"אחרי כל המלחמות האלה, הדירה עדיין נראית כמו חלום רחוק"

"הפעם הראשונה שהגשתי בקשה לדיור ציבורי היתה לפני תשע שנים, כשיצאתי ממקלט לנשים מוכות באשדוד, עם שני הילדים הצעירים שלי. הבכור עוד התגורר באותה תקופה אצל אביו. באותו זמן, ההכנסה היחידה שהיתה לי עמדה על 2,000 שקלים שקיבלתי מדי חודש מביטוח לאומי — ועם זה יצאתי לחפש לנו קורת גג", מספרת אליזבט יוספי (38), הנאבקת קרוב לעשור על זכותה לדיור ציבורי. "לקחתי אז את הדירה הזולה ביותר שמצאתי, בדרום תל אביב, עליה שילמתי 3,000 שקל בחודש — למרות שגם את זה לא באמת היה לי. מזלי היה שבעל הדירה הסכים לקבל את המילה שלי, שאשלם לו את היתרות ברגע שאוכל — ולקבל אותי בלי צ'קים, בלי ערבים, ובלי ערבונות".