"אחרי כל המלחמות האלה, הדירה עדיין נראית כמו חלום רחוק"
במשך יותר מעשר שנים מצליחה המדינה לחמוק בנחישות ואטימות מחובתה לספק דיור ציבורי למשפחות הזכאיות לו. ארבעה סיפורים של האנשים הנשחקים ברשימות ההמתנה חושפים את עומק המחדל
"הפעם הראשונה שהגשתי בקשה לדיור ציבורי היתה לפני תשע שנים, כשיצאתי ממקלט לנשים מוכות באשדוד, עם שני הילדים הצעירים שלי. הבכור עוד התגורר באותה תקופה אצל אביו. באותו זמן, ההכנסה היחידה שהיתה לי עמדה על 2,000 שקלים שקיבלתי מדי חודש מביטוח לאומי — ועם זה יצאתי לחפש לנו קורת גג", מספרת אליזבט יוספי (38), הנאבקת קרוב לעשור על זכותה לדיור ציבורי. "לקחתי אז את הדירה הזולה ביותר שמצאתי, בדרום תל אביב, עליה שילמתי 3,000 שקל בחודש — למרות שגם את זה לא באמת היה לי. מזלי היה שבעל הדירה הסכים לקבל את המילה שלי, שאשלם לו את היתרות ברגע שאוכל — ולקבל אותי בלי צ'קים, בלי ערבים, ובלי ערבונות".
כתבות מומלצות
"זו ההחלטה הכי מפחידה שעשיתי. כשנצליח, נהיה הבסיס למהפכת המחשוב הבאה של האנושות"

"נמאס מהמחירים המטורפים של המרכז. פה אני משלם 2,600 שקל על דירת גן — והכל מהטבת המס"
"לא תיארתי לעצמי שיש דבר כזה בצה"ל": בית הספר הכי טוב בישראל נמצא בכלל בגלילות
"ההורים שלהם משלמים אלפי שקלים בשנה - והם מסתובבים בעולם כמו בעלי בית"
תגובות
על סדר היום
מדדים של קסם
כתבות שאולי פספסתם
