"מדרחצייה": הפתרון המקורי ששומר על הולכי הרגל - ואומץ בבני ברק

תרגיל מחשבתי: מעבר חצייה הוא כביש או מדרכה? אם עניתם "כביש", נראה שאתם נמנים עם 95% מהאוכלוסיה, אם עניתם "מדרכה", אתם בקבוצה מיוחדת שהבחינה שתפקיד הקטע ברחוב המשותף להולכים וכלי רכב אינו כה חד־משמעי. כך או כך, מנקודת מבטו של ההולך ברגל כל עיר היא קצת ונציה. כמו בעיר הגונדולות הקסומה, כדי לעבור מצד לצד צריך ללכת למקום מיוחד, ושם לחצות את הנהר שבו אי אפשר לצעוד. מציאות זו קיבלה באחרונה ביטוי אמנותי באיור שנפוץ ברשתות החברתיות ותיאר רחוב עירוני מנקודת מבטה של אם השולחת את בתה לבית ספר: מעבר לשפת כל מדרכה נפערת תהום, ובהצטלבות הרחובות תלוי גשר חבלים שעליו הולכים בפחד - פסי מעבר החצייה הטיפוסיים השתלבו יפה בדימוי החזותי - וכשנמצאים עליו נזהרים שלא ליפול ולהיפגע בתהום המכוניות.

למרבה הצער, המצב בשטח אינו רחוק מהדימוי. בכל העולם גדל בהתמדה חלקם של הולכי הרגל הנפגעים ממכוניות בערים בכל מקרי תאונות הדרכים. לפי הלמ"ס, בישראל עלה חלקם מ-29% לפני עשר שנים ל–40% ב–2014, והגיע ל–55% ב–2016. יותר ממחצית הולכי הרגל שהיו מעורבים בתאונות נפגעו על מעבר חצייה. בין 2015 ל–2016 נרשמה עלייה של 10% במספר הולכי הרגל שנפגעו במעבר חצייה, ועלייה של 25% במספר הולכי הרגל שנפגעו קשה במעברי חצייה. לפי ניתוחים של עמותת אור ירוק, רוב הנפגעים כהולכי רגל הם ילדים וקשישים.

80% מהשטחים המשותפים בערים הם דרכים — הרחובות שבהם הולכים ונוסעים ממקום למקום. כיום, כמעט בכל הזדמנות שהולך הרגל חוצה דרך עירונית, הוא יורד ממדרכה מרוצפת לאזור שעשוי מאספלט, הולך עליו, ועולה בחזרה בצד השני לאזור המרוצף. כלי רכב שחוצה אותה דרך נשאר על מפלס אחיד בחומר ובגובה. הבדלי המפלסים והחומרים מבססים את התודעה שבחצייה לא כלי הרכב מתארח בתחום הדרך של הולך הרגל, אלא הולך הרגל הוא האורח במעבר. האם הולך הרגל הוא אורח, או המכונית היא זו שבאה בגבולות וצריכה להתחשב? מה יותר צודק?

סטטיסטיקת תאונות הדרכים מספרת שבשנה שעברה שלוש מכל ארבע תאונות שבהם היו מעורבים הולכי רגל קרו כי הנהג לא נתן זכות קדימה, ובמלים אחרות: לא הבחין או לא התכונן למצוא את הולך הרגל שם, אף שהחוק בישראל מחייב נהגים להאט לפני כל מעבר חצייה, אפילו כשהרמזור שלהם ירוק.

כעת דמיינו רחוב שבו בצומת, שהוא האזור המשותף למכוניות ולהולכי רגל, לא המדרכה נקטעת בכביש, אלא הכביש נקטע במדרכה המחברת בין שני צדי הרחוב. כלומר, לא הולך הרגל יורד אל הכביש, אלא כלי הרכב עולה לרצועת מדרכה שאינה נפסקת אלא נמשכת לאורך הרחוב. כשתצליחו לדמיין את המצב הלא־שכיח, נקרא לו "מדרחצייה" - חזרו לשאלה מתחילת הטור והשיבו: האם מעבר חצייה הוא כביש או מדרכה?

צמתים מוטי הולכי רגל כאלה הוקמו בשנים האחרונות בבוסטון, באזור הקמפוסים שמהם יוצאים חידושי תכנון עירוני. במונטריאול, שנודעת בהקשבה חברתית לתושביה, הם קיימים בדרך לספרייה עירונית וליד בתי אבות. באחרונה עשה הרעיון עלייה לארץ, והראשונה לאמץ היתה תל אביב. כדי לא להכעיס את הנהגים החביאו מהנדסי התנועה בתל אביב את מעבר הולכי הרגל הבטוח ברחוב מגורים צר וקצר, שמכוניות נוסעות בו לאט ממילא, ועובר בו הולך רגל אחד בשעה בקושי. העיר הישראלית השנייה שיישמה את הרעיון התחבורתי שמשיב להולכי הרגל את כבודם ומחזיר את עטרת חשיבותם למרחב הציבורי היתה בני ברק. איפה הציבו אותו החרדים? ברחוב חזון איש המרכזי והעמוס. בבני ברק כנראה פוחדים מאלוהים יותר מאשר מנהגים, ואולי הוא מעדיף את ההולכים.

ועוד משהו: בארבע השנים האחרונות נפגעו בתל אביב כמעט ארבעה הולכי רגל לכל 1,000 תושבים, כמעט פי שניים מאשר בבני ברק - 2.2 הולכי רגל נפגעים לכל 1,000 תושבים.