אדיר הממדים וההיסטורי לא נעשה דבר.

ד"ר שריף שריף־ספדי, מורה דרך והממונה על תחום התיירות, עתיקות ושימור מבנים בעיריית נצרת, מספר כי גגות הרעפים האדומים שעיטרו את המבנים — נפלו כולם. "רמ"י היא בעלת השטח", הוא אומר. "לעירייה אין תכנון סופי לגבי השימוש שהיא מעוניינת לקדם בבניין, אין לו ייעוד — אך באופן טבעי אנחנו חושבים שבאזור המכללה ובית הספר ניתן למצוא לו שימוש בעל אופי חינוכי, כמו ספרייה עירונית או דברים מסוג זה. צריך לזכור שייעודו המקורי של המקום היה חינוכי גם כן". לדבריו, לפני חמש שנים פנתה העירייה אל האדריכל גיל גורדון, שניהל את חידוש מתחם שנלר בירושלים, כדי שיערוך תיק תיעוד של המבנה. "כיום יש לנו תיק תיעוד, ואנחנו מנסים להשתמש בו כבסיס לגיוס כספים לטובת שימור המקום, אך עדיין ללא הצלחה", הוא מוסיף.

לדברי שמאי המקרקעין יאיר ידיד, "מדובר בשלושה מבנים בשטח כולל של 2,200 מ"ר בנוי, שבנויים על שטח של כ–10 דונמים. העובדה שהמתחם בנוי על רכס ההר מעניקה לו תצפית נהדרת על כל האזור. הבעיה במצב המבנים הנוכחי, לאחר שגגות הרעפים קרסו, היא שהם פרוצים לגשמים, וזה צפוי להביא לפגיעה מואצת בקונסטרוקציה שלהם. אסור להם להישאר כך. אלה נכסים היסטוריים נדירים ששייכים לציבור, ועל הציבור לדרוש שייעשה בהם שימוש לטובתו".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות