"כשהגענו לפה היו רק 35 משפחות. רציתי בית עם גינה גדולה וכלב ניו זילנדי"

אחרי שפגש את אשתו בארץ, ג'ון אלפורד רצה לחזור הביתה לניו זילנד, אך השתקע ביישוב קטן בצפון ■ "ניו זילנד וישראל שונות באופן קיצוני מכל הבחינות. מאתגר לגור פה" ■ צילומים: גיל אליהו

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
קולאז
קינן ראובני
קינן ראובני

איך הגעת דווקא למנוף?

"נולדתי בניו זילנד, להורים שברחו מגרמניה, בנפרד, בדקה ה–90 לפני מלחמת העולם השנייה, אחרי שהצליחו לקבל ויזה ונפגשו במסיבה באוקלנד. עד גיל 29 חייתי בניו זילנד, אחרי שבגיל 17 למדתי מלונאות וטבחות ועבדתי 20 שנה בתחום — בניו זילנד, באירופה ואפילו בישראל.

"הגעתי לישראל ב–1978, בגיל 29. הייתי מנהל מזון ומשקאות במלון פלאזה בטבריה, ושם הכרתי את אשתי לעתיד, שלא רצתה לגור בניו זילנד, אז חיפשנו מקום לגור בו בארץ. אני לא רציתי עיר ולא רציתי קיבוץ, ואז שמענו על גוש שגב. ב–1982 — אחרי שהתגייסתי לצה"ל בגיל 32 ותוך זמן קצר מצאתי את עצמי, ניו זילנדי יהודי שלא יודע מה זה מלחמה, במלחמת לבנון הראשונה — הגענו לאזור, הסתובבנו שם, ומאחר שמנוף הוקמה ב–1980 עם גרעין של אנגלו־סקסים, החלטנו להשתקע שם.

"בשנים הראשונות של היישוב, בסוכנות היהודית לא רצו לערבב יותר מדי, והחליטו שעד שהיישוב יתבסס, יהיו בו רק אנגלו־סקסים, כך שאשתי אפילו היתה צריכה להתקבל לכאן דרך 'ועדת חריגים'. קיבלו אותנו כל כך יפה, כמו משפחה, מיד הרגשתי פה טוב והתאקלמנו מהר.

"כשהגענו היו כאן 35 משפחות, וכיום יש פה 215 משפחות, כאשר היישוב רוצה לגדול לאט — התוכנית היא להביא כל חמש שנים 25 משפחות בלבד. זה יישוב קהילתי מאוד מוצלח, כלכלית וחברתית, עם הרבה פרויקטים התנדבותיים. אני, למשל, עושה את הנוי של הכניסה ליישוב בהתנדבות. גם היחסים עם השכנים הערבים טובים, ואחרי המהומות שהיו כאן לפני כמה חודשים, הם רוצים שנחזור לדו־קיום שהיה פה".

מה הדבר הכי משמעותי שקרה לך כאן?

"עם השנים ראיתי שבמנוף יש תשתית לתעשייה קטנה. חיפשתי לעשות משהו בתעשיית המזון, פניתי לחברה גדולה במרכז בתחום הממתקים והשוקולד, וביחד הקמנו כאן סניף ייצור. אחרי 12 שנה פניתי לדרך עצמאית — והקמתי כאן מפעל בוטיק לשוקולד, שבו אני גם עושה סיורים סטייל 'ווילי וונקה'".

מה ההבדלים בין ישראל לניו זילנד?

"אין משהו יותר מנוגד מזה, זה שינוי קיצוני מכל הבחינות, ההתנהגות של האנשים, המנטליות. שם חיים לאט יותר, פה החיים מהירים מאוד. בניו זילנד הכל איזי־גואינג, והתקשורת בין האנשים הרבה יותר נינוחה ומנומסת. אתה פותח דלת לכולם — ואומר 'After you'. אני גם מבקר הרבה בניו זילנד, ועוד הבדל שמצאתי הוא ששם הערך של מוצר הוא פייר; אתה קונה משהו או מקבל שירות ויש לו ערך. לא אכפת לך לשלם את הכסף, כי אתה שלם עם מה שאתה מקבל.

"ניו זילנד זה באמת מקום שנוח לגור בו, ובישראל זה מאתגר יותר, הייתי צריך להתרגל לפה, אבל התאקלמתי. היום כשאני מבקר בניו זילנד — אני מתגעגע לישראל, ופה אני מתגעגע לשם. אבל אמרתי שאם אני כבר כאן, אני רוצה בית עם גינה גדולה, כלב ניו זילנדי (בורדר־קולי), תרנגולות בחצר — ובתוך הבית תלויות עבודות של שבטי המאורי, הילידים של ניו זילנד, שמזכירים לי את ילדותי".

מה התובנות שלך מהחיים כאן?

"אני רציתי לחזור לניו זילנד ולחיות שם לפני שהשתקעתי בישראל, ואשתי לא רצתה, אז אמרתי 'בסדר, ננסה'. בנינו פה משפחה ומצאתי מקום נעים לגור בו. בשורה התחתונה, אני מרוצה פה. בהתחלה היה קשה, אבל לא היתה לי ברירה — והצלחנו".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker