כך איבדה האדריכלות את אופיה החברתי

השינויים בשוק הנדל"ן לא מתמצים בעליית מחירי הדירות של השנים האחרונות; אדריכלים מספרים על השתלטות אינטרסים שיווקיים, שהחליפו את המחשבה התכנונית החברתית ועיצוב הדירות החכם, שאיפיינו את אדריכלי העבר

שני שילה
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

מחאת האוהלים מביאה משב של נוסטלגיה. געגועים לישראל אחרת, נעימה יותר, עם סולידריות חברתית, עתיד אופטימי ובית שהוא בית ולא רק נדל"ן. המוחים היו שמחים לחזור לימים שבהם הדיור הציבורי היה מפותח ודירה היתה מצרך שהמדינה עזרה לספק. לפי תפישה זו, חלק ניכר מדירות המגורים שמתוכננות כיום הן לא מוצלחות, הכוונות שמניעות את התכנון הן שיווקיות ויותר חשוב שיהיה אפשר להתפאר בפרוספקט במספר החדרים, האסלות והמטראז', מאשר ליצור תכנון איכותי שמטבעו הוא מושג חמקמק יותר.

בחינה מעמיקה יותר של העבר מגלה, כצפוי, שגם פעם לא הכל היה טוב. בסדרת מאמרי ביקורת שפירסם האדריכל ומבקר האדריכלות אבא אלחנני, בעיתון "הארץ" ב-1955 הוא מבקר את תכנון דירות המגורים: "קיים בציבור הרחב חוסר הבנה רב וייתכן שהוא אחראי, באופן חלקי לפחות, לרמה התכנונית הירודה של הבנייה המסחרית בארצנו. באמרנו 'בנייה מסחרית' אנו כוללים במושג זה את 'הבתים המשותפים', השיכונים הפרטיים, המוסדותיים והממשלתיים כאחד".

התכנון לא היה תמיד מוצלח, אבל לפחות ניסו. "היתה חשיבה מרוכזת, קונקרטית ומונחית על איכות הדיור - מעין מעבדה בחסות המדינה, שבחנה מה זה דיור מתוך הבנה שאדריכלות היא גורם משמעותי בחיי האזרחים", מסבירה ד"ר אלונה ניצן-שיפטן, ראש תחום לימודי היסטוריה ותיאוריה בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, ומזכירה שבנוסף פעם היה ברור שכל אחד זכאי לדיור.

ניצן-שיפטן מדגישה ש"כיום אדריכלים נתפשים על ידי הציבור הרחב כמי שמעצבים את המוצר הסופי, כלומר הדירה, ואין להם קשר לתהליך המקדים של תכנון המרחב הכולל של השכונה. פעם אדריכלים קיבלו מקום מרכזי בקבלת ההחלטות: הם עיצבו את מושג המגורים ואיכות המגורים שהיתה גורם מרכזי בשיקולים".

שיכון עממי בירושלים, 1959

ניצן-שיפטן מאמינה שזו גישה שצריכה לחזור, כיוון שדיור בסופו של דבר אינו רק אחוזי בנייה ועליות וירידות מחירים: "אנחנו לא חיים בבורסה אלא בתוך בית, שנמצא בסביבה מסוימת, עם קשר מסוים בין דירה לדירה, לרחוב, ולמקום שבו ילדים הולכים לשחק. אדריכלים צריכים להיות חלק מתכנון המדיניות שמשפיע על כל המכלול הזה".

מהו הרווח הצפוי לבניין שלכם מתמ"א 38 / פינוי בינוי

בעבר היה משרד השיכון ממנה אדריכל אחראי, שתיכנן את האתר בצוותא עם עוד אדריכלים שעבדו תחתיו. לאחר שהסתיים התכנון הכולל של הסביבה והתמהיל, התחילו לתכנן את המבנים עצמם, ורק אחר כך נכנסו הקבלנים. לדעתה של ניצן-שיפטן שיטת תכנון זו, שאחת הדוגמאות הבולטות שלה הוא התכנון בירושלים שלאחר מלחמת ששת הימים, הביאה לכך שבירושלים אין "סלמס" כמו בערים אחרות. "הצליחו לנייד בני אדם ממעמד נמוך למעמד בינוני בעזרת הדיור. נכון שהיו שיקולים פוליטיים ואפשר לבקר אותם, אבל מבחינה חברתית אנשים קיבלו מקפצה".

מסוף שנות השמונים התחיל משרד השיכון לעבור תהליכי הפרטה. אם פעם ישבו צוותים של אדריכלים, כלכלנים, סוציולוגים ואנשי מדיניות ציבורית לתכנן את המרחב, מאז שנות השמונים הפרויקטים עברו לאדריכלים חיצוניים ויותר מאוחר שווקו האדמות ללא תכנון אדריכלי. "ההפרטה גרמה לאובדן של ההשקעה הממסדית בתכנון של שכונות וערים. ברגע שהתכנון עובר לקבלנים, כל אחד רוצה למקסם את הרווח שלו והולכת לאיבוד החשיבה המרוכזת של איכויות הדיור", אומרת ניצן-שיפטן.

נוסחאות מדעיות

"אין לשכוח שמטרת הבנייה המסחרית היא בעיקר רווחים גדולים ככל האפשר והדבר מחייב לדאוג להוצאות מינימליות כדי להבטיח מכירה מהירה במחירים תחרותיים, ומכאן הנטייה לחסוך במחירי התכנון" (אבא אלחנני, 1955).

דמות בעלת השפעה רבה על התפישה שעוצבה בישראל בעבר לגבי "דירה איכותית" היתה פרופ' אלכסנדר קליין. קליין עלה לארץ ב-1935 בהזמנת הרשויות לאחר קריירה מפוארת באירופה כמתכנן ערים. קליין היה ראש המכון למחקר בניין עיר ושיכון, שהוקם בישראל ב-1943. "חוסר החדשנות של הדירה הישראלית בעשורים האחרונים בולט בעיקר בגלל שבמחצית הראשונה של המאה ה-20 היו בישראל פיתוחים חדשניים בנושא הדיור והשיכון - חידושים שהובלו על ידי פרופסור קליין", טוען האדריכל והיסטוריון האדריכלות צבי אלחייני, שהקים את ארכיון אדריכלות ישראל.

מודלים של דירות לדוגמא, סוף שנות ה-50

אלחייני מספר שכבר באירופה פיתח קליין נוסחאות מדעיות לתכנון של הדירה האופטימאלית, שנשענו על הקשר חברתי ואקלימי. "כשהגיע לישראל והתחיל לעבוד בטכניון, חקר קליין עם הסטודנטים שלו את ההתאמה האופטימאלית של הנוסחאות האירופיות שלו למרחב הישראלי על כל גווניו".

דור תש"ח של האדריכלות הישראלית היו ברובם סטודנטים של קליין. אלחייני מאמין שלמרות שיש נטייה בציבור הישראלי לזלזל באדריכלות השיכונים, נעשו בתקופה הזו דברים חדשניים. "אדריכלים כמו דן איתן, צבי הקר, מירה ורהפטיג ועוד רבים וטובים, למדו אצל אחד המומחים של אותה תקופה לתכנון דירות מודרניות. הם לקחו את הרעיונות של קליין ופיתחו את הטיפוסים שלו עוד ועוד. קליין יצר אסכולה שדגלה בסגנון רציונלי וקונקרטי עם התאמה למקום ברמה של אקלים, תאורה ואוורור. הוא תיכנן דירות שנחשבו לדירות מעולות".

הבעיה כיום היא מצד אחד, כאמור, העדר תפישה כוללת של המרחב העירוני או השכונתי של משרד השיכון והגופים האחראים, ומצד שני העדר הכשרה של סטודנטים לגבי תכנון הדירות עצמן כיוון שלימודיהם מתמקדים דווקא במרחב השכונתי. בעצם בתי הספר לאדריכלות מוציאים לשוק אדריכלים שאין להם כלים וידע בתכנון דירה, והם צריכים ללמוד תוך כדי עבודה. לטענת אלחייני, "קליין לימד את הסטודנטים לתכנן מגורים. כיום לאורך כל חמש שנות הלימודים לא לומדים תכנון של דירות. אדריכל מסיים את לימודיו מבלי לעסוק באופן מעמיק במגורים. אין התייחסות לחלוקה ולמבנה של הדירה".

ואולם לפני שנתרפק עוד יותר על איבוד החשיבה הכוללת ונצטער על ההתייחסות השיווקית והפשטנית לתכנון הדירות, חשוב להדגיש שבעבר היה גם הרבה דיור לא טוב. ד"ר הדס שדר, אדריכלית, מרצה בכירה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון ובאקדמיה לעיצוב ויצ"ו חיפה ועורכת הארכיטקטורה במגזין "דומוס ישראל" טוענת כי "הדירות בשנות ה-50, בשיכון הציבורי, היו גרועות ביותר. היתה סולידריות והמדינה לקחה אחריות ובנתה דירות - אבל לא היה כסף ובהתאם חסכו על הכול. התקמצנו אפילו על הקיר שמפריד בין חדר הילדים לחדר ההורים מתוך תחושה שהכסף שיחסך יגרום אולי למשפחה אחת פחות לישון בחוץ".

כמובן שחייבים לזכור ששנות ה-50 היו השנים שהיה צריך לשכן את הפליטים מאירופה והעליות הגדולות מארצות ערב, ושדר מאמינה שעשו את המקסימום בהעדר משאבים: "לא היה כוח עבודה טוב, החומרים היו נחותים והתקציבים מצומצמים".

לאחר שלרוב הפליטים נמצאו פתרונות דיור, היה זמן בשנות ה-60 לערוך מחקרים על תכנון דירות. "בחנו איך אפשר במינימום מקום ומינימום השקעה לייצר את הדירה האיכותית ביותר. זה היה מקום ליצירתיות ומחשבה מזוקקת על מה בעצם אדם צריך. התוצר של אותה תפישה היא דירה שהיתה בעצם אב טיפוס לדירות שאנחנו מכירים כיום", מסבירה שדר.

שדר מדגישה שההבדל הגדול בין האב טיפוס לדירת המגורים כיום הוא הגודל: "פני החברה השתנו ואדריכלות היא הרי מעשה תרבותי. החלל הציבורי בבית נהפך גדול במיוחד. הילדים כבר לא ישנים ביחד, אלא לכל אחד מהם יש חדר נפרד. החללים הגדולים ביותר הם אלו שבעזרתם עושים רושם, בלי קשר לשיקולים פונקציונליים".

שדר אומרת בחיוך כי היא מקווה שהמחאה היא גם נגד התכנון המנוכר של סביבת המגורים: "יש רצון להיות ביחד, והדירות היום הם לא מקום של ביחד. אני מקווה שיש משהו עמוק יותר וזה רצון לשינוי, לרשת תמיכה גם במובנים שנוגעים לאדריכלות ומרחב".

אותו פן חברתי שעליו מדברת שדר, היה גם בבסיס התנהלות משרד השיכון בימיו הראשונים, כפי שמספר האדריכל משה אדם, ששימש בעבר אדריכל מחוז צפון במשרד השיכון, ומרכז כיום את המגמה לאדריכלות ועיצוב פנים בבית הספר להנדסאים בטכניון: "זו היתה משימת קודש לפתור את בעיות השיכון ולא היו מחשבות על הנדל"ן. נכון ששכונות שלמות תוכננו עם דירות קטנות, מה שבדיעבד הפך אותן לאזורי מצוקה כאשר החזקים עזבו ואוכלוסייה חלשה יותר נכנסה, אבל ניסו לתת פתרונות אמיתיים לצרכים של הדיירים. היו טיפוסי דירות שונים מתוך מחשבה שמשפחות שונות זקוקות לגודל דירה שונה".

את חוויית הדירות הקטנות עבר אדם על בשרו. כילד גר עם משפחתו בדירת חדר וחצי ללא טיח וללא ריצוף. "עליתי לארץ ב-1948, ובהתחלה גרנו בפתרונות דיור זמניים. ההורים שלי רכשו דירה קטנה ושילמו עליה לירה וחצי משכנתא לחודש. לא היה לנו כסף לסיים את הפנים אבל היינו מבסוטים".

את התנהלות של משרד השיכון מכיר אדם מבפנים: "כשהצטרפתי למשרד השיכון ב-1989 המשרד היה כמעט משותק. לא היתה עלייה ולא היתה כמעט עבודה. אמרתי לעובדים שבמקום לסרוג נתכנן תוכניות עתידיות כמו תב"עות".

לאורך השנים, אפילו שהתכנון כבר התחיל להיות מופרט, מסביר אדם שמשרד השיכון המשיך לבדוק את התוכניות של הקבלנים ולא נתן אישור למי שלא עמד בתקנים, "אבל בסוף שנות ה-90 היתה הפרטה מוחלטת ואז הקבלנים התחילו להשתולל. העיריות גם רצו דירות גדולות כי הם רצו רק אוכלוסייה חזקה ושאת המסכנים ישלחו למקום אחר".

אדם מאמין שניתן גם ללמוד מהתקופה ההיא: "צריך ללמוד מכל תקופה. צריך להוציא את העקרונות החכמים, כמו בנייה של סוגים שונים של דירות בשכונה". ולסיכום הוא אומר: "חבל שמשרד השיכון איבד את מעמדו כמשרד חברתי".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker