רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"כשתקפו את השכנה שלי ברחוב הסמוך הבנתי שאני לא מדמיינת שהולכים אחריי"

לכתבה

מדרכות צרות, חניות קטנות, מעברים תת קרקעיים, רחובות חשוכים ומעט מדי עירוב שימושים — כל אלו מסמנים לנשים: הישארו בבית. הגיע הזמן שהמהפכה תגיע גם למרחב הציבורי

118תגובות

"הסיפור שלי הוא לא סיפור אחד של מקרה נקודתי אלא של התנהלות יומיומית שאימצתי לעצמי מאז שאני ילדה. זה היה כמעט כל ערב, בין אם בדרך חזרה הביתה מהצופים, מחוגים, מחברות — וקורה גם היום, בדרך חזרה מבילוי או בסוף יום עבודה שמסתיים מאוחר", מספרת יעל רפפורט, בת 30 מתל אביב. "כנערה בכלל לא חשבתי שזה מוזר. זה היה נראה לי מאוד טבעי לזייף שיחת טלפון ולעשות את עצמי מדברת עם אבא שלי כשאני מרגישה מאויימת ברחוב חשוך. אמנם במציאות הוא ניהל מפעל משפחתי, אבל בשיחות הטלפון המדומיינות שלנו הוא ניהל לפחות תחנת משטרה אחת אם לא שתיים. הייתי שואלת אותו בקול הכי רם שיכולתי: 'אז מה אבא? כמה פושעים תפסת היום? אה וואו. מה, אתה כאן? מעבר לפינה? מעולה. אני תכף מגיעה!'. זה גרם לי להרגיש בטוחה".

מדגם לא מייצג בקרב עשרות בנות 30 נוספות מרחבי הארץ מעלה כי רבות נוהגות בדיוק באותה הצורה — מגיל ילדות ועד היום. הן מעידות על חוויה כמעט אוטומטית של חשש מפני הליכה ברחובות חשוכים בלילה, מגיל צעיר מאוד. הסיפורים קצת שונים — מסיפורה של אור, בת 30 מקרית אונו, למשל: "זה התחיל בגיל שש כשהרגשתי שמישהו עוקב אחרי וחששתי שהוא הולך לחטוף אותי", ועד לסיפורה של תמר, בת 30 מחיפה: "כשתקפו מינית את השכנה שלי ברחוב הסמוך הבנתי שאני לא מדמיינת שהולכים אחריי".

גם אסטרטגיות הפעולה של הנשים הצועדות במרחב העירוני דומות. רובן הולכות עם הפלאפון ביד מוכנות לכל שיחה מדומיינת שייזמו, אחרות הולכות עם מפתח ביד ("כי לימדו אותי שזה חד ויכול לשמש כסוג של נשק" — מאשה, 30, חיפה) או צועדות עם גז מדמיע שלוף ("כל פעם שאני יוצאת או נכנסת מחניון, גם אם זה אור יום בקניון הומה" — בר, 26, ירושלים).

"היום אני מבינה שאין שום דבר נורמלי בלגדול בתודעה של חרדה תמידית לביטחון האישי שלי, בין אם זה מוצדק ומישהו עוקב אחרי — ובין אם מדובר בתחושת פחד מתמשכת", מסבירה רפפורט. "אני מקווה שיגיע יום שנשים ירגישו מספיק בטוחות להסתובב בעולם בלי לבדוק כל רגע מי נמצא מאחורינו, וסבורה שנשים ואנשים צריכים לעשות הכל כדי להרגיש בטוח במרחבי החיים שלהם".

>> הצפייה מומלצת לגברים: כך נראית העיר דרך עיניה של אשה. צפו

דרך עיניים נשיות

כשמביטים על העוברים והשבים ברחוב נראה כמעט לא סביר שב-2019, רפופורט עדיין מייחלת לכך שנשים ירגישו בטוחות ונינוחות במרחב הציבורי העירוני. במיוחד כאשר נשות מקצוע וחוקרות מתחומי התכנון והמגדר יודעות להצביע על כך שהיעדרה של נקודת המבט הנשית בתכנון המרחבי הוא מצב מתמשך, שלא פועלים מספיק כדי לשנותו.

הנחת היסוד המסבירה את היעדרן של נשים במרחבים הפיזיים קשורה לכך שבמשך אלפי שנים לאורך ההיסטוריה, האדריכלות היתה פרויקט של גברים — מתכננים, יוצרים, משרטטים, נגרים, בונים, מגלפים, מסתתים. מקומה האוניברסלי של האשה לעומת זאת נקבע בפנים, בבית.

כבר לפני כ-90 שנה טענה וירג'יניה וולף במאמרה "חדר משלך" שהבית הוויקטוריאני לא נועד לה, כסובייקט עצמאי שמממש את רצונותיו וכישוריו — אלא תוכנן ונועד לשרת צרכים של גברים ומעיד על מעמדם. פינת האיפור והתמרוקים הנשיים למול חדרי העבודה הגבריים היא רק דוגמה אחת.

נשים ברחוב
Bloomberg

גם הסביבה שמחוץ לבית לא נחשבה עניין שיאה לנשים לעסוק בו, או שיש להן איך לתרום לו. כך השתמרה התודעה — שיש לה אחיזה ברחובות בהם אנו צועדים בארץ ובעולם — שהמשתמש הראשי והעקרוני של הסביבה שמחוץ לבית הוא הגבר, כך שהאשה וצרכיה במרחב הפכו משניים. הדבר מושרש בערים המודרניות בהן אנו חיים. עד היום בחלק מהערים קיימת רשת רחובות שאיפשרה במאות הקודמות מעבר של סוסים, אך לא הסתגלה לתת מענה מודרני לדרישותיהן וצרכיהן של נשים בנות ימינו — שהבית הוא מזמן לא מעוזן היחידי.

"אולי לא נעים לשמוע, אבל בדיוק כמו שלסרטן הערמונית נוצרו שבעה סוגי טיפולים נפוצים ולסרטן השד רק שניים — שאחד מהם הוא כריתה, כך גם המחשבה והנוכחות הגברית קודמות ומתקדמות באדריכלות בהשוואה למחשבה על הנשים", קובעת האדריכלית טולה עמיר, שבין היתר ערכה את הספר "תמרורות — פמיניזם ומרחב בישראל" (הוצאת חרגול ומודן, 2017).

"לפני כחמש שנים נתתי הרצאה לסטודנטים לאריכלות בבצלאל ואחרי ההרצאה פנתה אלי סטודנטית שאמרה שמעניינת אותה מאוד העמדה הפמיניסטית שהצגתי, אבל שלא מדברים על זה", מספרת עמיר. "זאת היתה הפעם הראשונה שהיא הביטה בתכנון דרך עיניים נשיות, והיא אשה בעצמה. זה גרם לי להבין שיש צורך להביא את הנושא למודעות. ערכתי ספר בעברית, שיהיה זמין לכל המתכננות והמתכננים וידבר על הקשר בין מרחב לפמיניזם בישראל".

האדריכלית טולה עמיר: "בשפת הרחוב — הרמזורים והתמרורים — אנו עדים להיעדר ייצוג נשי. ראיתן פעם תמרור שבו מופיעה דמות עם תספורת נשית? אנחנו נעדרות מהמרחב, ואין נשים שניתן להזדהות עמן בסימון בסיסי במרחב. זה אולי נראה שולי, אבל משם זה מתחיל. צריך נשים שידברו את השפה ויפיצו את הזכות שלהן להיות חלק מהמרחב הציבורי"

טולה עמיר
דניאל בר און

הספר מרכז זוויות שונות של התבוננות במרחב הציבורי: מחקירת תפקידי האשה והגבר במרחב הביתי והשפעתם על המרחב הציבורי, עולה קשר בין צורת הבינוי של מגדלים ובנייני רכבת לבין תפקידה של האשה לאורך שנים, דרך בחינתם מרחבים מעודדי זנות בתל ברוך או בשכונות דרום העיר בתל אביב.

"הרי במוסדות החינוך לאדריכלות יש כבר כמה שנים רוב נשי של סטודנטיות, אך נתון זה עדיין לא נמצא בהלימה עם מספר המרצות, מספר האדריכליות שבבעלותן משרדים, מספר מתכננות הערים בוועדות וברשויות המקומייות, ובוודאי לא עם התכנון שאנחנו רואים בשטח", מציינת עמיר. "כך למשל גם בשפת הרחוב — הרמזורים והתמרורים, אנחנו עדים להיעדר ייצוג נשי. ראיתן פעם שמלה או תספורת קארה או תמרור עצור עם לק? אנחנו נעדרות מהמרחב ואין נשים שניתן להזדהות איתן בסימון מאוד בסיסי בו. זה אולי נראה שולי — אבל משם זה מתחיל. צריך נשים שידברו את השפה ולא יחזרו על שפה קיימת, ויפיצו את הזכות שלהן להיות חלק מהמרחב הציבורי ואת הצרכים שלהן ככאלו שחייבים לקחת בחשבון".

השתרשה התודעה שהאישה וצורכיה במרחב הם משניים
microgen / Getty Images/iStockph

כשהערב יורד על העיר

החוויה הבולטת והמדאיגה ביותר של נשים במרחב הציבורי היא חוויית חוסר הנוחות ותחושת חוסר הביטחון של נשים במרחבים ציבורים; ברחובות, פארקים, חניונים, בטיילת ובאזורי תעשייה ותעסוקה. התחושות האלו אינן פראנויה או היסטריה, אלא חלק מתופעה חברתית קיימת, שלאופי התכנון והבינוי יש קשר ישיר אליה.

תחנות רכבות ותחנות אוטובוס מקשות על עצירה להעמסה או הורדה של עגלות לתינוק ולא מאפשרות להמתין בצד הדרך עם עגלה. זאת מבלי להזכיר את הצורך במדרכה רחבה עבור הורה, לרוב אמא, שצועדת לצד ילד או שניים ברחוב צר, או עם עגלת תינוק

לא מדובר רק במחקרים אקדמיים, גם סקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים על הבעיה המרכזית בתכנון מגדרי: סקר שהתפרסם בשנת 2015 בנוגע לביטחון האישי של נשים וגברים בערים שונות בארץ, מצביע על כך ששיעור הנשים שחשות חוסר ביטחון בהליכה לבד באיזור המגורים שלהן בשעות החשכה גבוה פי שלוש משיעור הגברים.

ואם נדמה שמדובר רק בעניין תחושתי, הרי שיש לכך השלכות ממשיות. לדבריה של מתכננת הערים וחוקרת התכנון העירוני בהיבטי מגדרי, שלי חפץ, תחושות פחד וחוסר ביטחון גורמות להדרת נשים מהעיר, בעיקר בשעות החשכה. נשים נמנעות מלהשתמש מאזורים מסוימים במרחב הציבורי כתוצאה מחרדה ופחד שמגבילים את חופש התנועה שלהן ופוגעים באיכות חייהן.

"בתור נערה אני זוכרת את עצמי חוזרת מתנועה הנוער רק דרך רחובות שבהם הכרתי מישהו שגר שם, כדי שיהיה לי לאן לברוח. זה האריך לי את הדרך — אבל הפיג חלק מהפחדים אם הייתי חוזרת לבד", מספרת גל, בת 25, שגדלה בקרית אונו וכיום מתגוררת בתל אביב. "גם היום, במיוחד אם אין לי בטרייה בפלאפון — אין סיכוי שאלך ברחוב חשוך ובטח שלא בדרום תל אביב או ליד אזור רווי אתרי בנייה".

נשים רחוב
בלומברג

חפץ טוענת במחקרה על נשים ופחד במרחב העירוני כי "המרחב העירוני הציבורי נחשב לטריטוריה גברית ומחקרים רבים מעידים על קיפוח נשים בסוגיות תכנוניות". כך למשל, בפארקים ציבוריים בשעות הערב נראה יותר נערים וגברים מאשר נשים, קבוצות כדורגל וכדורסל במתחמים ציבוריים עדיין נחשבים טריטוריה גברית, ופחות נשים יצאו לריצה על שפת הים או בפארק בשעות הערב במקומות שאין בהם רשת תאורת רחוב מספקת, או קבוצות גדולות שהן יכולות להיות בקרבתן.

רחובות חשוכים הם גורם מרכזי ביצירת תחושת חשש ואי ודאות. בנוסף, רחובות לא עירוניים, כאלו בהם אין חזיתות של חלונות ומסחר אל הרחוב והתנועה בהם באופן טבעי פחותה, נתפשים ככאלו שמחזקים את התחושה של נשים ונערות לפיה "אם יקרה לי משהו — איש לא ידע". גם רוחב הרחוב משפיע על חוויית הביטחון של הנשים ההולכות בו. רחוב צר מדי ומסועף לסימטאות צדדיות שמעודד מגע או קרבה לא רצויים עלול לייצר איום, ומנגד גם רחוב רחב מדי שלא ניתן להימלט ממנו או שיש בו גדר הפרדה — נחשבים גם הם כרחובות שנשים נוטות לחשוש מהם.

לטענת חפץ, הפחד של נשים במרחב הציבורי קשור גם לתבניות מחשבתיות עמוקות שנשים מתחנכות לפיהן בבית מזה דורות. האשה צריכה "לשמור על עצמה". בנוסף, קיים חוסר אמון ביכולת לשנות דפוסי התנהגות בחברה. הערות שנזרקות ברחוב כלפי אשה, גבר שנועץ מבטים, רכב שצופר או מישהו שמרשה לעצמו להתיישב קרוב אלייך בספסל בגינה למרות שכל הספסלים פנויים — כל אלו הם חלק משגרת יומן של נשים במרחב הציבורי, שלרוב לא ייפלו לקטגוריה של "הטרדה מינית" או יובילו לתלונה מול הרשויות, אך יפגעו בחוויית הביטחון האישית וברצון להיות חלק מהמרחב הציבורי.

נשים ברחוב
בלומברג

מפת רחובות בטוחה

רותם שוחט, בת 30 המתגוררת בתל אביב, ביקשה למצוא פתרון לתחושות החשש והמתח שהיא מרגישה במקומות ציבוריים, ויחד עם בן זוגה נדב לכיש, מתכנת בן 35, פיתחו את האפליקציה "סאקורה" (sekura) שנועדה לסייע לנשים שמרגישות מאוימות במרחב הציבורי. לאפליקציה שתי מטרות מרכזיות — הפונקציה המיידית וזו שפועלת כבר היום, כוללת ארבעה לחצנים: לחצן המשמיע את צלצול הטלפון ומדמה שיחה נכנסת כדי להרתיע זרים; לחצן המפעיל צליל סירנה של משטרה במטרה להתריע; לחצן המאפשר שליחה אוטומטית של הודעה עם המיקום שלך לשלושה אנשי קשר מוגדרים מראש; ולחצן חיוג מצוקה — למשטרה או לאיש קשר מוגדר מראש.

רותם שוחט
תמיר דוידוב

מפתחת אפליקציית סאקורה, רותם שוחט: "להגיד שאפליקציה שגורמת לך להרגיש בטוחה מנציחה את חוסר הביטחון של נשים במרחב הציבורי דומה לטענות שאם הייתי הולכת פחות חשוף באוגוסט, אולי לא היו זורקים לי הערות. בין אם מדובר בעשרה קורסים להגנה עצמית או באפליקציה — כל אישה צריכה לעשות מה שנותן לה ביטחון, ומי אתם שתגידו לי שאני חלשה"

הפונקציה השנייה, עליה עובדת שוחט בימים אלו — וזכתה לעניין גם מצד עיריית תל אביב־יפו ועיריית חיפה, היא פיצ'ר שמאפשר לנשים שמורידות את האפליקציה לסמן על מפה ייעודית רחובות חשוכים ולא בטוחים, במטרה לסייע לנשים אחרות ליצור מעין "מפה בטוחה".

"יותר תקיפות קורות בחשיכה, בין אם גניבות, אלימות או הטרדות מיניות, ולכן זה הפקטור הראשון שאנחנו מבקשות לקחת בחשבון. המפה שניצור שמושתתת בסופו של דבר על חוכמת 'המונות'; משתמשות שמדווחות איפה הן מרגישות חוסר ביטחון", מסבירה שוחט. "כך אנחנו אוספים את המיקומים החוזרים על עצמם ומסנכרנים אותם עם איך שהרחוב נראה ב–Google Map וכו'. אכן חוזרות על עצמן תמונות של רחובות צרים, בלי קישוריות לרחובות אחרים ותאורה מספקת — שהם פשוט לא נוחים לנשים".

לדברי שוחט, תחושת החשש לא חייבת להיות בשכונות בדרום תל אביב, הסובלות מדימוי של אוכלוסיות חלשות, אלימות ומסוכנות. "גם בצפון תל אביב יש גן שעשועים שתמיד נשים מאותתות בו בערב, וכשבדקנו למה — ראינו שבמהלך היום הוא מאוד נעים ויש בו פינות מבודדות ונעימות — ובלילה הן הופכות למוקדי פחד חשוכים שגורמים לנשים לא לרצות לעבור שם".

סאקורה
Sekura

כיום יש בתל אביב יותר מ–1,000 משתמשות באפליקציה וכ–17 אלף הורדות ברחבי העולם; רובן בארץ אבל חלקן גם באירופה ובארה"ב. "המטרה הגדולה היא לייצר מפה שתהיה שקופה ובה נראה את הדרכים היותר בטוחות, שיהיו בכל מקום בכל עיר בעולם. ככל שיהיו יותר משתמשות יהיה מסד נתונים חזק יותר שאיתו אוכל לבוא לרשויות ולהגיד בבירור — כאן יש בעיה. טפלו בה, ובנוסף, ריבוי משתמשות ייצר גם קהילה, שתוכל לתאם מסלולים ולהפגיש בין נשים שמפחדות במרחבים ציבוריים. חשוב לומר שהמידע שאני מקבלת הוא רק מאיפה נלחצה ההודעה ואין לנו רצון לדעת מי הן או בנות כמה הן, אלא את המיקום הספציפי ואת סיבת הפחד. לפעמים יכול להיות שמדובר ברחוב מרכזי ומואר — אבל יש שם ריכוז של הומלסים או משפחה אלימה שמייצרים חשש וגורמים לנשים להימנע מלעבור באיזור".

בתשובה לשאלה האם האפליקציה לא מנציחה את חוסר הביטחון של הנשים במרחב הציבורי, מסבירה שוחט כי "אחת המשתמשות כתבה לי שהיא אמא לשתי ילדות והיא בעצמה מפחדת, אבל היא שמחה שיש לה פתרון ממשי וכלי מעשי לתת לילדות. אני לא מבינה איך להחזיק אפליקציה שגורמת לך להרגיש מאוד בטוחה, מנציחה את התחושה — ההפך. זה קצת דומה להאשמת הקורבן ולטענות שאם הייתי הולכת פחות חשוף באוגוסט אולי לא היו זורקים לי הערות. בין אם מדובר בעשרה קורסים להגנה עצמית או באפליקציה — כל אשה צריכה לעשות מה שנותן לה ביטחון, ומי אתם שתגידו לי שאני חלשה".

אלו גורמים תכנונים נוספים בעיר הופכים רחובות מסוימים למלכודות תכנוניות לנשים, מלבד תאורת הרחוב? בסדרת ראיונות שערכה חפץ במחקרה, דיווחו נשים רבות על חשש מחניונים ומעברים תת קרקעיים, שהם מקומות שמטבעם נוטים להיות ריקים וללא "עין משגיחה", בלי נגישות של הולכי רגל מזדמנים ועם מעט אפשרויות מילוט. גם אזורים הסובלים מיוממות, כלומר אזורים שפעילים רק בשעות העבודה כמו מרכזי תעסוקה ותעשייה, שננטשים בשעות ערב, מהווים מקור למתיחות בקרב נשים שחוששות להיות האחרונות שיצאו ממקום העבודה. הדבר נכון לאיזורי משרדים שאין בהם עירוב שימושים או אפילו לבית ספר שנמצא ליד חורשה וחניון וגורם למורות לחוש באי נוחות לצאת לבד בשעות ערב.

לתקן את העוולות

טולה עמיר: "נשים וגברים עוד לא הפנימו את זכותן לתבוע את מקומן במרחבים ציבוריים. נשים נוטלות על עצמן תפקיד כפול - גברי ונשי, ועדיין כלואות בקונספציות כמו 'בעלי עוזר לי עם הילדים' כאילו הן עדיין שייכות להם בבעלות, והילדים הם לא תחת אחריותם המשותפת"

ישנן דוגמאות נוספות לעצימת עיניים מול צרכיהן של נשים במרחב העירוני. דוגמה אחת שיכולה להיראות פעוטה אך היא משמעותית נוגעת לתכנון השירותים הציבוריים. המראה של נשים עומדות בתורים ארוכים בהופעות בפארקים, בבתי קולנוע, בשדות תעופה, אולמות מופעים והצגות וכו', חוזר על עצמו תדיר. בעוד שהגברים נכנסים ויוצאים מחדרי השירותים ביעילות ובזריזות, בשירותי הנשים תמיד משתרך תור ארוך. הסיבה לכך נעוצה בכך שלחדרי השירותים של שני המגדרים מוקצים לרוב שטחים דומים, אולם בעוד שבשירותי הגברים ישנם גם תאים סגורים וגם משתנות, בשירותי הנשים יש רק תאים — ולרוב גם פינת החתלה, שאינה מצויה בשירותי הגברים. המשמעות היא שקצב השימוש בחלל למטר מרובע בשירותי הגברים גבוה בהרבה מזה שבשירותי הנשים. זאת בעוד שמחקרים מראים שהזמן הממוצע שנשים זקוקות לו בשירותים ארוך יותר. בנוסף במקרים רבים ילדים נכנסים עם האמהות לשירותים, מה שמאריך אף יותר את התור. ועדיין, מתחמים ציבוריים נבנים כיום עם תקן שלא הולם את צורכי הנשים.

איור כיפה אדומה בעיר

היבט נוסף של תכנון המרחב הציבורי קשור לנשים בתפקידן האמהי — אז דווקא הייצוג שלהן במרחב גובר. בהיבט זה ניכר היעדר תכנון של מרחבים ציבוריים שייקחו בחשבון את הצורך בקיפול עגלות וחגירת הילדים למושבי הבטיחות או עלייתם לתחבורה ציבורית. במתחמי קניות למשל, גודל החנייה נועד לכניסת הנהג לרכב, בעוד שעם ילדים וציוד לרוב מדובר בסאגה סבוכה, שדורשת הרבה יותר מקום. הדבר לא נלקח בחשבון בתכנון חניות או בקרבה של חניות ייעודיות לדלת הכניסה.

גם תחנות רכבות ותחנות אוטובוס מקשות על עצירה להעמסה או הורדה של עגלות לתינוק ולא מאפשרות להמתין בצד הדרך עם עגלה. זאת מבלי להזכיר את הצורך במדרכה רחבה עבור הורה, לרוב אמא, שצועדת לצד ילד או שניים ברחוב צר, או עם עגלת תינוק. "שביל ההליכה ננגס על ידי אופנועים חונים, מסעדות ובתי עסק, שבילי אופניים — שמדרדרים את החשיבות של צרכים של אמהות מטה", מסבירה עמיר. גם סוג וטכניקת הריצוף לאבני הרחוב משפיעים על היכולת ללכת עם עגלה, או לצעוד בנוחות ובביטחון ברחוב עם עקבים (כמצופה), מבלי להיתקע בין הלבנים או ליפול.

יעל רפפורט, 30, תל אביב: "היום אני מבינה שאין שום דבר נורמלי בלגדול בתודעה של חרדה תמידית לביטחון האישי שלי, בין אם זה מוצדק ומישהו עוקב אחרי — ובין אם מדובר בתחושת פחד מתמשכת"

בעוד שבאקדמיה ובמחקר מרבים לעסוק בהעדר נוכחות נשית במרחב הציבורי, הרי שכמעט באף רשות מקומית או תוכנית חדשה שמקודמת על ידי גופי התכנון במדינה, לא קיימת תקינה או הערכה שמבוססת על בחינת של צרכים מגדריים. גם בערים הגדולות — תל אביב, חיפה, וירושלים — אין תקינה ייחודית לכך.

דווקא פרויקטים של התחדשות עירונית ומיזמי פינוי בינוי המאפשרים את החזרה למרכזי הערים הוותיקות, נותנים למתכננים הזדמנות לתקן עוולות מלפני מספר עשורים, ולקחת בחשבון את צרכיהן של נשים.

צפיפות טובה ועירוב שימושים שנשמעים כסיסמאות, יכולים להיות הזדמנות ממשית עבור עקרות בית בשכונות פרבריות. רובע מתחדש שלא היו בו מקומות תעסוקה ויזכה להיצע משרדים ומסחר בקרבת שכונות המגורים ומוסדות החינוך, יעודד יותר נשים שלא לוותר על קריירה בעבור גידול הילדים, ויאפשר להן לצאת גם לעבודה. שכונות צפופות ומגוונות בשימושים מאפשרים להורים לתמרן ביניהם ולהרחיב את התפקידים של שני בני הזוג, ולהיעזר בקהילה מחוייבת ומעורבת יותר. בנוסף עירוב שימושים נכון יוכל למנוע יוממות באיזורים מפופקים ולייצר מרחבים שוקקי חיים ובטוחים יותר עבור נשים, שגם יוכלו לעבוד במנעד שעות רחב יותר מבלי לחשוש להגיע לעבודה מאוחר ולצאת מאוחר.

"נשים וגברים עוד לא הפנימו את זכותן לתבוע את מקומן במרחבים ציבוריים", אומרת עמיר. "נשים נוטלות על עצמן תפקיד כפול — גברי ונשי, ועדיין כלואות בקונספציות כמו 'בעלי עוזר לי עם הילדים' כאילו הן עדיין שייכות להם בבעלות, והילדים הם לא תחת אחריותם המשותפת. נראה שהמהפכה הפמיניסטית הצליחה מאוד — אבל בעיקר בקרב הנשים", אומרת עמיר, "הגיע הזמן שהבשורה תצא לרחובות".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: סקירה יומית של שוק הנדל"ן ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות