איזו מועצה מקומית מקבלת את כספי הארנונה של מפעלי אזור ים המלח?

איך קורה שמועצה אזורית קטנה עם 1,300 תושבים בלבד, מקבלת ארנונה מעסקים הגבוהה פי שניים מהעיר השכנה שיש בה 40 אלף תושבים? ערי הספר יוצאות למלחמה

שלומית צור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

"מי רוצה, רוצה לשמוע מעשה בגזל?", כך נפתח ספרון דקיק וכתום שעל עטיפתו מתנוסס איור של איש קשיש - שפניו דומות באופן מפליא לשר הפנים, אלי ישי. "גזל, גזל, גזל, גזל, אין כמוהו גזל. כיצד לקח סבא אליגזל את אדמות החבל?", ממשיך הספרון להישען על היצירה המוכרת של לוין קיפניס.

ספק אם קיפניס היה מאושר לראות את הגרסה המחודשת הזאת, אלא שגם אם עוד היה בין החיים סביר כי אף אחד לא היה שואל אותו. במלחמה כמו במלחמה, כל האמצעים כשרים, כולל חבלה בקלאסיקת ילדות.

הסיבה שלה זכה ישי בספר ילדים משלו הנושא את הכותרת "סבא אליעזר והגזל", היא החלטתו מלפני שלושה חודשים להעביר 3,000 דונם משטח המועצה האזורית מטה יהודה לשטח העיר בית שמש. זאת, לאחר שקיבל את המלצות ועדת הגבולות שמונתה ב-2008 על ידי משרד הפנים, אשר קבעה לפני שנה כי יש להעביר את השטח, הכולל שלושה אזורי תעשייה שמניבים דמי ארנונה בסך כ-10 מיליון שקל בשנה.

אובדן ההכנסות השנתי הזה הקפיץ את המועצ האזורית מטה יהודה, שבשטחה מתגוררים 42 אלף איש ב-57 יישובים - והיא עתרה נגד ההחלטה לבית המשפט העליון. לשמחתה, שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, הוציא צו מניעה זמני ליישום ההחלטה. גם בעלי המפעלים באזורי התעשייה שבשטח הגישו עתירה לבית המשפט העליון, בטענה כי אם יסופחו אל בית שמש ישלמו דמי ארנונה בסך 82 שקל למ"ר לעומת 24 שקל למ"ר במטה יהודה.

צו מניעה או לא, המאבק בין העיר למועצה השכנה רחוק מלהסתיים. ראש העיר בית שמש, משה אבוטבול, הקים על רקע המאבק פורום ראשי ערים לצדק חלוקתי, שבו נוסף על בית שמש חברים ראשי הערים ונציגי העיריות קריית שמונה, דימונה, בני עי"ש, אופקים, קריית מלאכי ונתיבות - כולן ערים שלהן סכסוכים דומים עם המועצות האזוריות השכנות להן. לכל הסכסוכים מכנה משותף רחב: אזור תעשייה שוקק המניב הכנסות מארנונה בסך מיליוני שקלים בשנה, הנמצא בשטח המועצות למרות סמיכותו לערים.

מהו הרווח הצפוי לבניין שלכם מתמ"א 38 / פינוי בינוי

בשבוע שעבר ערך פורום ראשי הערים מסיבת עיתונאים, שבה דרשו מהממשלה לשנות את הגבולות הקיימים בין המועצות לערים הסמוכות. "קרקע היא לא רכוש פרטי של אף אחד, אלא של המדינה", אמר אבוטבול במסיבת העיתונאים. "המועצות האזוריות קיבלו עם קום המדינה אלפי דונמים כפיקדון כדי לייצר חקלאות.

"כיום רוב הקרקעות כבר לא חקלאיות - מקימים בהן אזורי תעשייה, מחסנים, תחנות כוח ובסיסי צה"ל שמניבים למועצות מיליוני שקלים בשנה מארנונה. נדרש צדק חלוקתי ותיקון העוול ההיסטורי. לכן ביקשנו להקים את הפורום. לא עוד עיר נאבקת לבד מול מועצה עשירה ושמנה. הערים יפעלו יחד לחקיקה תוך ביטול תרגילי הסחבת".

ראשי הערים החברים בפורום טוענים כי כיום 90% מהאוכלוסייה בישראל מתגוררת בערים, בעוד 90% משטחי המדינה שייכים מוניציפלית למועצות אזוריות (על פי נתוני 2010 של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 6.7 מיליון איש מתגוררים בערים ומועצות מקומיות ואילו 700 אלף איש מתגוררים במועצות האזוריות). לדבריהם, ערים רבות נמצאות במצוקה כלכלית בשל מחסור במקורות הכנסה, ונאלצות לפנות למשרד הפנים כדי לקבל מענקי איזון. זאת, על אף שהבעיה יכולה להיפתר באמצעות סיפוח שטחים מהמועצות האזוריות אל הערים ושינוי הגבולות ההיסטוריים ביניהן.

שטחים? קרקע? יו"ר מרכז המועצות האזוריות וראש מועצת רמת נגב, שמוליק ריפמן, חושב שהוויכוח הוא רק על הכנסות: "הוויכוח הוא לא על השטחים, אלא על ההכנסות שראשי הערים היו רוצים לנכס אליהם. בניגוד לערים, במועצות האזוריות ניתן לשמור על שטחים פתוחים. החזקת שטחים פתוחים שאינם מניבים ארנונה מגדילה את הוצאות הרשות, מכיוון ששטח צריך לנהל, לנקות ולשמור עליו. בכל הקונפליקטים בין ערים למועצות כאשר מדובר בשטח לתעשייה, מאחורי המלה קרקע מסתתרת המלה הכנסות. לא הייתי רוצה לראות את תושבי נתניה או תל אביב נדרשים לנסוע לשווייץ כדי לראות עץ ירוק".

"עוצמה פוליטית מפחידה"

בית שמשצילום: תומר אפלבאום

במועצה האזורית מטה יהודה שמעו מבעוד מועד על הנאום המתוכנן של אבוטבול בהתכנסות פורום ראשי הערים, ולא התכוונו לתת לו לעמוד לבד באור הזרקורים. נציגי המועצה הצליחו להסתנן לאירוע כשבידיהם הספרונים הקטנים על "סבא אליגזל". הסיפור "המחודש" שלהם ממשיך כך:

"יום אחד התעוררו במטה יהודה וגילו בדואר הודעה מפחידה / היתה זו איגרת ובתוכה צו מהשר סבא אלי שדאג לבוחריו / לא ייתכן שלהם יהיה כל כך הרבה יבול / מהיום בלב החבל אציב גבול"

"גזל אדמות?", אמר אבוטבול בתגובה, "בתחום בית שמש יש 44 אלף דונם ו-88 אלף תושבים, בעוד בתחום המועצה האזורית מטה יהודה יש 520 אלף דונם ו-42 אלף תושבים בלבד - מה שנותן למטה יהודה פי כמה שטח יותר לאדם מאשר בבית שמש. בבית שמש נבנות כעת 20 אלף יחידות דיור, וידוע שתושב זה רק הוצאה ולא הכנסה. לעומת זאת, מפעלים זו הכנסה. בית שמש מוקפת במטה יהודה. אני לא רוצה להמתין פעם בשנה לדעת מהם מענקי האיזון של העיר שלי".

ראש מועצת מטה יהודה, משה דדון, זעם כאשר שמע על הקמת הפורום בראשות אבוטבול: "נכון שלמטה יהודה יש 500 אלף דונם, אבל 300 אלף דונם מתוכם הם חורש טבעי שלא ניתן לבנות עליו דבר. מה לעשות שעל פי תמ"א 35 אסור לפתח אזורי תעשייה נוספים באזור? בשנות ה-90 העברנו לבית שמש 40 אלף דונם בהסכמה, אך בית שמש בחרה לבנות עליהם רק אזורי מגורים ולא תעסוקה".

מטה יהודהצילום: ורשבסקי אייל

בעיריית בית שמש הסבירו כי דווקא דרשו להקים על השטחים אזור תעשייה, אך הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה לא אישרה הקמת אזורי תעשייה באזור אלא רק מגורים, ולכן הברירה לא היתה בידם. "לנו אין הכנסה חוץ מאזור התעשייה ואנחנו לא מועצה עשירה", אומר דדון. "בעבר פניתי לאבוטבול כדי לחלק את ההכנסות בינינו, אך הוא אמר לי בתגובה: 'שטחים תמורת שלום'. התפקיד שלנו, ראשי המועצות, הוא לשמור על שטחים פתוחים. אוי ואבוי אם ראש עיר היה מנהל את מטה יהודה - הכל היה פה בנוי. מתוך 40 אלף דונם שנתנו לבית שמש הם לא השאירו פיסה ירוקה, על הכל נבנו בנייני מגורים. לא ייתכן שכאשר אני רוצה להעלות שקל ארנונה, אני צריך חתימה של שר פנים ושר אוצר, אך כשמעבירים אזור תעשייה שלם צריך רק שר פנים. זו עוצמה פוליטית מפחידה".

לדברי דדון, ועדת גבולות הוקמה לפני שלוש שנים על ידי קודמיהם של דדון ואבוטבול - ראש המועצה מאיר ויזל וראש העירייה דני וקנין, כדי ליצור ועדה לחלוקת הכנסות. "שני ראשי הרשויות החליטו לפנות לשר הפנים דאז, מאיר שטרית, בעניין אזור התעשייה הרטוב, אך לאחר מכן נבחר אבוטבול, ואמר שהוא רוצה את הכל".

"מדוע שלא ניהנה מהפירות?"

כשראה מאיר כהן, ראש עיריית דימונה, את פעילי מטה יהודה מחלקים את ספרוני הגזל, הוא נרעש. "לקחו את אחת היצירות הספרותיות הטובות ביותר והפכו אותה לבושה. אני נדהם איך אחרי 50 שנה של מציאות עגומה, מציגים מציאות אחרת שלפיה הקוזקים הופכים לנגזלים", אמר בכעס.

מועצה אזורית תמרצילום: וקנין עופר

כהן מכיר מקרוב את נושא שינוי הגבולות בין ערים למועצות אזוריות. ב-2004 התבצר יחד עם ראש עיריית ערד במצדה, במחאה על כך שהמועצה האזורית תמר גורפת לכיסה מסי ארנונה בסך עשרות מיליוני שקלים בשנה מבתי המלון בים המלח, ממפעלי ים המלח, מהקריה למחקר גרעיני וממפעלי הכימיקלים הסמוכים לדימונה, בעוד ערד ודימונה מתקשות לקיים עצמן כלכלית.

בדימונה מתגוררים 40 אלף תושבים בשטח של 172 אלף דונם, ואילו המועצה האזורית תמר חולשת על 1.65 מיליון דונם ומונה 1,300 תושבים בלבד. למרות נתונים אלה, במשך עשרות שנים הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג), הנמצאת 7 ק"מ מדימונה ו-70 ק"מ מהמועצה האזורית תמר, שילמה ארנונה של 1.2 מיליון שקל בשנה למועצה האזורית תמר. לפני כמה שנים נענה משרד הפנים למאבקו של כהן והחליט כי הארנונה של הכור תועבר לדימונה.

"בארון התרופות שלנו בדימונה יש כדור שאמור לעכב את מותנו בשעה וחצי אם יקרה משהו בכור, ולמרות זאת במשך שנים הם שילמו את הארנונה לתמר", אמר כהן, שעדיין לא מרוצה מהמצב הקיים: "4 ק"מ מהכור יש כמה מפעלי כימיקלים כמו רותם אמפרט, פריקלאס וחיפה כימיקלים שכל העובדים בהם מגיעים מדימונה, והמפעלים האלה משלמים ארנונה למועצה האזורית אף שאין שום דבר שהיא מפתחת. המועצה האזורית גורפת יותר מ-60 מיליון שקל בשנה מארנונה של המפעלים בתחומה, כולל בתי המלון ומפעלי ים המלח, בעוד הממשלה לא מתקנת את המצב והופכת את הערים לפושטות יד".

אלי פרץ (50), תושב דימונה, מסכים עם ראש העיר. פרץ, נשוי ואב לשלושה, הוא פועל כרייה במפעל רותם אמפרט השייך לחברת כימיקלים לישראל. "לא יכול להיות שתושבי דימונה גרים בסמיכות למפעל, משקיעים ימים ולילות בו - ואת פירות המפעל מקבלת חבורה של 1,000 איש שאין לה קשר למפעל", אומר פרץ. "אני בטוח שאם הארנונה מהמפעלים היתה מגיעה לדימונה, היינו יכולים לקבל יותר חוגי העשרה ותגבור לילדים בתחום החינוך. אם שיעור הזכאות לבגרות אצלנו הוא 50% - היינו יכולים להגיע ל-90%. אנחנו עובדים במפעלים האלה, ובעצם מאפשרים למפעלים האלה לשלם ארנונה, מדוע שלא ניהנה מהפירות?"

דימונהצילום: אליהו הרשקוביץ

בתמר לא מתרגשים מהטענות. "ב-2005 העבירה המועצה האזורית תמר לעיריית דימונה את כל שטחי הקריה למחקר גרעיני וכמה שטחים שעליהם נמצאים בסיסי צה"ל", אומר דב ליטבינוף, ראש המועצה האזורית תמר. "שטחים אלה מניבים לדימונה מיליוני שקלים בשנה, ואין כל בסיס לדרישות החוזרות ונשנות של עיריית דימונה לקבל שטחים נוספים מהמועצה תמר. מוטב היה לו ראש העיר היה מתעסק באותה אינטנסיביות בגיוס כסף חדש למען הנגב במקום לדרוש חלק מהעוגה הקיימת המצומצמת ממילא. המועצה האזורית תמר פעילה ויוזמת במגוון פרויקטים לאומיים, ולכן אל לה לעיריית דימונה להמשיך וללטוש עיניים אל שטחי המועצה". לדבריו, גם עלות החזקת השטחים הנרחבים, הכוללת כמה חופי רחצה, גבוהה וממומנת באמצעות הארנונה.

"שייתנו לנו מה שמגיע לנו"

מאבק דומה מתנהל בין קריית שמונה למועצה האזורית גליל עליון. "באזור התעשייה של קריית שמונה, רגל שמאל שלך יכולה להיות בעיר ורגל ימין בשטח של המועצה האזורית גליל עליון", אמר מ"מ עיריית קריית שמונה, עמרם שחר, במסיבת העיתונאים של ראשי העיריות.

קרית שמונהצילום: קמינסקי ירון

ראש עיריית קריית שמונה, נסים מלכה, נעדר מהאירוע משום שנפגש עם איש העסקים, נוחי דנקנר, וקיבל ממנו תרומה בסך 2.5 מיליון שקל שנועדה למנוע את סגירת הספרייה העירונית. מאוחר יותר אמר בראיון טלפוני: "אזור התעשייה הדרומי של קריית שמונה שייך ברובו למועצה האזורית גליל עליון, שבתחום שיפוטה נמצאים המפעלים הגדולים, בהם מפעל עוף הגליל ומאפייה מרחבית, ובתחום השיפוט של קריית שמונה יש תעשייה זעירה בלבד.

"הכבישים שלנו משותפים ולכן אנחנו מספקים ניקיון ותאורה גם בסמוך למפעלים ששייכים למועצה. אני לא מבקש להתחשבן על העבר, אלא מבקש שמעתה נשתתף בהכנסות מארנונה. להערכתי, המפעלים ששייכים למועצה וסמוכים אלינו מספקים ארנונה שנתית של 3 מיליון שקל. אם היו נותנים לנו חצי מזה, לא היתה נסגרת הספרייה ולא המתנ"ס. קריית שמונה היא עיר שמספקת שירותים ל-45 אלף תושבים באזור - רפואה, מסחר, בנקים ומרכזי תרבות - שגם תושבי המועצה האזורית גליל עליון מגיעים לעיר בשבילם. קריית שמונה חייבת להיות חזקה גם בשביל האזור, מכיוון שהיא עוגן לכולם. אני לא בא לבכות, אני רוצה שייתנו לנו מה שמגיע לנו".

עם זאת, לפני שנתיים הודיע מרכז הקניות ביג כי יקים מרכז בקריית שמונה, באזור התעשייה השייך מוניציפלית למועצה האזורית גליל עליון. מלכה ביקש מראש המועצה להשתתף בהכנסות המרכז מארנונה באופן שווה, והמועצה הסכימה. כך, ביג תשלם ארנונה למועצה האזורית, וזו תעביר מחצית מהסכום לקריית שמונה.

ראש המועצה האזורית גליל עליון, אהרון ולנסי, אמר: "יזמנו ביחד עם קריית שמונה מהלך מסובך של שיתוף פעולה לאחר שנים של חוסר אמון. נתתי הבטחה שהארנונה של מתחם ביג, המשתייך אלינו, תחולק חצי חצי עם קרית שמונה. נכון שאני לא חייב לתת כלום, אבל בראייה לטווח ארוך זה גם אינטרס שלי. הקמנו מינהלת תעשייה משותפת מכיוון שיש שטחים חקלאים באזור הדרומי של קריית שמונה שאמורים להפוך לאזורים מניבים משותפים. יחד נוכל להתחלק 50% בהוצאות ובהכנסות. זה אינטרס של הקיבוצים להפוך את האדמות לתעשייה שמניבה פדיון גדול יותר מחקלאות, ובלי קרית שמונה לא נוכל לעשות את זה.

המועצה האזורית גליל עליוןצילום: טרגן חיים

"לכן, האינטרס שלנו משותף - למנוע סכסוכים פנימיים על רקע עושר חלוקתי. זה מושג פופוליסטי ומגוחך, והמאבק הזה מרושע ולא צודק. לשמחתי ראש העיר וחלק מהנהלתו מבינים את זה. עד היום שני הצדדים לא כל כך רצו לשתף פעולה, אבל כיום הכיוון השתנה. אני לא מסוגל להבין למה רוצים לקחת מאתנו מה שקיים ולתת לאחר. הכי נכון הוא לערבב את אזור התעשייה הדרומי של העיר עם השטחים שלנו. לי זה לא פשוט להעביר החלטה כזאת, מכיוון שיש לא מעט מתנגדים. אם אצליח לעשות זאת, זה יהיה מפעל חיי".

מה זה בכלל "צדק חלוקתי"?

כיום מתנהלים כמה מאבקים דומים בין עיריות למועצות אזוריות, בהם העיר נתניה הטוענת כי יש לספח אליה שטחים מהמועצות האזוריות לב השרון, חוף השרון ועמק חפר; והרשות המקומית בני עי"ש, הדורשת לספח אליה שטחים מהמועצה האזורית באר טוביה, שבתחומה נמצאים ארבעה אזורי תעשייה הסמוכים לבני עי"ש, אך משלמים ארנונה לבאר טוביה.

"אם היו מחלקים את כספי הארנונה באופן הוגן, הממשלה לא היתה צריכה לתת לערים מענקי איזון", אומר אבוטבול, שמצהיר: "אנחנו נצא בשיירה מקריית שמונה לדימונה, כי האי צדק זועק מהאדמה. זה לא מאבק בין אשכנזים למזרחים, עשירים לעניים או מסכנים ללא מסכנים. זה צדק חברתי חלוקתי והתיקון צריך להיות בחקיקה".

מוקדי עימות בין מועצות אזוריות וערים בישראל

"הדור הנוכחי צריך להתמודד עם עוולות העבר. בג"ץ הקשת המזרחית פתח את זה, ומ-2000 נאמר כי חלק מזכות יסוד של תושבים היא ליהנות באופן שווה ממשאבי המדינה", אמר עו"ד מוטי ברקוביץ', המייצג כמה ערים בעניין זה. "צריכה לקום ועדת גבולות אובייקטיבית שתסיים את עבודתה תוך 90 יום ותעביר לשר הפנים את המלצותיה. אין שום הצדקה לוועדת גבולות הפועלת ארבע שנים".

ריפמן חושב שהבעיה היא לא החלוקה ההיסטורית, אלא שיטת הבחירות: "המשבר בערים שראשיהן הקימו פורום וקוראים לו צדק חלוקתי, נובע משיטת הבחירות שלהם. במועצות האזוריות אין קואליציה ואופוזיציה, ולכן לעולם לא יהיו אצלנו הבטחות לג'ובים או החלטות על פי הסכמים קואליציונים. במועצות האזוריות נבחר נציג מכל יישוב, והם חברי המועצה. אין אצלנו דבר כזה מפלגות. השיטה אצלנו מאפשרת לנהל בצורה עניינית את היישובים, ולא כך בערים. בשיטת הניהול בערים קשה להקים אזור תעשייה כי המאבקים הפוליטיים בתוך העירייה הם כאלה שגוברים על עשייה עניינית. גם התעשיינים מעדיפים לעשות אתנו עסקים. הארנונה אצלנו יותר נמוכה וההתנהלות שלנו היא אחרת. ברוב המועצות לא ימצאו שחיתויות ומעטפות תמורת מגדל. לא צריך למכור כלום לחבר מליאה או לבן שלו.

"אני לא מבין את המושג הזה 'צדק חלוקתי'. גם המצב של עיריית בני ברק קשה כלכלית. אז למה רמת גן לא מעבירה מהכנסותיה לבני ברק? האמירה שרק במועצות אזוריות יש הכנסות היא דמגוגית. אני לא רואה סיבה לבוא לתושבי מועצה אזורית ולומר להם שמה שהם עשו במשך 50 שנה עכשיו הולך לאיבוד ואיכות החיים שלהם תיפגע. אני לא חושב שמגיע קנס למי שפיתח כמו שצריך אזור".

אבל גם ריפמן מבין שהבעיה לא תיעלם, ומציע פשרה. "שום דבר לא יילך בכוח, רק בדרך של שולחן עגול". לטענתו, זו דינמיקה שהוא מכיר מקרוב. "ועדת גבולות שקמה בעבר החליטה לא להעביר מהמועצה האזורית רמת נגב לעיר ירוחם את שטח בית הספר למ"כים הנמצא 8 ק"מ בסמוך לה", אומר ריפמן. "אבל קריית ההדרכה שתקום סמוך לירוחם, הכוללת העברת בסיסי צה"ל מהמרכז לנגב, נמצאת גם היא בתחום השיפוט של המועצה האזורית רמת נגב, ובשנה האחרונה העברתי החלטה במליאת המועצה שלפיה 60% מדמי הארנונה שתניב קריית ההדרכה יועברו לירוחם ורק 40% יועברו לקופתה של רמת נגב".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker