"רהט תהפוך לעיר מחוז שאף בדואי לא ירצה לגור בה”

מנסור סנע גדל ביישוב הבדואי לקיה, למד אדריכלות בהרוואד, וחזר כדי להיות המהנדס של המקום שבו גדל. הוא מסביר כי "תכנון שלא התחשב בהבדלים התרבותיים יצר גינות ריקות ביישובים הבדואיים"

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רהטצילום: יעל אנגלהרט

קטע דרך באורך של 150 מטר לימד את מתכנן הערים מנסור סנע, מהנדס מועצת לקיה לשעבר, לקח מקצועי שהוא נושא עמו לכל מקום. מעשה שהיה כך היה: בעשור שעבר הצליח ראש מועצת לקיה להשיג תקציב לסימון וסלילת כביש מוסדר וחוקי הקושר את היישוב לרשת הדרכים הארצית. זה היה מהלך פיתוח של תשתית חשובה עבור מועצה בדואית הממוקמת צפונית לבאר שבע ודרומית ללהבים, ומונה כיום קרוב ל–15 אלף נפש. כשהסתיים תכנון הכביש והחל הביצוע, הגיע מכשול לא צפוי — תושב המועצה שעצר את ההתקדמות. הסיבה: תוואי הכביש שצריך לשרת את כולם עובר באדמה הנמצאת בתוך תביעת בעלות שלו (מצב משפטי מיוחד של קרקעות הבדואים בישראל, המשקף הסכמות בהווה המתבססות על הסדרים היסטוריים של חמולות, כשלב ביניים לקראת רישום בטאבו).

התושב המתנגד לא היה שותף בתכנון, ומכיוון שהביצוע התקדם בלי הסכמתו, ביקש למנוע אותו. הוא לא הגיש התנגדות בוועדות תכנון וגם לא הגיע לבית משפט, גם אירועי אלימות מיוחדים לא היו, אבל בשורה התחתונה, הסלילה נעצרה במקום שבו עבר גבול תביעת הבעלות. מאז חלפו 15 שנים והמחלוקת לא נפתרה, ולכן עד היום נסיעה כרוכה בירידה מהכביש ל–150 מטר שנותרו בלתי־סלולים אל דרך עפר, שלפעמים היא בוץ ובדרך כלל הרבה אבק. תובע הקרקע אינו משתמש בשטח לתכלית אחרת, אבל לסלול באספלט את הקטע החסר אי־אפשר וגם אין לדעת מתי הדבר יתאפשר.

רהטצילום: יעל אנגלהרט

סנע, 52, יליד הארץ, נשוי ואב לשלוש בנות בוגרות, סיים לימודי אדריכלות בהרווארד בשנות ה–90, ובתום לימודיו עבד בוושינגטון כאדריכל של בניינים. לפני כעשור חזר עם משפחתו לישראל, מונה למהנדס המועצה שבה נולד וגדל, ובמקביל סיים תואר שני בתכנון ערים בטכניון. כשהחליט לצאת ולעבוד במגזר הפרטי, הצטרף למשרד התכנון העירוני שבבעלות מתכנן התחבורה והערים גדעון לרמן, המעורב בהכנת תוכניות המתאר לשכונות וליישובים הבדואיים בנגב. הוא ממשיך לעבוד כיועץ לתוכנית המתאר של לקיה, שהוא החל לקדם בתפקידו כמהנדס, ותוך כדי כך מעורב בתכנון שכונות חדשות ויישובים בדואיים נוספים. הכביש הקטוע בלקיה הוא סמל, וסנע מבקש ללמוד ממנו כיצד להניע את המהלך הסבוך המתקדם כיום בצעדים גדולים להסדרה ושיפור הבינוי ביישובים המוכרים והלא מוכרים בנגב: "אם רוצים פיתוח מכל סוג למגזר הבדואי, חייבים לעשות זאת תוך שיתוף ציבור, ולהכיר בכך שתרבויות שונות צריכות תכנון שונה לסביבת החיים".

סנע מסכים שמביקור חטוף ביישובים הלא מוכרים בנגב, יכול להתקבל רושם של אי־סדר גמור ואפילו כאוס, אך טוען שהתבוננות לעומק תגלה שיש ביישובים האלה נוסחת בינוי, שיטתית אפילו, והיא חוזרת על עצמה בכולם. "ביישובים הלא מוכרים אין יד מתכננת, אבל הסדר קיים. הוא לא מקרי ולא צנח מהשמים, אלא התפתח באופן אורגני ויש לו יסודות בקוד התרבות הבדואי". הוא מסביר שהיישובים החדשים שאליהם העבירו את הבדואים בצו ממשלתי — ובהם לקיה שבה ביתו ומשפחתו — תוכננו באופן שגוי כפרוור מערבי מודרניסטי. המתכננים רצו ברווחת התושבים, ולכן תיכננו כפר כמו שהמערב תופש את הכפר — שכונת וילות טיפוסית: דרך ומשני צדדיה בתים צמודי קרקע על מגרשים פרטיים הגובלים זה בזה וכולם פונים אל הרחוב.

התכנון קבע שבמקום מסוים ביישוב יוקצו שטחי ציבור פתוחים למשחקי ילדים, שלא יטרידו את מנוחת השכנים, ושלחו אותם לגינות שאליהן מגיעים דרך הרחובות. "התכנון הזה אינו מתאים לחברה שלנו", טוען סנע. "אישה לא תלך לשחק עם הילד בגינה רחוקה מהבית, משום שהדבר כרוך במפגש עם בני חמולה אחרת. נשים בדואיות ימנעו משהייה במרחב שבו הן עלולות להיתקל בזרים". תוצאת התכנון שלא הביא את ההבדלים התרבותיים בחשבון, הן גינות ריקות ומוזנחות, וילדים שמשחקים בקרבת הבית ועל הכביש, כשהאם משגיחה מהפתח, או לא משגיחה, ואז הם נפגעים ממכוניות עוברות.

מהו הרווח הצפוי לבניין שלכם מתמ"א 38 / פינוי בינוי

בשכונה חדשה שמתכנן סנע ביישוב הבדואי מולדה, שנמצא מזרחית לבאר שבע, בין צומת שוקת לערד, מציע סנע מתווה אחר להסדרה. השכונה מתוכננת ל–700 התושבים שגרים בה כיום, והתוכנית שלו מייעדת אותה לצמיחה עד ל–3,000 איש. הוא מציע להשאיר את הבינוי הקיים, המורכב מאשכולות בתים השייכים לאותה חמולה וסובבים חצר פנימית שמשמשת כיום מרחב פתוח המשרת את דיירי הבתים המקיפים. הרעיון שלו הוא להשאיר את החצר המסורתית במקומה כשטח שמגן על ילדים ונשים ובו הם מבלים, והשינוי מתבטא רק בהכנסה של תכנים מודרניים לתוכה: משחקיה, ארגז חול, ספסלים וצל.

לקיהצילום: אליהו הרשקוביץ

התוכנית של סנע מצמידה לאשכול הבנוי של החמולה שטחים חקלאיים, שיהיו עתודת קרקע לבניית המגורים בעוד 20–30 שנה, וכן מבנה משותף בפתח האשכול שמחקה את אוהל הגברים המסורתי, המקום שבו מקבלים אורחים. המבנה בכניסה הוא החיבור לרחוב שהוא דרך משותפת לכל האשכולות, ובו יוקמו מבנים למוסדות ציבור.

החצר המשותפת שלך היא שפ"פ (שטח פרטי פתוח) או שצ"פ (שטח ציבורי פתוח)?

"בשפת התכנון והבנייה עוד לא המציאו שם לשטח מוגדר שאינו סגור. שפ"פ ושצ"פ הם מושגים מערביים, לא בדואיים. התכנון המערבי המוגבל אינו מסתדר עם מרחב שמסתובבים בו דיירי המקום, הוא שטח שלהם, אבל הוא פתוח ואפשר להיכנס אליו".

אתה בעצם מתכנן קיבוץ.

"לא. הקיבוץ הוא מוצר מלאכותי. ביישובים הבדואיים הבינוי הוא תוצר של התפתחות אורגנית. בקיבוץ יש פחות אנשים, ואין קשר בין הפרישה של הבינוי במרחב לקשרים משפחתיים".

מנסור א-סנעצילום: עופר וקנין

"להם יש הכל — לנו כלום"

כמו במקומות אחרים בישראל שקיומם היסטורי, אדמות מדינה הן שיעור זעום ביישובים הבדואיים, ששטחם נחלק רובו ככולו בין בעלויות פרטיות. במולדה, כמו בלקיה, מתוך כלל התושבים, פחות ממחצית מתגוררים בבנייה מוסדרת ורשומה כחוק, והיתר גרים במה שמכונה פזורה פנימית — מבנים בתוך היישוב הניצבים על שטחי תביעות בעלות. לפעמים התביעה היא של החמולה היושבת עליה, ולפעמים התושבים יושבים על תביעות בעלות של אחרים, בהסדרים פנימיים ובלי רישום מוסדר.

כשנעשה הניסיון הראשון להסדרת התיישבות הבדואים, בראשית שנות ה–70, נכללו בגבולות המסומנים למועצות שהוכרו אדמות מדינה בשיעור של 5%–10% מהשטח. לכן, כשבאים לסמן דרכים, רחובות וכבישים, ולקבוע מיקומים למבני ציבור בתוכנית מתאר, אין די שטחים, וכשאין קרקע שאפשר להקצות לשטחים פתוחים ולמוסדות, הפיתות תקוע. למצוקה נוסף דלק של סכסוך לאומי המלובה בקנאה ביישובים היהודיים השכנים שבהם מתגוררים עשרות עד מאות בודדות משפחות, על תשתיות חדשות לגמרי. "אנחנו מסתכלים על היישוב גבעות בר, שבו יש בקושי 400 איש, וזה מרגיז. שם יש גינות, כבישים, חשמל ומים. אף שהוא הוקם ב–2004, להם יש הכל ולנו אין כלום", אומר סנע.

סנע מספר שכמהנדס לקיה הצטברו אצלו תקציבים לבניית גני ילדים, "כסף לבנייה היה לי, אבל מקום להקים אותם לא". במולדה שאותה הוא מתכנן עכשיו המצב אינו שונה.

היציאה מהמבוך מתחילה בשיתוף ציבור. המפגש ראשון נעשה עם ראשי החמולות, ובו הם התבקשו לסמן על מפה את גבולות תביעות הבעלות בשטח המיועד לפיתוח החדש. "זו שכבת התכנון הראשונה שלי — תביעות הבעלות. לסימון גבולות מול המתכנן אין תוקף משפטי, מפני שהתביעות מסומנות במסמכים רשמיים וידועים של המדינה. עם זאת, לסימון יש משמעות סמלית, משום שמבחינה מעשית הגבולות יוצרים את המתווה הראשוני. כך למשל, את הדרכים יתכננו בין גבולות תביעות הבעלות ובלי שיחצו אדמות שנכללות בתביעה אחת. אם אין ברירה, חוצים — אך בכל מקרה לא מתחילים לתכנן דרך בלי הסכמה".

השלב הבא הוא איתור שטחים להקמת מוסדות ציבור. כאן שיתוף ציבור אינו רק סיסמה — התושבים צריכים להשתתף ולתרום את חלקם ממש. בהיעדר שטחים חומים (שטחים המסומנים למבני ציבור) את גן הילדים, בית הספר, המרפאה או המסגד מקימים על שטח שיש עליו תביעה לבעלות פרטית. המוסד הציבורי יקום אחרי שהתובע, ראש המשפחה, מכריז שהוא מסכים לוותר על חלק במגרש שלו. סנע אומר שזו "תרומת אדמה", שכן המהלך אינו הפקעה, התורם לא יקבל כסף מהמדינה, משום שהשטח אינו רשום על שמו.

מה מניע אדם למסור קרקע שלפי תפישתו שייכת לו, בלי לקבל תמורה כספית?

"יש מניעים שונים. הראשון הוא אחריות ציבורית. בלי בית ספר מקומי, הילדים של כולם לומדים בבית ספר שמרוחק 15 ק"מ מהבית; בלי מרפאה, אין אפילו אחות ובשביל כל בדיקה קטנה צריכים לנסוע לעיר. ברור שאלה תנאים לא נוחים לחיות בהם, וכולם רוצים שהמצב ישתנה. יש תמריץ מעשי לשפר את איכות החיים, ומי שמסייע, מקבל כבוד. אם קוראים את בית ספר על שם סבא או אבא, זה עוזר.

"תמריץ אחר הוא כלכלי. מוסד ציבורי מגלם פוטנציאל פרנסה, אלה מסוג המקומות שמושכים קהל קבוע ורב, שיהיו לקוחות לעסק סמוך. אם מצמידים למגרש שנתרם לציבור שטחי מסחר והם נשארים בבעלות פרטית, הערך ברור. ההבנה הזאת מחלחלת, בעלי הקרקע גילו את הפוטנציאל הגלום. ברגע שמוגדר השטח הציבורי בתוכנית בניין עיר, מגיעות גם הסדרה והכשרה של הקרקע הפרטית, היתרי בנייה והיתר לעסקים בהרחבות ושימושי קרקע מגוונים — צימרים לאירוח, בית ספר לרכיבת סוסים, חממות לגידול פטריות או בית תוכנה קטן".

את רהט לא תיכננו כך.

"רהט היא תוצאה של עיור בכוח. היא תוכננה לפי עקרונות שאינם מתאימים לתרבות הבדואית. במשך שנים היישובים הבדואיים התאימו את עצמם לטופוגרפיה, לכיווני שמש ולמשטר הרוחות. הם אקולוגים במקור, בלי אג'נדה של איכות הסביבה. ברהט, לא התחשבו בכלום. אז עשו פארק גדול כמו בהרצליה? יופי. אף אחד לא ישתמש בו. כבר יש כיום מתכננים שמכירים את המושג תכנון מוטה תרבות. הבעיה שלא מכירים את התרבות. כוונות טובות יש, אבל זה לא מספיק. רהט תיהפך לסלאמס. הממשלה מרכזת אליה שירותים, ולכן רהט תהיה ככל הנראה לעיר מחוז, אבל בתוך 10–20 שנה, אף בדואי לא ירצה לגור בה”.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker